"באתי לתעד אינטראקציה בין אויבים, מצאתי שותפים להצלת חיים"
שלוש שנות מעקב אחר הפצועים הסורים בבית החולים בנהריה התכנסו לסרט "הפצוע הסורי" שישודר הערב ב"כאן 11". הבמאית רחלי שוורץ מספרת על ההתמודדות עם המראות הקשים, רוחב הלב של הצוות הרפואי והמסר של הפצועים לעולם ומסכמת: "קיבלתי הוכחה למה שכבר ידעתי: באשר הם, בני אדם הם בני אדם"
הדי המלחמה האכזרית המתחוללת בסוריה כבר יותר משש שנים, מורגשים גם בצד הישראלי של הגבול הצפוני. הנה, גם בשלושת הימים האחרונים נפתחו מהדורות החדשות בדיווחים על זליגת פגזים מסוריה אל שטחי רמת הגולן.אל פינות נסתרות בגבול מגיעים פצועים סורים, מרביתם מקרב המורדים ובני משפחותיהם, ובהם גם ילדים ואזרחים תמימים שנקלעו לתופת המלחמה. מה שהחל כטפטוף הפך ככל שהמלחמה התמשכה לזרם שוטף של פצועים, לא מעט בזכות השמועה על הטיפול שמקבלים הפצועים על ידי חיילי צה"ל, המעבירים אותם לבתי החולים בצפון.
הצצה לסרט "הפצוע הסורי":
70% מהפצועים הסורים, (כ-2,000 עד כה) מועברים לטיפול במרכז הרפואי לגליל (בית החולים בנהריה). שם, במחלקות ובמסדרונות בית החולים, ליוותה את הפצועים הסורים במצלמתה במשך שלוש שנים הבמאית רחלי שוורץ, בתוך אי קטן של אנושיות וערבות הדדית שנרקמה בין אנשים שהיו בבחינת אויבים. התיעוד הניב סרט דוקומנטרי בשם "הפצוע הסורי" שיוקרן ב"כאן 11" (הערב, שלישי 27.6 בשעה 21:00).
"לפני שלוש שנים הגעתי לבית החולים למטרה אחרת. כשראיתי חיילים יושבים בפתחי חדרים מסוימים, וכששאלתי לפשר הדבר ונאמר לי שאלה פצועים סורים, הדבר נגע מאד ללבי והחלטתי לצלם סרט", מספרת שוורץ. "למען האמת, חשבתי שעד שאסיים את עריכת הסרט הוא כבר לא יהיה רלוונטי, כי המלחמה בסוריה תסתיים וכולם ישובו לבתיהם. בכאב רב נוכחתי לדעת עד כמה הוא רלוונטי היום".
כיצד מגיבים הפצועים בהגיעם לישראל?
"רבים מהפצועים סובלים מפציעות קשות ומורכבות ומגיעים לבית החולים ללא הכרה. כשהם מתעוררים ומבינים שהם בישראל, הם נחרדים ובטוחים שהולכים להתעלל בהם ולגמור אותם. ואז אט אט הם מגלים שמטפלים בהם יפה ונרגעים".
האם כולם מגיבים כך?
"יש בודדים, שטופי שנאה, שגם לאחר שמצילים את חייהם הם מקללים ונוהגים באלימות, עד שהאחיות נזקקות להגנת אנשי הביטחון. לרוב הם בשוק כשהם מגלים שיש גם ערבים בבית החולים ואפילו רופאים ערבים שהם שווים לעמיתיהם היהודים".
סרטה של שוורץ, מתמקד בעיקר בסיפוריהם של שניים מהפצועים. האחד - מאג'ד, צעיר בן 23 מדרעא, שפניו הושחתו בפציעה קשה ומורכבת. שוורץ החלה ללוותו מהפעם השנייה, מתוך שלוש, שהגיע לטיפול בבית החולים, ובסך הכל שהה בו כמה חודשים, והיה לחביב הצוות הרפואי. בשלבים השונים של החלמתו, אף שימש כמסייע לאחיות בעבדותן.
לפני שעבר לשורות המורדים, מאג'הד שירת בצבא הסורי של אסד. כשהצבא החל לתקוף כפרים סונים, לא הייתה לו ברירה, כסוני בעצמו הוא נאלץ לערוק כדי להגן על עצמו ומשפחתו.
בסרט, לצד כאב, חשש, בדידות ודאגה לגורל בני משפחתו שמעבר לגבול, הסרט מתעד גם את הצד האמנותי של מאג'ד, שאינו יודע קרוא וכתוב אבל אוהב ויודע לצייר. את ציוריו הוא מקדיש לפצועים נוספים, לאנשי הצוות וגם להודא, צעירה ערביה מעכו, סטודנטית בטכניון, שעבדה בלילות ביחידת המחשב של בית החולים וכך התוודעה אליו. שניהם מעידים שהקשר ביניהם הוא כמו "בין אחים".
קשרים מיוחדים נוצרו גם בין מאג'הד לבין הרופא המטפל בו, ד"ר אייל סלע מנהל מחלקת א.א.ג ניתוחי ראש וצוואר ומומחה לשחזור פנים, שלאחר שמונה או תשעה ניתוחים ("מי סופר?") הצליח להציל את חייו ואת פניו של מאג'ד.
ד"ר סלע מספר כי בפעם הראשונה כשמאג'ד הגיע לבית החולים, הוא ניסה לקפוץ מהחלון להתאבד. כשנפרד ממנו בפעם השנייה בדמעות, ניכר היה שמדובר בהרבה יתר מקשר בין רופא למטופל. "מאג'ד נכנס לי ללב. הוא ההוכחה שלא תמיד צריך שפה כדי לתקשר".
הגיבורים הנוספים בסרט הם ראשיד בן העשר ואמו שאחה, אלמנה בת 45. בעלה מת לפני שלוש שנים, בנה הבכור נהרג וילד נוסף שלה פצוע אף הוא ונמצא בטורקיה. ראשיד איבד את רגלו והרופאים מתאמצים להציל את הרגל השנייה. שניהם מתגלים כגיבורים אמיתיים, הוא עם ההתמודדות הקשה עם איבוד רגלו, היא מול החרדות לגורל בנה הדואב והדאגה שטורפת את מנוחתה על בנותיה הקטנות, אחיותיו של ראשיד שנותרו מאחור בסוריה, מבלי לדעת מה עלה בגורלן.
האם המצולמים הסכימו להיחשף?
"בית החולים אישר לצלם רק פצועים שהביעו את הסכמתם והם במצב מנטלי בו הם יכולים לקבל החלטות תבוניות. שלא כמו כתבה עיתונאית בה אפשר להציג פנים מטושטשים, ידעתי שאם לא יהיו כמה גיבורים שיישירו מבט למצלמה בפנים גלויית, אין טעם לצלם.
"כששאלתי את מאג'ד האם הסרט עלול לסכן אותו בשובו לסוריה, הוא פרץ בצחוק ואמר שהסרט זו הדאגה האחרונה שלו. מאחר שאם חייליו של אסד יביסו את המורדים בכפרו, הם יהרגו אותו בגלל שהוא סוני ומורד ולא בגלל שהצטלם לסרט.
"שאחה מצדה הבהירה לי שאם אטשטש את פניה היא כלל לא תסכים להופיע בסרט. היא רוצה שכל העולם יסתכל לה בעיניים ויידע על הזוועה שאסד מעולל לאזרחים הסורים. היא ביקשה לבטא את הביקורת שלה על מדינות ערב שלא מסייעות לסוריה ולאזרחיה. השתדלתי למתן ,כדי שהסרט יפנה לקהלים רבים ולא ייתפס כסרט תדמית ותעמולה על ישראל".
מה רצית להראות בסרט?
"באתי לתעד אינטראקציה בין בני אדם שעד אתמול היו אויבים מרים והיום כולם שותפים למלחמה להצלת חיים, משימה שנרתמים אליה הפצועים, מלוויהם, הצוות הרפואי וגם תושבי האזור, ערבים ויהודים, שדואגים לפצועים חסרי הכל, מביאים להם בגדים, נעלים וצעצועים למחלקת הילדים. חלקם מביאים גם אוכל ביתי שטעמו מוכר לפצועים. אנשי הצוות הרפואי מגייסים גם כסף לקנות להם אוכל.
"סמדר אוקמפו, האחות הראשית במחלקת ילדים, מתייחסת לילדים הפצועים כאילו היו הילדים שלה. בעלה הוא מתנדב מד"א שמסיע את הפצועים מהגבול. ד"ר אייל סלע מחזיר את האמון באדם. פרופ' ז'אן סוסטיאל, שהקים ומנהל את המחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים, אמר כי 'הפצועים, שמגיעים ערומים מלאי דם ובוץ, גורמים לי להיזכר למה בחרתי במקצוע הרפואה. זה לא הכסף והמעמד אלא הזכות להציל לחיים'.
"פגשתי במחלקות אנשים מ'לו' צדיקים'. בבית החולים בנהריה דו קיום הוא לא סיסמה, כי אם מהות יום יומית. בעבודה על הסרט קיבלתי הוכחה למה שכבר ידעתי: בני אדם הם בני אדם".
למי מהם נקשרת במיוחד?
"הילדים נכנסו לי ללב. הילדה, שנותרה לבדה, לאחר שאביה מת והיא הגיעה לבית החולים עם סבא שלה שלקה כאן בהתקף לב והצילו את חייו. נקשרתי עמוקות לראשיד, שבראשית הצילומים היה ילד שזעק מכאבים, ויצא מפה כמו נער מתבגר. בעיני, אחד מרגעי השיא בסרט, הוא כשראשיד עומד על רגלי הפרוטזה שלו ואומר לאמו: 'אני רוצה לרוץ'. וחשבתי בליבי 'הוא עדיין ילד, והוא אכן ירוץ'".
"אגב, בית החולים אמור להעניק טיפולים מצילי חיים, לא מעבר. כשמדובר בילדים שרגליהם נכרתו, דואגים להם לפרוטזות ולימוד הליכה על מנת שהטיפול יצלח. לצורך כך עושים גיוסים בתוך בית החולים. כך גם ראשיד שב לסוריה עם הציוד הנחוץ לו: פרוטזות, הליכונים, ומלאי אנטיביוטיקה ותרופות. רק לאחרונה נשמעת מחאה של ראשי רשויות בצפון על כך שמדינת ישראל לא העבירה את הכספים עליהם התחייבה, על מנת לממן את הטפול בפצועים".
קשה היה לראות את כל זה מבעד למצלמה?
"מאד קשה. במיוחד ימי הצילומים במחלקות הילדים וטיפול נמרץ. זה קורע את הלב. יש ילדים שנותרו לבד כי האמהות עזבו אותם וחזרו לסוריה, אל הילדים האחרים שלהן. אחרות ממש קורעות את הילדים מהאינפוזיה לאחר שחלה הטבה כלשהי, כדי לחזור לסוריה. לא רק הצילומים קשים, גם העריכה של אלפי שעות צילום. אי אפשר לברוח מזה, זה הולך איתך לכל מקום".
מה עלה בגורל הפצועים שחזרו לסוריה?
"כל הפצועים שמופיעים בסרט חזרו לסוריה. לקראת סיום העריכה עשיתי תחקיר במטרה להתחקות אחריהם ולדעת מה עלה בגורלם, אך ללא הצלחה. לעתים פצועים חדשים מוסרים ד"ש מהפצועים שטופלו בעבר, אחרים מספרים על פצועים שחזרו לאחר החלמתם לסוריה ונהרגו בקרבות".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם