ראשי » תרבות » טלוויזיה

יוצא מהמשבצת: דן שפירא עולה לירושלים

כבר למעלה מעשור שדן שפירא מככב במגוון תפקידי עומק על מסך הטלוויזיה ומעל בימת התיאטרון, אבל מתקשה להשתחרר מתדמית הרווק האשכנזי התל–אביבי שדבקה בו. עכשיו כשהוא נשוי, אב לילד ומנחה בערוץ 20 תוכנית ריאיליטי, הוא מקווה לצאת סוף–סוף מהמשבצת

אלפי התיירים, החיילים והמתפללים שגדשו את רחבת הכותל בשבוע שעבר לא נראו נרגשים במיוחד מהדרמה שהתחוללה להם מתחת לסידור. זוגות-זוגות של מתמודדים התרוצצו בשבועות האחרונים למרגלות הכותל בפרט וברחבי ירושלים בכלל, מלווים בצוותי צילום, במה שנראה כמו צילומים לסדרת "המירוץ למיליון".

סלפי ירושלים:
 

באתר העבודות של מנהרות הכותל עומד השחקן דן שפירא, מאופר ולבוש בטישרט וז'קט שחור. הצוות מתבקש להיות בשקט, ופנימה נכנסות בריצה שתי מועמדות דתיות שעלו לישראל מהולנד. שפירא מקבל את פניהן, ולרגע מזכיר את רון שחר מנחה "המירוץ למיליון", אך השיח כאן מעט שונה. המילים "בעזרת ה'" נשמעות ללא הרף, ואילו שפירא אינו מסתפק רק בהנחיות טכניות להמשך הדרך, אלא מדקלם טקסטים היסטוריים על האתר שבו מתקיימים הצילומים.
 
את הטייק מצלמים מכמה זוויות, והמתמודדות מתבקשות לרוץ ב"ספונטניות" אל אתר החפירות כמה וכמה פעמים. למתבונן מהצד זה אולי נראה מצחיק, אבל אין מה לעשות: ככה עושים טלוויזיה.

הצילומים באתר ההיסטורי עתיק היומין הם יריית הפתיחה לתוכנית חדשה, "סלפי ירושלים", שעלתה השבוע בערוץ 20 (ראשון, 21:00). קשה להחמיץ את הדמיון לתוכניות הריאליטי המוכרות, אך מטרתה של "סלפי ירושלים" היא אחת: לחשוף את בירת ישראל בפני תושבי הארץ, אשר שומעים עליה בעיקר סביב פיגועים ואירועים פוליטיים כאלה ואחרים.

את שפירא, תל-אביבי בכל רמ"ח אבריו המשחק לעתים קרובות דמויות חילוניות או אשכנזיות מלוקקות, לא הייתם מצפים לראות על המרקע של ערוץ 20, המזוהה עם קו מסורתי וימני. "לי זה הסתדר מעולה כרגע, מכיוון שאני בתקופה כזו של התחברות לשורשים היהודיים שלי מכל מיני זוויות. אני קצת לומד יהדות, מתחבר לניצוץ שבי. כמו שאומרים: הדבר הכי חשוב בחיים זה טיימינג".

עבור שפירא מדובר בפעם הראשונה שבה הוא מנחה תוכנית בסדר גודל שכזה, וההתרגשות אצלו גדולה. "הייתי אמור להנחות תוכניות טלוויזיה במהלך השנים אבל זה אף פעם לא הסתדר בגלל ההופעות בתיאטרון. הפעם אני שמח שזה קורה", הוא אומר. "אני תל-אביבי: נולדתי בתל-אביב, גדלתי בתל-אביב וכיום אני גר ביפו. בירושלים האווירה אחרת, האנשים אחרים, התפאורה אחרת. הכול פה שונה. זה הקסם של ירושלים. כולנו חווים אותה פעם ראשונה לעומק. הסיפורים, האנשים, המקומות, יש איזורים בתוך רחבת הכותל ומנהרות הכותל בעיר העתיקה שלא ידעתי שהם בכלל קיימים. גם בשבילי זה סוג של שיעור על ירושלים".

כתל-אביבי אתה מרגיש שירושלים מקבלת מספיק מקום בתקשורת הישראלית, בתרבות?

"גדולי המשוררים והאמנים עסקו בעבר בירושלים, ציירו או כתבו שירים על העיר. היום פחות מתעסקים בה, לכן אני שמח על התוכנית. היא מאפשרת להכיר את ירושלים יותר לעומק".

בין צילום לצילום יש לא מעט רגעים מתים, ואנחנו מנצלים את ההפוגות כדי לשוחח עם שפירא על הקשר המתרקם בינו לבין היהדות. ביום השואה האחרון הוא העלה לפרופיל האינסטגרם האישי שלו תמונה שבה הוא עומד מול מראה בחדר איפור, על השולחן סידור, טלית, תפילין וכיפה לבנה, כזו שמחלקים בבר מצוות או בכותל המערבי. "הופעתי בטקס יום השואה בקאמרי", הוא מסביר. "הרעיון של התמונה היה להדגיש את הפער בין היהודים של אז ובין היהודים של היום בהקשר של יום השואה. אני מניח תפילין כל יום בזמן האחרון, מין רגע מדיטטיבי, שאני ממליץ לכל אחד. כל אחד צריך למצוא לעצמו את השקע שלו ולעשות סטופ, פאוזה בחיים".
 

מה ההבדל בין היהודים בתקופת השואה והיום?

"כאשר ערכנו סיור מקדים במנהרות הכותל אמרו לנו שאנשים רבים חשו ריחוק מהיהדות אחרי השואה, כעס של 'איך עשית לנו דבר כזה?' - והפכו לחילונים. הם סיפרו שהביאו משלחת של ניצולי שואה אל מנהרות הכותל, וכולם פרצו בבכי. כולם הניחו תפילין. כמה התגעגעו בתוך תוכם - זה עדיין בוער בהם. יש אינספור סיפורים על אנשים שבזמן שהיו תחת השלטון הנאצי הקפידו להתפלל, לשמור על הזהות היהודית שלהם בתוך הסיטואציה העקומה הזאת - זה ריגש אותי".

לחוזרים בתשובה יש לא פעם חיבור מיוחד לתפילין. אנשים שגדלו כדתיים מבית לפעמים רואים בזה בעיקר מטלה.

"לדעתי תפילין זה אחד הדברים החשובים ביותר ביהדות. זה הריסטארט שלי, נותן לי פרספקטיבה. זה מחבר אותך למשהו: כשאתה מניח תפילין ועוד אלפי אם לא מיליוני יהודים בעולם עושים את אותו הדבר באותו הזמן, זה מחבר אותך לאיזה קשר רחב יותר".

שפירא (36), נמצא כבר יותר מעשור תחת אור הזרקורים של הבמות ומצלמות הטלוויזיה. עוד ב-2003 כיכב בסרט "תיאום כוונות" כשגילם את דמותו של הרב חיים סבתו, ומאז השתתף בסדרות טלוויזיה רבות ובהן "עספור", "מה שנחוץ לרווק", "סימני שאלה" ו"המדרשה". בשנים האחרונות שפירא מתחזק קריירה מרשימה בתיאטרון הקאמרי, ועושה רושם שהוא מעדיף להיזכר כשחקן תיאטרון מוכשר מאשר כוכב טלוויזיה נערץ. מאידך גיסא, הוא מבין טוב מאוד את חוקי המשחק, ואין ספק שהתקדמות בשני התחומים עוזרת לקבל תפקידים טובים בשני המדיומים.

כיום הוא משחק בשלוש הצגות: "הכיתה שלנו", העוסקת בשואה; "הזאבים" שבה הוא משחק את בן דמותו של בנימין נתניהו; ו"אויב הציבור", תרגום ועיבוד שלו ושל הבמאי יונתן אסתרקין ל"אויב העם" של הנריק איבסן משנת 1882. "זה על אדם שהולך עם האמת שלו כנגד כל העולם. הוא מוצא עצמו כאויב הציבור במקום להיות המושיע שלו", הוא אומר. "ההצגה עוסקת בכל מה שקורה היום ברשתות החברתיות; לינצ'ים תקשורתיים על אנשים וכדומה".
 

מה דעתך על הנושא?

"אנחנו ממהרים מדי לשפוט, ממהרים להמליך וממהרים להמית".

זו תרבות הריאליטי.

"זו לגמרי נגזרת של זה. הכול נהיה קצת יותר רדוד, אפילו אם דיברנו על השפה העברית. תקרא מכתבי אהבה שיצחק שמיר כתב לאשתו - תראה איזו שפה, חצי מהמילים שם כבר עפו מהלקסיקון. השפה הצטמצמה. אנחנו רוצים להיות כל הזמן אמריקה, אבל אנחנו לא אמריקה. הקסם שלנו הוא גם בלא להיות אמריקה. לדעתי הכמיהה הזו מפספסת את המהות הישראלית, רצון להיות משהו שאנחנו לא בעצם".

יש משהו בקריירה שלך שהיית מוחק, מתבייש בו?

"יש דברים שעשיתי שאני פחות גאה בהם, נגיד את זה ככה. אבל אני מאמין שגם הדברים האלה כנראה קרו מסיבה מסוימת. אני חושב שזה בטח לימד אותי משהו, שיעור שהייתי צריך לעבור. גם זו לטובה".

הוא מעדיף תפקידים בעלי עומק. "בתיאטרון זה אפשרי בגבול מסוים. צריך להילחם ולהתעקש על זה, אבל זה כן אפשרי. מצד שני, אני לא יודע מאיפה אקבל חוויה שתלמד אותי משהו, וגם הצורך בפרנסה משחק תפקיד בבחירת התפקידים. זה לא מקצוע שנהיים בו מיליונרים, במיוחד בארץ, ולכן עושים מה שצריך".
 

קריירה בחו"ל מעניינת אותך?

"מעולם לא הייתה לי משיכה לחו"ל חוץ מלטיולים. לא התעסקתי בזה ולא שלחתי אודישנים לחו"ל. זה לא עניין אותי. אם נניח הייתי מקבל תפקיד איפשהו, האם הייתי עובר לגור שם? לא יודע, נראה לי שאני נורא ישראלי. המשפחה והחברים שלי פה. אני אוהב את המדינה שלי. אם אני צריך לבקש בקשה כשאני פה בכותל, הייתי מעדיף הרבה עבודה בארץ ולא בחו"ל".

למה עוד אתה מתפלל בכותל?
  
"פריון, ילדים. אני בן יחיד אז יש לי את הצורך בכמה. ואני מבקש גם אושר. להיות מאושרים זה הכי חשוב בסופו של דבר. להשפיע על אנשים לטובה".

דן הוא בנו היחיד של מולי שפירא, איש גלי צה"ל הוותיק שפרש לאחרונה לאחר כארבעים שנה מהגשת תוכנית התרבות "בילוי היום". שפירא הבן למד בגימנסיה הרצליה במגמת כימיה וצרפתית, ולמד מוזיקה קלאסית בקונסרבטוריון. כיאה לטייפקאסט שממנו הוא מנסה להתרחק, הוא שירת בלהקה צבאית ולמד תיאטרון באוניברסיטת תל-אביב. כיום הוא נשוי ואב לנתן בן השנה וחצי. "זה הדבר הכי כיף. הוא כזה מתוק, אין דברים כאלה", הוא מספר עם ניצוץ בעיניים. "בטח כל אחד אומר את זה על הילד שלו. אבל שלי באמת מתוק".

דיברנו קצת על ההתקרבות לדת. איך זה התחיל?

"בגדול, באתי מבית חילוני, אבל אבא שלי היה עושה קידוש בימי שישי בערב. ההורים שלו היו לוחמים של השפה העברית, בתקופה שבה היו מדברים הרבה יידיש. סבא שלי נתן שפירא, שעל שמו קראנו לבן שלי נתן, היה מחנך ומורה נערץ כזה. הוא לימד את אריק שרון ואת המוזיקאי דניאל בארנבוים - אנשים שיצאו משפיעים גדולים. סבתא שלי גם הייתה מורה לתיאטרון עברי, אז זו הזיקה שלי לעבריות, לישראליות ולשפה העברית". למרות התדמית האשכנזית המלוקקת, שפירא עצמו הוא בכלל תימני למחצה, "מצד אמא שלי", הוא מספר.
מהיכרות רדיופונית עם אביך אני מניח שאצלכם בבית, התרבות הייתה ערך עליון.

"ברור. התרבות תפסה הרבה מקום בבית. דרכה באמת התפתחתי. אבל ההתקרבות לדת היא לא משהו קיצוני או משהו שדרכו אני מגדיר את עצמי. אני אדם חילוני, גר בתל-אביב, אני חי חיים חילוניים".
   

מה לגבי שבת?

"אני משתדל שלא לעבוד נניח. בתיאטרון אני עובד כי זה מוסד כזה שבו אתה לא יכול שלא לעבוד - שישי בערב הוא היום הכי חזק מבחינת הקהל. אני אף פעם לא מבין את זה; אני הולך לעבוד, מסתכל על אנשים בשישי בערב, וחושב לעצמי 'מה אתם עושים פה? לכו הביתה. בואו בחמישי, בואו בשבת'. אני בשישי תמיד רציתי להיות בבית, עם המשפחה".

זה הפך להיות קטע כזה עכשיו. אנשים מכבים את הטלפון בשבת, לא ממקום דתי. פשוט רוצים שקט.
"בדיוק. זה גם בא משם. זה מאוד הגיוני. ביהדות יש הרבה דברים הגיוניים. הרי במהלך השבוע אתה כל הזמן בריצה מטורפת, למה שלא יהיו 24 שעות של שקט? אני לא מבין איך אפשר אחרת. אני לא כל כך מבין אנשים שאין להם שום הפרדה בין קודש לחול או בין מנוחה ועשייה".

העניין הזה התחזק מאז שהפכת לאבא?

"זה לא שייך לאבהות שלי. אין קשר. תמיד הייתי בנאדם שחיפש באזורי הרוח. תמיד עניינו אותי דברים מעבר לפרקטיקה, בירוקרטיה ומציאות יומיומית. למדתי זן, פילוסופיה, קבלה, הייתי בכל מיני כיוונים - שום דבר לא תפס אותי באמת. היה תמיד כזה חפיף. משהו בלימודי היהדות מרגיש שזה יותר נוגע בי נוגע בשורש הנשמה".

בראיונות הרבים שקיים שפירא לאורך השנים, הוא נוהג להתייחס לתדמית שדבקה בו ולנטייה של מפיקי הטלוויזיה ללהק אותו לתפקיד ה"אשכנזי המניאק". שפירא לא אוהב את התדמית, ואומר שהיא רחוקה מהמציאות. "זה לא באמת אני. אין לי הרבה חולצות מכופתרות בבית", הוא צוחק, ומספר כי "בתיאטרון זה לא ככה. אני עושה בתיאטרון תפקידים מגוונים: גם מזרחי וגם אשכנזי, גם רעים, רוצחים ואנסים אבל במקביל מאהבים שרמנטיים מתוקים. המנעד שם רחב מאוד. לטלוויזיה יש נטייה לקטלג. עשית משהו שתופס? אוטומטית מלהקים אותך לעוד משהו, הם הרי לא מכירים אותך אישית, אז ישר עובדים עם הדימוי האחרון של מה שעשית ורוצים אותו עוד פעם. הם רוצים לשים אותך במשבצת מסוימת. לשחקן יש נשמה מודולרית יותר. לא מעניין אותו משבצת, הוא רוצה לעבור המון משבצות. זאת מהות המקצוע".
 

שפירא מספר כי הוא משתדל להתרחק כמה שיותר מפוליטיקה, אך נהנה לשחק דמות המבוססת על ראש הממשלה נתניהו בהצגה "הזאבים". "אני צופה בחדשות ועוקב אחריהן, אבל לא נוהג להתבטא פוליטית כל כך. בסופו של דבר מה שחסר לנו בעם זו אחדות, סבלנות, הקשבה לדעות אחרות. כולם פה קופצים, כמו בכביש. לא משנה מה אתה אומר, קופצים עליך 400 אלף איש שהצד שלהם הוא שונה משלך. איך אני יכול בכל זאת להשפיע? דרך דברים שאני עושה. ההצגה 'אויב הציבור' אומרת דברים מאוד ברורים על שחיתויות, על לינצ'ים, על יושר. אני מעדיף לנסות להשפיע דרך העשייה, אפילו אם ההשפעה היא קטנה ואיטית".

מה דעתך על השרה מירי רגב, שעוסקת בתרבות אבל מנסה לגוון או לשנות?

"אני בטוח שהכוונות שלה טובות, ואני חושב שהיא אישה חכמה בסך הכול. היא יכולה להשפיע לטובה. החשש היחיד שלי הוא שהטעם האמנותי שלה הוא לא בהכרח תואם טעמים רחבים יותר של הציבור. האמנות הארצית לא יכולה להיות מוכתבת על ידי הטעם של שרת התרבות. הוא לא רלוונטי. מה שרלוונטי זה שהתרבות תדבר למגוון רחב של אוכלוסייה, וחלוקת התקציב באופן שיוויוני יותר".
  

אבל היא רוצה לתמוך דווקא ביצירה בפריפריה או של מגזרים שונים שהופלו לרעה.

"אני לא מדבר על הפריפריה, אלא על זה שחומרים יותר מסובכים, מורכבים, עמוקים ומעוררי שאלות מן הסתם פחות מגיעים להמונים. ההמונים מעדיפים משהו לעיס יותר, קל לעיכול, אבל תפקידה של האמנות הוא לעורר מחשבה ודיון, ודווקא אלה צריכים יותר עזרה תקציבית. חשוב לעשות אמנות שהיא יותר מאתגרת ויש בה יותר סימני שאלה".

שפירא חוזר לצילומים, וכאשר מתעוררת שאלה לגבי אחד הטקסטים שעליו להקריא, הנוגע לבית המקדש הראשון, מקפיצים בהפקה יועץ מאתר החפירות שמאמת און-ליין את הנתונים.

במה שונה הנחיה של תוכנית ריאליטי מצילום של דרמה טלוויזיונית?

"לצערי אין כאן זמן לכמה טייקים - זה טייק אחד עם כמה עצירות באמצע. כל מפגש מצולם בזמן של כעשר דקות. התפקיד שלי פה תכלס די פונקציונלי, אני ממלא את תפקיד המבוגר האחראי. מפרק לפרק אני קצת לומד יותר ומרגיש יותר את התפקיד".
 

איך זה בא לידי ביטוי? 

"אני מרשה לעצמי לדבר לא מתוך התסריט. פתאום אני יכול לדבר על כך שאני בכלל תל-אביבי, וגם בשבילי זה חדש. לא פשוט להביא אותי כדן, בגלל שמדובר בקטעים קצרים מאוד, של שתי דקות - חשוב להביא את פרטי המידע הפרקטיים, איפה אנחנו ובאיזה אתר. אני לא מרכז העניין בתוכנית, המרכז בעיניי זה גם לא המתחרים והזוגות, אלא המקום והאנשים שהם פוגשים בדרך שיש להם סיפור או זיקה אמיתית שבגללם הביאו אותם לתוכנית. הם כולם קשורים לירושלים בדרך כזו אחרת".

סביר להניח ש"סלפי ירושלים" לא תהיה בראש טבלת הרייטינג. מה, אם כן, היית רוצה שייצא מהסדרה הזו?

"אשמח אם יצפו בה גם חבר'ה צעירים. זו תוכנית שהיא לא רק צחוקים, תככים ומזימות כמו בריאליטי, אלא יש פה ערך שהוא אחר. אני מקווה שאנשים ילמדו ממנה ואפילו ישכילו קצת".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg