הזירה הלשונית: מאיפה באו הלוזרים של טראמפ?
הלוזר האמריקאי הגיע עד לבית הלבן, הלוזר הישראלי הגיע עד לבית הנשיא והלוזרית הביצ'ית מקללת את עצמה. הזירה הלשונית לוזרית אופטימית, אוכלת לחם קופים ב-48 תנוחות
ביקורו של דונלד טראמפ הותיר ניחוח של מילים פורחות, טקסטים מעומלנים הנקראים מטלפרומפטר, סלפי אחד עם הליצן הלאומי א"ח המכנה עצמו 'טראמפ הישראלי', קירות מסוידים בבית ראש הממשלה ונפנוף יד עצבני של הגברת הראשונה, שלא אוהבת כנראה שבעלה החוקי נוגע בה בפומבי.
המילה המהדהדת היחידה שנותרה בחלל הריק הזה היא 'לוזרים'. דונלד טראמפ בחר בה כדי להגדיר את הטרוריסטים שחוללו את הפיגוע במנצ'סטר ולהמעיט בערכם. באופן אירוני עלתה מן האוב ועידת המפלגה הרפובליקנית, שבה טענו מתנגדיו שלא יצליח לנצח את הילרי, ונשאו כרזות: "טראמפ לוזר". טראמפ צחק כל הדרך לבית הלבן.
לוזר היא מילה אנגלית, loser, שנקלטה היטב בסלנג הישראלי. היא עדיין מהדהדת מהופעתו של פרס במרכז מפלגת העבודה ב-1997 שבה קרא לקהל את קריאתו הידועה "אני שומע את חבריי אומרים, פרס הוא לוזר. אני לוזר? אני הפסדתי?" והקהל ענה לו במקהלה: "כן!!" דומה שרק הנשיאות הצליחה לשחרר סופית את פרס מתדמית הלוזר.
בהגדרותיה של המילה במילונים הרשמיים באנגלית אין חידוש. במשמעות הכללית לוזר הוא מי שהפסיד בתחרות כלשהי. בשפת הדיבור, קובע מילון אוקספורד, לוזר הוא מי שמפסיד תמיד, באופן עקבי, כתכונת אופי או גורל. ניגודו הוא כמובן הווינר, ומכאן גם תוכנית ההימורים הפופולרית של הטוטו. המילון האורבאני האמריקני מגדיר לוזר "אדם שהידרדר בסולם החברתי, טיפס במורד הסולם, קפץ מן הסולם או לעולם לא ניסה לטפס עליו. כשהגיע לתחתית המדרגה הוא מתיידד עם מצבו, ומגלה שכוח המשיכה כבר אינו עובד עליו. מותר ומקובל להעליב לוזרים, שכן הם ממילא בתחתית". דוגמה שמביא המילון לשיחה עם לוזר:
פלוני: אתה לוזר וחנון. אני שונא אותך.
לוזר: או קיי.
שפת המחוות ייחדה מחוות אצבעות מיוחדת ללוזר. האגודל והאצבע יוצרות את הצורה L, יתר האצבעות קפוצות. את המחווה יש לבצע רק ביד ימין, ובמילון האורבאני נכתבה הגדרה ללוזר ממין נקבה: "ביצ'ית המבצעת תנועת לוזר ביד הלא נכונה. ביד ימין התנועה מתייחסת לכל העולם ואשתו. ביד שמאל – לעצמה.
ד"ר שרה מולכו המכונה שריקה, חוקרת חברה, נצר למשפה ספרדית מפוארת בירושלים, פרסמה לאחרונה ספר זיכרונות מקוון על משפחתה וילדותה בירושלים ושמו "שנת העטלף". בספר פזורים מילים וביטויים מההווי הספרדי של ירושלים של פעם. חלקם מוכרים היטב כמו פסוליה, חובזה או קישלה. יש גם מוכרים פחות, והם מובאים כאן מתוך סיפוריה, חלון לעולם שנעלם.
איש טבח שמו. גרסת ילדות של 'ישתבח שמו': "הפסוליה שקניתי היום נראית מצוין איש-טבח-שמו!".
בוגוס. מארזים של מוצרי טקסטיל, עטופים במטפחות בד רבועות וממלאים כל פינה בבית.
בית הגדוד. בית נטוש מעל עמק המצלבה ששימש מקום לפעולות נערי תנועת הצופים.
דרז'ה. סוכריות בצבע פסטל ששקד חבוי בתוכן. מצרפתית.
טִיָה. דודה בלדינו. לאחת הדודות קראו דודה-טיה.
יהודיות ירוקות. שם שניתן בספרד לשעועית, עקב הפופולריות של הפסוליה בין היהודים. גם 'יהודיות לבנות', לפי צבע השעועית.
יַזמה. מטפחת ראש מסורתית, שאִמרתה משובצת בחרוזים.
ימבול. שמיכת צמר יוונית היכולה לשמש גם כשטיח.
לחם קופים. צמח אכיל וטעים שגדל בר. טעים יותר מחובזה.
לָלִי לָלִי. טיפוס מוזר מארץ זרה המוליך אחריו חיה במעין קרקס רחוב – קוף או דב.
מוֹאָבֶּט. שיחת חולין. מילה בולגרית שפירושה רכילות. 'זרקנו מואבט', כלומר, פטפטנו.
מֶרְקָדוֹ. 'הקנוי'. רכישה או קנייה פיקטיבית של ילד על ידי מישהו שאינו הוריו, כדי למנוע ממלאך המוות לקחת אותו בתקופה של תמותת תינוקות. מלאך המוות יראה אי התאמה ברישומים ולא ייקח את הילד. גם בנקבה, מרקדה: הקנויה.
סוטלץ'. פודינג אורז.
סיקלֶט. מצב רוח. מקור המילה לא ברור.
סֶפָרָדִיטָה. בת שהיא צאצאית מגורשי ספרד.
פוֹליפוֹטוֹ. קולאז' צילום של 48 תנוחות, תיעוד נפוץ של ילדים בשנות השלושים והארבעים.
פיז'ונס. שעועית לבנה, נאכלה עם אורז.
פּיסטיל. שמו הטורקי של הלֶדֶר, יריעת משמש מיובש.
פרצוף של יום חמישי. הפרצוף של בעלת הבית לפני יום שישי, שבו קיבלה מבעלה כסף להוצאות הבית.
קומביניזון. כותונת תחתונה לנשים, גרסה ירושלמית של המילה הצרפתית קומבֶניזון.
שְחוריקוֹס. החלקים הפנימיים של העוף.
לפני כשנתיים התבקשתי על ידי יוכבד שוורץ, מנהלת המרכז למוסיקה פליציה בלומנטל בתל אביב, לחקור ולהרצות על מונחי המוזיקה בעברית. גיליתי עולם מלא שבו התחבטו מחדשי העברית, עוד מימי הביניים, במציאת לבוש עברי למונחים בתחום בינלאומי, שבו שלטת השפה האיטלקית. המחקר מוצג במאמר נרחב ב"פינת עיון", ולהלן כמה מתאבנים.
היחס אשר בכל. בתקופת ימי הביניים העדיפו המחדשים בכמה מקרים ליצור ביטוי שלם במקום מילה אחת. וכך כונה המונח 'דיסונאנס' 'בלתי מסכים'. 'דִיָאפָּאזוֹן', 'מִנְעָד' בלשון ימינו, כונה 'המרחק אשר בכל' או 'היחס אשר בכל', וההרמוניה – 'הרכבת הקולות'.
איך ייקרא יוצר המוזיקה, הקומפוזיטור? לאורך המחצית הראשונה של המאה העשרים נקבעו לו שמות רבים. חלקם בעקבות השם קומפוזיטור 'קומפוניסט' או 'קומופוניסטן', וכן הפועל 'לקמפז' שחודש על ידי המוזיקולוג אפרים טרוכה. לצד זה החל להשתרש הפועל 'להלחין', ומחבר המנגינות נקרא 'מלחין'. היתה התנגדות למילה, שכן 'לחן' פירושה בערבית שיר משובש. איתמר בן אב"י הציע את 'חברן', יצחק אבינרי הציע את 'מחביר' על משקל מנהיג, ממציא וכו'.
תווים באותיות עבריות. המוזיקולוג יצחק אידלזון הציע בספר שכתב ב-1910 לכתוב את התווים בגרסה עברית, בדומה לנוהג לכתוב תווים באותיות לטיניות. הוא הציע אפילו לכתוב את התוים מימין לשמאל, ולא משמאל לימין כמקובל.
מז'ור ומינור. מינוח שסביבו עלו הצעות רבות לאורך השנים היה עניין 'מז'ור' ו'מינור'. אידלזון קרא להם 'הסולם החזק' (מז'ור) מול 'הסולם הרך' (מינור). יוסף גרינטל מציע בספר משנת 1944 את המונחים דו-רָם (דו מאז'ור) לעומת רה-מָך (רה-מינור). ועד הלשון והאקדמיה בעקבותיו קבעו את המונחים רַבִּיב (מז'ור) וזעיר (מינור). לטוענים שמז'ור ומינור הם מונחים בינלאומיים ענו שבגרמנית יש שמות נבדלים. 'מז'וֹר' הוא בגרמנית דוּר, 'מינוֹר' הוא בגרמנית מוֹל. המונחים העבריים לא נקלטו, ונותרו מיותמים במילון. לאלה הצטרפו המונחים נָחֵת (במול), נָסֵק (דיאז). גורלם היה דומה.
רועית ודואית. מחדשי המוזיקה אהבו מאוד את הסיומת –ִית למונחים עבריים, וכך נולדו רמשׁית (סרנדה), רועית (פסטורלה), אופֶּרית (אופרטה), דואית (דואט) ואחריה שלשית ורבעית, ובעקבות דמיון הצליל לִבְרית (ליברטו), קְלַרנית (קלרינט) וקורנית (קרן). אורי אפשטיין כתב בעיתון למרחב כי 'רמשית' "תגרום לאהובה להשתמש במרסס מילים נגד העלם השר".
בתופים ובמחולות. בפסוק בתהלים מופיע הצירוף 'בתוף ובמחול'. חלק מהפרשנים רואים ב'מחול' ריקוד במעגל, אבל אחרים, ובניהם יהודה אלחריזי וסעדיה גאון סבורים שזהו תוף, והוא נקרא מחול על פי צורתו העגולה. סעדיה גאון תרגם לערבית את 'מחולות', המופיע בצירוף המקראי "בתופים ובמחולות", 'טנאביר' – ריבוי של טנבור, שהוא מין תוף.
כלי נגינה. בתנ"ך קבוצה נאה של כלים מוזיקליים. שמונה מהם מרוכזים בששת הפסוקים של פרק קנ, החותם את ספר תהילים: "הַלְלוּיָהּ. הַֽלְלוּ־אֵל בְּקָדְשׁוֹ, הַֽלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּֽוֹ. הַֽלְלוּהוּ בִגְבוּרֹתָיו, הַֽלְלוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלֽוֹ. הַֽלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר, הַֽלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּֽוֹר. הַֽלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל, הַֽלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָֽב. הַֽלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי־שָׁמַע, הַֽלְלוּהוּ בְּֽצִלְצְלֵי תְרוּעָֽה. כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּליָהּ, הַֽלְלוּ־יָֽהּ!" במקומות אחרים בתנ"ך מופיעים גם חליל, חצוצרה ומצלתיים שנקלטו, ולצידם נחילות, אירוס, מגרפה ומרכוף שנשכחו.
הכינור והגיטרה. הכינור היה כלי מיתרים הדומה לנבל, ובראשית המאה העשרים הוא הוצע כשם לגיטרה ולבלליקה. למנגן בכינור קראו באותם ימים 'הארפיסט', כלומר, מנגן בנבל. בן יהודה כבר זיהה את הכינור במילונו עם הכלי הזוכה.
איך אומרים 'צ'לו' ו'קונצ'רטו' ברבים? האקדמיה קבעה שיש לומר צ'לות וקונצ'רטות. בין המוזיקאים מקובל השימוש בצורת הריבוי האיטלקית – צ'לי וקונצ'רטי.
עלילות הנבל. המילה נבל פירושה בתנ"ך גם כלי נגינה וגם נאד עור, שעליו אמר ירמיהו: "כֹּֽה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: כָּל־נֵבֶל יִמָּלֵא יָיִן!" על כן סברו פרשנים שונים, ורש"י ביניהם, שנבל העשור הוא כלי מפוח הדומה לחמת חלילים. קשרים שונים התגלו בין הנבל לבין הפועל היווני פסאלין שפירושו לפרוט, בעיקר על נבל. מהפועל היווני נולד שמו היווני של ספר תהילים, Psalms, שפירושו "הפורט על נבל". הנבל היווני נקרא פסלתריון, ומכאן הכלי פסנתרין המופיע בספר דניאל, שהוא אביו הלשוני של הפסנתר בין ימינו. מצד שני מופיעה ביוונית גם המילה νάβλα – נַבְּלָה - כשם לכלי המוזיקלי. במאה ה-19 אומצה המילה כשם לסימן מתמטי, על שום צורתו המשולשת המזכירה נבל.
לא לחרצץ ולא לחצרץ. את המילה כַנָּר, המנגן בכינור, חידש מנדלה מוכר ספרים, בתרגומו העברי לספרו "מסעות בנימין השלישי" משנת 1896. במשקל זה נקבעו גם בעלי מקצועות מוזיקליים כמו נגן, זמר וחזן. למנגן בתוף הציעו לקרוא תַפָּף. סוגיה בלתי פתורה היא שמו של התוקע בחצוצרה: 'מחצצר' על פי שם הכלי, 'מחַצֵר', על פי ספר דברי הימים, ו'מחצרץ' בשפת הדיבור. אבינרי קורא ל'מחצרץ' "יצירה עממית נהדרת". שלישיית הגשש החיוור,שהתחבטה בסוגיה במערכון "אופסייד סטורי", הביאה הצעה משלה: "לא לחרצץ ולא לחצרץ, לחַצֶצְרֵץ! אני מבקש לתת כבוד לחצוצרץ".
בשאלות מן השבוע שעבר עלתה השאלה בדבר מקורן של הג'ולות, והאם בירושלים אמרו גולות בסיומת נקבה, ובתל אביבי – ג'ולים, בסיומת זכר. השאלה הביאה תגובות וזכרונות. מישל כותבת "כשגדלתי בתל אביב בשנות הארבעים והחמישים שיחקנו הרבה בג׳ולות (לא בג׳ולים). קראנו להם גם בנדורות או בלורות. היו ג׳ולות פרפריות, עם דוגמה צבעונית בתוך הג׳ולה, והיו ראסיות - יותר גדולות".
גיורא שנר מלוחמי הגטאות מספר: "ילדותי בקיבוץ של שנות החמישים והשישים המוקדמות זימנה לי ולחבריי שעות ארוכות של משחק בכדורי הזכוכית הצבעוניים. אלו היו רק ג'ולות, וביחיד – ג'ולה. ג'ולים לא היו כלל במחוזותינו, ואת הגולות למדתי להכיר רק בשיר "מה עושות האיילות" של לאה גולדברג. הג'ולות היו מסוגים שונים: פרפרניות, חלביות, שקופות, פצציות וכיו"ב – הכול על פי צורתן וצבען. היו גם היו בלורות ואלו התייחסו לגודל. הג'ולות הגדולות מאוד, כפולות ואף משולשות בגודלן, נקראו בפינו בלורות, ולא היה להן ערך כלשהו הואיל ומפאת גודלן לא ניתן היה לשחק בהן. רק שנים מאוחר יותר, עת הגיע למחוזותינו גרעין ירושלמי, הבנתי כי בעיר הקודש בלורה או בנדורה (סביר שבגלל דמיונה לעגבנייה) היא הג'ולה שלנו.
אקו"ם