טל פרידמן חושף: ההפרעה, הפספוס והחלום
אחרי שעזב את הקאסט הקבוע של "ארץ נהדרת", טל פרידמן ממציא את עצמו מחדש. עם מופע סטנד-אפ וסדרה תיעודית חדשה שבה הוא חושף את משפחתו, הוא מתכונן לשלב הבא של חייו המקצועיים, שממש לא כולל חיקויים של אנשים כמו אורן חזן ומיקי זוהר
ערב היורד על מרכז תל־אביב בשעת דמדומים, בין סופו של היום לתחילתו של הלילה, נותן את האות להתחיל למלא את הפאבים השכונתיים. מכיוון הים מגיח לאיטו טל פרידמן, רכוב על אופניו. "אני מקווה שלא יגררו לי את האופניים", הוא אומר בצחוק כשהוא מניח אותם בצד. "אני מחלק את הזמן בין טבעון לבין תל־אביב, והאמת שכאן אני מרגיש יותר בכפר ושיש יותר שקט. תל־אביב מבחינתי היא כמו שכונה וכולם נחמדים אחד לשני. הבן הבכור שלי עבר לכאן עכשיו, הוא חווה את העיר בפעם הראשונה והוא מאושר. מבחינתי השילוב בין שני המקומות שבהם אני חי הוא אידיאלי".
פרידמן הוא דמות מוכרת כבר שנים ארוכות, אבל בשבועות האחרונים חזר לכותרות הראשיות בזכות סדרת הדוקו בכיכובו, "להיות אבא" בערוץ 10. במסגרת הפרק הראשון חשף בפעם הראשונה את סיפור חייו המורכב והמרגש; פרידמן ואשתו איריס, שלא הצליחו להביא ילד לעולם, החליטו לאמץ את אייל, תינוק ממוצא אתיופי, היום בן 23. לאחר כמה שנים ביקשו להביא לו אחות, וכך הגיעה תמר לביתם. בגיל חמש וחצי אובחנה תמר, כיום בת 17, באוטיזם קל ובפיגור בינוני. לזוג גם ילד ביולוגי בן עשר בשם ליאור. בסדרה חושף פרידמן את ההתמודדות המורכבת הכרוכה בגידול ילד בעל צרכים מיוחדים, ובמקביל מראיין אבות נוספים על ההתמודדויות ההוריות שלהם. "זה הדבר הכי אישי שעשיתי בחיים, והפרק המרכזי מבחינתי הוא כמובן זה שבו חשפתי בפעם הראשונה את הסיפור של תמר", מספר פרידמן. "אני מאוד אוהב לראות סרטים דוקומנטריים, אפילו ביוטיוב, ותהליך העשייה של הסדרה היה מאוד מהנה. היה מרתק לפגוש אבות אחרים ולשמוע עוד סיפורים, והרגשתי שהכול מתנהל בצורה מאוד טבעית. העשייה של דוקו היא סוג של תגלית עבורי".
אילו תגובות קיבלת?
"אלפי תגובות מפרגנות שחיזקו את ההחלטה שלי, אנשים שכתבו לי שקיבלו בעקבות הצפייה כוח והשראה ושיתפו אותי בסיפורים המדהימים שלהם. אני מרגיש שכל מה שעשיתי היה שווה את זה".
האנשים אהבו, הביקורות שיבחו. ועדיין, איך ההרגשה עכשיו, אחרי שהסיפור שלכם נחשף בצורה כל כך פומבית?
"אני שלם לחלוטין עם ההחלטה, כי היא באה ממקום אמיתי של להראות פן של האבהות מנקודה אישית. ועדיין, אני חושב שזה מקרה חד פעמי ושלא אחשוף שוב את המשפחה שלי בעתיד".
טל פרידמן (53) נולד וגדל בחיפה. "הייתי ילד מאוד מוזר, אאוטסיידר, אפילו קצת אוטיסט", הוא נזכר, "הצחקתי את הילדים וזרקתי פצצות מים, אבל אהבתי להתבודד. אהבתי מוזיקה שונה, התעניינתי בדברים אחרים, קיצוניים ביחס לאחרים, וזה השאיר אותי קצת בצד, אבל מבחירה. אם היה טיול שנתי לדוגמה, לא הייתי יושב בסוף עם המופרעים, או קדימה עם החנונים. הייתי עם עצמי, באמצע, בשקט".
איך הסביבה הגיבה להתנהלות שלך?
"ברגע שרציתי להתחיל עם בנות זה הפך להיות בעיה, מה גם שנראיתי צעיר לגילי. אז החלטתי ללמוד גיטרה וזה עזר לי מבחינה חברתית. תמיד הייתי חביב וחברותי אבל לא רציתי שיתעסקו איתי, ואני ככה גם היום. אין לי חברים למשל, זה לא מעניין אותי ומבחינתי לשבת ולדבר אחד עם השני בבית קפה סתם, זה בזבוז זמן. אז אני או עם המשפחה, או עובד".
בצבא התגייס פרידמן לחיל הים ושירת כחובש ביחידת הסטי"לים. כשהשתחרר, החליט ללכת ללמוד. "רציתי להיות פסיכולוג ונרשמתי ללימודים באוניברסיטת חיפה, אבל לא היו לי ציונים מספיק טובים. אני חושב שהיום אני מגשים את זה קצת בסדרה, כי גיליתי שיש לי יכולת לגרום לאנשים להיפתח אליי באמת במהלך שיחה".
איך הגעת לתחום המשחק?
"הרגשתי שאני מדשדש בחיפה ורציתי לעזוב. אמא שלי הייתה מרצה לקולנוע באוניברסיטת תל־אביב, רציתי ללמוד משהו ונרשמתי ללימודי משחק באוניברסיטה כי בזכות אמא שלי זה עלה חצי מחיר. הלכתי לשם וזו הייתה תגלית. פתאום הייתה לי סבלנות, פתאום לא ברחתי, לא הייתי מוזר והרגשתי בבית. זה תהליך שקרה לי גם כשלמדתי גיטרה".
לאחר שסיים את לימודיו, העלה ביחד עם חברו לספסל הלימודים משה פרסטר את "עלילות משה בעיר הגדולה", מהצגות הנונסנס הראשונות שעלו אי פעם בישראל. ההצגה גוללה את סיפורו של משה, שהגיע לעיר הגדולה מנהריה ופגש דמויות מוטרפות בגילומו של פרידמן. היא הפכה ללהיט היסטרי, הוצגה למעלה מ־700 פעמים והייתה קרש קפיצה לפרידמן ופרסטר לעולם הבידור. "מודי בר־און, שגדל איתי בחיפה ולמד גם הוא באוניברסיטה, הכיר ביני ובין משה, שלמד איתו בכיתה", הוא נזכר. "אני זוכר את הערב המסוים שבו הבנתי שאנחנו הצלחה. המופע רץ מפה לאוזן, לא נשארו כרטיסים להופעות, ומבחינתי זה היה אישור רשמי לכישרון שלי, למרות שכבר סיימתי שלוש שנות לימודי משחק".
לאחר ההצלחה הגדולה העלו השניים הצגה נוספת, "משחק המטקות האחרון", שהצליחה הרבה פחות. "הרבה פעמים יש לי נטייה, כשאני חושב שהקהל הבין אותי סוף־סוף, לקפוץ לקומה החמישית, והקהל לא מבין מה אני רוצה. יש להם גבולות והם צודקים", הוא אומר.
חשבתם לאורך השנים להחזיר את עלילות משה לבמה?
"מדי פעם עלה רעיון לעשות קאמבק, אבל זה אף פעם לא הבשיל כי זה לא באמת אפשרי להחזיר את זה היום כמו שזה היה אז".
לאחר שסיים את שיתוף הפעולה עם פרסטר, לא הצליח פרידמן למצוא את השלב הבא הנכון עבורו. "היו לי ארבע שנים של משבר, שמבחינתי רצח רבין היה הסמן להתחלה שלהן", הוא נזכר. "באותן שנים עשיתי כל מיני מופעים שאני מעדיף לא לדבר עליהם, דברים איומים שטוב שלא יודעים שקרו". אחד הדברים שעשה פרידמן באותן שנים היה הפעלת בובה בשם ביל, במסגרת תוכנית הבידור של ארז טל "העולם המופלא" ששודרה אז בערוץ 2. "הקשר שלי עם ארז טל היה תמיד טוב, וחשבנו שזה יכול להיות קטע אבל זה לא באמת עניין אף אחד. אלו היו שנים קשות של חיפוש, אבל מאז אני כבר שלושים שנה על הבמה בתהליך מעניין, שבמהלכו זכיתי להרבה הכרה. אני לא חושש להגיע למקומות קשים כאלה יותר, כי לא אסכים לעשות דברים שעשיתי בעבר, ואני מקווה להמשיך להצליח במה שאני עושה. אני לא רואה מצב שפתאום אצטרך להיות נהג מונית, אבל אם כן, אז אלך על זה".
מה שהעלה את פרידמן בחזרה על דרך המלך הייתה התוכנית "חלומות בהקיציס", שם גם פגש לראשונה את מי שהפך לפרטנר הטלוויזיוני שלו במשך שנים ארוכות, איל קיציס. "חלומות" הייתה לייט נייט טלוויזיוני, שבו שוב גילם פרידמן מכלול של דמויות מוטרפות ומצחיקות. "העונה הראשונה שלנו לא התקבלה כל כך טוב, אבל עזרה לנו ללמוד ולהשתפר. בעונה השנייה זה תפס והיה להיט גדול במשך שנתיים".
דרכו של פרידמן ללב הקונצנזוס נסללה באופן סופי כשהצטרף לתוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת" שעלתה לשידור ב־2003. "אני חושב שארץ נהדרת היא תוכנית הטלוויזיה הכי טובה שנעשתה אי פעם בארץ", קובע פרידמן. "אני מכיר את הביקורות שטוענות שהיא לא מספיק סאטירית, אבל לדעתי זה עניין של תקופות. אם יש בחירות לדוגמה, אז ברור שיש הרבה על מה לצחוק, אבל יש שבועות שלא קורה כלום, אז מתעסקים בדברים אחרים".
בשנת 2014, לאחר 11 עונות בתוכנית, הודיע פרידמן על פרישה מהקאסט. "בשנים הראשונות שלי בתוכנית הייתי מאוד אקטיבי שם ובתור מבצע עשיתי כבר הכול, עד שהרגשתי שדי. לא נהניתי מספיק, הרגשתי שאני לא עושה עבודה טובה ולא רציתי יותר לעשות דמויות מהאח הגדול או של פוליטיקאים. אלו אנשים לא מעניינים, שאין להם מה לתרום לך חוץ מלצעוק או להיות גסי רוח. הקסם בדמויות הוא שיש להן מעצור, ולרוב הפוליטיקאים היום פשוט אין אותו. אז אני לא רוצה לחקות את מיקי זוהר, שצועק על הורים שכולים, או את אורן חזן, שעשה סלפי עם טראמפ. אין לי עניין באנשים האלה ולא נוח לי לייצג אותם בשום צורה. כשחיקיתי את אריק שרון לדוגמה, זה היה משהו מיוחד. אבל היום כבר אין כאלה אנשים".
היה רגע מסוים שהרגשת שאתה לא יכול יותר?
"החיקוי של אהוד אולמרט היה המשבר העיקרי שלי, הוא מסוג הדמויות שמה שמאפיין אותן הוא דיבור של עורכי דין, ואני מכליל בתוכן דמויות כמו בנימין נתניהו ואופיר אקוניס. הם אלו שהובילו לדמויות כמו רגב וחזן ומעניין מה יבוא עכשיו. אולי זה הזמן של הגאונים להגיע".
צריך הרבה אומץ לעזוב חממה כזאת.
"כשהייתי ילד, אבא שלי אמר לי שצייר, כדי להגיע לטירוף שלו, צריך קודם כול לדעת לצייר מדויק, וזה מה שעשיתי ב'ארץ נהדרת'. עכשיו אני נהנה לצייר את המקום שלי, את האופי שלי. שם אני מרגיש שהאיכות האמיתית שלי באה לידי ביטוי. אני לא רוצה לעשות יותר דמויות מדויקות, לא רוצה להיות קבוע יותר בשום מקום, ומעדיף לעשות מה שבא לי ומה שאני אוהב".
השנה, במסגרת העונה ה־14 של ארץ נהדרת, חזר פרידמן לתוכנית להופעות אורח כשהוא מגלם בין השאר את נשיא ארה"ב הנבחר, דונלד טראמפ. "אני לא מתכוון לחזור באופן קבוע", הוא מדגיש, "היה מרגש לחזור, פתאום הרגשתי כמה אני מחובר לכולם, כמה הם עובדים טוב ועושים דברים איכותיים. ועדיין, אם בעונה הבאה ירצו, אני לא חושב שאלך. 'ארץ' זו לא אקסית, אלא משפחה שאני לא נמצא איתה כל היום ולפעמים מגיע לארוחות משפחתיות, ואני בא לשם היום הרבה יותר בכיף".
עד כמה היה לך מסובך למצוא את החיקוי של טראמפ?
"היה לי קשה למצוא אותו ולחזור לדמות מדויקת. הבעיה עם טראמפ היא שיש שם יותר מדי טירוף ושהאנשים שהוא פגש כאן בארץ היו אפילו יותר מוזרים ממנו והוא קצת נעלם בתוך זה. זה היה אתגר עבורי, והפעם אפילו הסכמתי שיאפרו אותי באופן דומה, למרות שבתקופה האחרונה שלי בארץ נהדרת כבר לא הייתה לי סבלנות לזה".
מה מושך אותך לאורך השנים לשחק דמויות של נשים מוטרפות?
"אני תמיד מגלם נשים בגילאי חמישים־שישים, שלא אכפת להן מכלום. הן כבר עברו הכול ועשו הכול, ואני מאוד אוהב את זה. עם השנים הבנתי שיש לי דחף לייצר את הדמויות המוטרפות האלה, שמצד אחד הן מדויקות מאוד, ומצד שני הן כמו פלקט, כמו קריקטורה".
במקביל לחגיגות יום הולדת חמישים וההכנות לעזיבת ארץ נהדרת, החליט פרידמן לעלות על הבמה לבד לראשונה בחייו עם מופע סטנד־אפ פרי עטו, "ברגוע". "ההשראה שלי הייתה לואי סי־קיי, שגרם לי להבין שאפשר לעמוד על הבמה ולהגיד דברים אחרים, למרות שבארץ זה פחות מתקבל כי הקהל יותר מיינסטרים", מסביר פרידמן. "מבחינתי זה יותר מופע יחיד מאשר סטנד־אפ. נדרש לי הרבה אומץ לקחת את כל הדמויות המוכרות שלי, להעיף אותן לכל הרוחות, ולהגיד לכולם - אני פה. הבעיה היא שבהתחלה לא הייתי מספיק בשל כי להופיע לבד זה מקצוע בפני עצמו, שצריך ללמוד אותו הרבה שנים".
במה זה התבטא?
"קודם כול, גיליתי שיש לי בעיות קשב נוראיות ולא הייתי מסוגל ללמוד את הטקסט של ההצגה. בשלב הראשון עבדתי עם פרומפטר והקהל כמעט הרביץ לי. הלכתי לעשות מבחן שבודק הפרעות קשב וריכוז והתברר שאני על הספקטרום. נתנו לי המון ריטלין, אבל אני לא נוגע בזה יותר. כשלקחתי את זה, הרגשתי שזה לא אני וזה לא עשה לי טוב. היום אני כבר יודע את החומר כמו שצריך".
איך הקהל הגיב להופעה?
"השנה הראשונה של המופעים עשתה נזק מאוד גדול להופעה עצמה. האולמות היו מלאים, אבל הקהל לא הבין כל כך מה אני רוצה. היו כמה פעמים שבהן חשבתי שאני שומע את הרעש של המזגנים, אבל בעצם שמעתי את הלב שלי, כי זה היה הדבר היחיד ששמעו. בהתחלה, אחרי ההופעות, אנשים אמרו שאני לא במיטבי, שחסר קצת את הטירוף שלי, והציעו להחליף את הכותבים. אני כותב את זה לבד, וזה היה קצת מעליב. היום כבר אומרים שזה על הכיפאק".
איך התמודדת עם זה?
"מבחינתי כל הופעה היא דראפט, ולמרות שהופעתי כבר 170 פעמים, אני כל פעם מצלם, מוציא את הבדיחות הפחות מצחיקות ומכניס אחרות, בסוג של עריכה בלתי פוסקת. זה מטורף, כמו להרים מקרר ולהתחיל להסתובב איתו. זו עבודה יומיומית והדבר הכי מסובך שעשיתי בחיים, ובסופו של דבר הצלחתי. אין שום קשר בין ההופעה היום לבין מה שהתחלתי איתו לפני ארבע שנים. בחודשים האחרונים אני מרגיש שהתייצבתי, מצאתי בעצם על מה לדבר והתחלתי ליהנות. המופע אמנם לא הפך לשלאגר של המדינה, אבל לא כל דבר צריך להפוך לזה, ואולי זו הכנה להמשך".
גם אחרי שעזב את "ארץ נהדרת", המשיך פרידמן לטפח את הקריירה הטלוויזיונית שלו. זה התחיל עם התוכנית "הכול הולך" בערוץ 2, המבוססת על פורמט צרפתי מצליח שבמסגרתו שרשרת של שחקנים וקומיקאים משחקת בינה לבין עצמה משחקים שונים. התוכנית אמנם זכתה לנתוני צפייה נאים, אבל היה מוזר לראות את פרידמן משתתף בתוכנית שהציגה פעמים רבות הומור ירוד וילדותי.
"לדעתי הרעיון היה נהדר, אבל אני לא חושב שזה היה כל כך מוצלח בסופו של דבר", מודה פרידמן. "זה קונספט של הומור טיפשי, שעובד מצוין בספרד ובצרפת. אהבתי את הרעיון לעשות משהו אחר, ההתחלה הייתה מצוינת, אבל משהו הלך לאיבוד שם בדרך. אני שמח שעשיתי את זה, כי אני אוהב לעבור חוויות חדשות, למרות שאני מעדיף כאלה שיש לי בהן סוג של שליטה על התוצאה. יותר לא אעשה דברים כאלה".
משם המשיך פרידמן ל"הכול אבוד" תוכנית טוק שואו בהנחייתו, שעלתה בערוץ 10 וירדה לאחר עונה אחת בשל נתוני צפייה לא מספקים. "התבאסתי שהתוכנית ירדה. אני חושב שהיא הייתה מוצלחת וחתרנית לפרקים, אבל התאימה יותר לשעת לילה מאוחרת ולא לתשע בערב", מסביר פרידמן, "אהבתי את הכתיבה, הדמויות וההומור של התוכנית, אבל הרבה פחות את האירוח עצמו. אני לא חושב שמתאים אצלנו לעשות תוכנית אירוח שבה מארחים סלבס, שזה דבר מגוחך בעיניי, שלא באמת קיים בישראל. אם יציעו לי שוב לארח, אסרב". בנוסף שיחק פרידמן בסדרה "אטלנטיקה", שעלתה בהוט ועסקה בחייה של להקת רוק ירושלמית. פרידמן גילם את מנהל הלהקה, בתפקיד דרמתי ראשון מזה שנים. "מאוד אהבתי ונהניתי לעשות את הסדרה הזו" הוא מספר, "הצטערתי שהיא כנראה לא תמשיך לעונה שנייה, אבל זו המציאות, ורוקנרול לא מעניין היום אף אחד. אם הסדרה הייתה על זמר ים תיכוני, אני מניח שהיא הייתה מצליחה יותר".
אטלנטיקה חיברה את פרידמן לעולם המוזיקה - תחום נוסף שבו הוא פעיל בעשור האחרון, בין אם בתור מנחה תוכניות מוזיקה בערוץ 8 ובין אם כמוזיקאי פעיל. ב־2006 הקים פרידמן את "הקריות", להקת גרסאות כיסוי להמנוני רוק מוכרים, שפעלה בהצלחה במשך חמש שנים. ב־2011, הקים את "החתולים השמנים", להקה שמנגנת את המוזיקה המקורית שכתב והשיקה ב־2012 אלבום בכורה, שאותו מימן באופן עצמאי. "בדיוק כמו בארץ נהדרת, בשלב מסוים הרגשתי שאני לא רוצה יותר לעשות גרסאות כיסוי לשירים שלא אני כתבתי", הוא מסביר. "רציתי להרגיש איך זה לנגן בלהקה, לנסוע בדרכים ולהופיע בכל מקום, אבל ברגע שהתחלתי לשיר מוזיקה מקורית, היא התקבלה פחות טוב וזה התמסמס. זו נקודה כואבת עבורי, כי עשיתי הרבה דברים והצלחתי בהם, אבל זו נישה שלא מימשתי בה כלום. קצת התייאשתי מזה ושמתי את זה כרגע בצד, בעיקר בגלל הסטנד־אפ, כי זה מבלבל את הקהל, שרוצה לבוא לראות אותי עושה קומדיה".
מה דעתך על מצב התרבות בישראל?
"יש כמה אנשים כמו מוטי קירשנבאום, אהוד מנור, אריק איינשטיין ויוסי בנאי, שאתה מבין שהם הלכו ואין להם תחליף. החוסר הוא ברור".
לא פשוט להתבגר בישראל בתור שחקן. אתה חושש מזה?
"מבחינתי אני לא שחקן, זה לא המקצוע שלי. אני מכלול הדברים שאני עושה. אני גם לא רוצה כל כך לשחק, ומבחינתי אם היום אני לא שותף לכתיבה, זה פחות מאתגר אותי. לאורך השנים הייתי גם שכיר חרב בתיאטרון, וזה לא מעניין אותי. אני לא רואה את עצמי היום נוסע, כמו עז בתוך עדר, בתוך ואן ברחבי הארץ כדי לחזור על אותן שורות פעם אחר פעם".
פרידמן פעיל גם ברשתות החברתיות והוא מרבה להעלות פוסטים, קטעי וידאו קצרים ומשעשעים שהוא יוצר, בנוסף להמלצות ופרגון לאחרים. באינסטגרם יש לו 17 אלף עוקבים, מספר שהוא מתעקש שהוא נמוך למדי, וקרוב לחמישים אלף עוקבים בפייסבוק. "זו תעשייה חדשה שנבנית, שתהפוך בשלב מסוים למסחרית", הוא מסביר, "זו הקומדיה העכשווית וכאן אני יכול להיות מוזר ופחות מתקשר, ואם כמה אנשים מבינים אותי, אני מבסוט. הרבה דברים שהעלתי הפכו בסופו של דבר לקטעים בהופעה והרשת היא מקום טוב לבדוק את זה".
יש היום דברים שתחשוש לומר או לפרסם?
"אם ארצה להגיד משהו אני אגיד אותו, אבל אני לא אחד שאוהב לעשות פרובוקציות. מצד שני, ויתרתי לאורך השנים על הרבה קמפיינים והרבה מאוד כסף כי הם לא תאמו את העקרונות שלי. אני מדבר איתך על חמש הצעות, בסדר גודל של לעבוד שבוע ולקנות דירה, והחלטתי לוותר".
יש לך תדמית של מטורף. זה משהו שאתה דואג לשמר?
"אני חושב שכשאומרים 'טירוף' בהקשר שלי, מתכוונים לקצת מוזר. בגלל זה 'ארץ נהדרת' הייתה מצוינת עבורי ולכן גם קשה לי יותר לייצר דברים שלי, כי יש לי עולם שלם של אסוציאציות, ולא תמיד מבינים מה אני רוצה. בבית אני אדם שקט ורגוע ואין לי שום צורך, כמו הרבה קומיקאים, להוכיח כל הזמן כמה אני מצחיק".
אהבה נוספת של פרידמן היא כדורגל והפועל חיפה, קבוצה שהוא הוא אוהד מאז ילדותו. "אני מעדיף לא להרחיב בנוגע למצב הקבוצה היום, כי אני אתחיל לבכות", הוא אומר בשיא הרצינות, "איך שאני רואה את זה, הבעלים יואב כץ חירב את הקבוצה ואת מחלקת הנוער ואני מרגיש שעושים ממני צחוק שם".
במרץ 2015 הפך פרידמן לשחקן השדה הפעיל המבוגר ביותר בישראל במסגרת קבוצת האוהדים "הפועל רובי שפירא חיפה", לאחר שנכנס כמחליף בדקה ה־77 במשחק מול מכבי נוה־שאנן, "האמת שנפצעתי כבר באימוני הבעיטות לפני המשחק, עליתי למגרש פצוע, ומאז אני לא יכול לשחק יותר, אפילו לא עם הבן שלי בגינה", הוא מספר. "חדר הלבשה בליגה ג' הוא חדר הלבשה מקצועני לכל דבר, זה היה החלום שלי כשהייתי ילד וזאת החוויה שתלווה אותי כל החיים; האימונים, ההכנה לפני, המשחקים, להיות על הספסל, לשחק ולהיות חלק. מזל שלא הבקעתי כששיחקתי, כי לדעתי הייתי מת מהתרגשות".
אילו עוד חלומות יש לך?
"אני כותב עכשיו סדרה יחד עם רן דברת (יוצר 'לה פמליה', ד"מ), וזה אחד החלומות שלי. אני רוצה ללמוד לשבת יותר על הישבן ולכתוב, כי אני יותר מדי קופצני. בשלב מסוים אני רוצה לפרוש מהופעות ולכתוב לאחרים. אני מרגיש שעשיתי קפיצת מדרגה ביכולות הכתיבה שלי, יש גם ספר בתכנון וגם על המוזיקה עוד לא ויתרתי".
זה נכון שיש לך מתקן למדידת משקעים בבית?
"אני מודד משקעים בטבעון, פשוט כי אכפת לי. שנים הייתי מודאג מנושא מחסור המים בישראל אבל כבר אין סיבה, כי השנה אמורים להיפתח שני מתקנים להתפלת מים שיזרמו גם לכנרת".
יש משהו שלא יודעים עליך?
"יש לי אוסף של תקליטים נדירים ואוסף מקינטות וכל פעם אני מכין קפה עם אחת אחרת. אני גם נהנה מאוד להיות עם עצמי ומעדיף להיות לבד רוב הזמן, קצת כמו חתול. אבל כשאני עובד עם מישהו אחר הדברים מתקדמים מהר יותר".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני ב־4.2. מבחינתי, זה לא מובן מאליו שאחרי כל כך הרבה שנים, דברים שאני עושה מתקבלים בהצלחה ואהבה כזו ומשמח אותי שיש עדיין מקום להומור כזה. היה לי יום טוב ולא מעיק, אבל יש גם ימים אחרים, פחות טובים, ומחר זה גם יכול להשתנות".
אקו"ם