הזירה הלשונית: הביטחון האישי וגבולות ההבטחה
מי אחראי לכל הביטחון בישראל? מה ההבדל בין חלמיש לנוה צוף? ולמה כולם עושים רילוקיישן? הזירה הלשונית מבטיחה בטיחות, בוטחת במאבטחים בשביל הבטחה
השפה העברית, כיאה למשפחה השמית המכובדת, חובבת שורשים. חיינו סובבים סביב שורשים יותר מאשר סביב מילים. השכינה יורדת לארץ ומחפשת את מקומה במשכן הכנסת, והעם הפשוט נותר בשכונה עם השכנים, ונתקע עם משכנתא במשפחת השורש שכ"ן. את המסורת מעבירים היום באמצעות מסרונים. אבל השורש העולה על כולם ומכתיב את חיי המדינה, אולי מאז הקמתה, הוא השורש בט"ח, ומילת המפתח 'ביטחון'. השבוע הסתער עלינו השורש ביתר עוז, וכך נענו בין 'סדרי האבטחה' בהר הבית ל'פרשת המאבטח' ברמת עמון. אנשי 'שירות הבטחון הכללי' (שב"כ), 'המשרד לביטחון פנים' (מל"ב) וגם נציגי 'המועצה לביטחון לאומי' (מל"ל) הביע עמדות. שמענו על 'כשלי הביטחון' בהתנחלות חלמיש, קראנו על תאונות דרכים שבהן חסר 'מעקה בטיחות', והנדנו ראש בספקנות לשמע הבטחותיו החדשות של שר האוצר.
מילת הציר של התחום היא 'ביטחון'. השורש 'בטח' אמנם נפוץ למדי בתנ"ך, אך 'ביטחון' מופיעה בתנ"ך שלוש פעמים, כגון בישעיהו: "כֹּֽה־אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר: מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָֽחְתָּ?" (לו 4), והיא אינה קשורה למצבי מלחמה ואיבה אלא לרגש האמונה. על השימוש במילה 'ביטחון' ומכאן 'משרד הביטחון' נערך בראשית שנות המדינה ויכוח. השם נקבע על ידי דוד בן גוריון. החרדים זעמו על המעבר הזה מאמונה למשימות הצבא, והרב חיים שאול קרליץ כתב על כך: "כוונתו של ארס עכנאי [בן גוריון] היתה להמיר את מושג הביטחון שהוא מושג של אמונה שלמה בהסתמכות על בורא כל העולמים יתברך בהישענות על הכוח הפיזי הגס, כוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה". על השימוש במילה 'ביטחון' קמו עוררין גם מכיוון הצבא. במכתב מן ה-25.1.53 מציע ראש אג"ם את המילה "הישנה-חדשה" 'פְּרָזוֹן'. הוא מנמק זאת בכך שהשימוש במילה ביטחון יוצר בלבול, שכן היא מתייחסת לתחומים שונים זה מזה כגון בצירופים 'ביטחון ידיעות', 'ביטחון אופרטיבי' ועוד. בהמשך הדיון בנושא מציע סא"ל יובל נאמן את המילה המקראית 'ביצרון'.
באנגלית עומדת 'ביטחון' כנגד שלוש מילים: security, המתייחסת למטרת הפעילות הצבאית וגם המשטרתית, defence המתייחסת למכלול המשימות המוצהרות של הצבא ופירושה למעשה 'הגנה', והיא קשור למילה האנגלית fence, גדר. המילה השלישית היא confidence והיא משמשת בשיח הפסיכולוגי ומייצגת רגשות ותחושות. ערבוב שלושת השימושים האלה במילה אחת, ביטחון, מעצב את יחסנו לתחום הביטחון עד היום.
'מאבטח' הוא מקצוע חדש יחסי, חלופה ל'שומר ראש', 'סלקטור', 'איש ביטחון' וכדומה. 'אבטחה' נוצרה על פי הדרך הארמית שבה האות הפותחת היא א' ולא ה', שאפשרה הבחנות וניואנסים, כמו בזוגות הבחנה-אבחנה, הספקה-אספקה, וגם הבטחה-אבטחה, זוג שהתרחק מאוד במשמעות. 'אבטחה' מופיעה בעיתונות העברית כבר משנות החמישים וקשורה בעיקר למשימות שמירה ביישובי הספר, ומכאן גם 'אנשי אבטחה'. מ'אבטחה' נגזר שורש חדש: אבט"ח, הפועל לאבטח, והתפקיד 'מאבטח', המופיע כבר בשנות השבעים.
'הבטחה' נקשרת לנושא העומד ברקע הדיון האידיאולוגי על ארץ ישראל, בצירוף "גבולות ההבטחה". בתנ"ך 'הבטיח' אינו קשור לגבולות המובטחים אלא דווקא לאלה המבטיחים הבטחות 'גבולות ההבטחה' הוא תחום שטחה של ארץ ישראל על פי המקרא. הצירוף נטבע בעברית החדשה, בעקבות ספר בראשית: "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (טו 18), ועל פי מכילתא דרבי ישמעאל: "בשביל הבטחה שהבטיחום אבותיהם אני אקרע לכם את הים, שנאמר והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה" (בשלח ד ג). גבולות ההבטחה מכילות היום את הר הבית, את עזה והחמאס, את סוריה ואסד, את שרידי דאע"ש ואת חיזבאללה. ועל כך אומר ודאי אלוהים, בעקבות שמחה ארליך, ואולי היה זה יצחק שמיר: "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים".
חלמיש שבשטחים זכתה בימים אלה להגיע לכותרות בנסיבות קשות. בין היתר מרחף סימן שאלה על שמו של היישוב: חלמיש או נוה צוף?
על כך כותב אורי הייטנר בפינת הלשון שלו: "טבח משפחת סלומון בליל שבת העלה לתודעת הציבור את היישוב הקהילתי חלמיש, בחבל בנימין, מצפון מזרח למודיעין, סמוך לכפר נבי סלאח. היישוב בן הארבעים בחר לעצמו את השם נוה צוף, אולם ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם. שם היישוב נועד להנציח את שמו של היישוב המקראי רמתיים צופים, שם חיו אלקנה וחנה, הוריו של שמואל הנביא: "וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן-הָרָמָתַיִם, צוֹפִים--מֵהַר אֶפְרָיִם, וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן-יְרֹחָם בֶּן-אֱלִיהוּא, בֶּן-תֹּחוּ בֶן-צוּף—אֶפְרָתִי". ועדת השמות לא קיבלה את השם, כיוון שלא ניתן להוכיח את הקרבה הגיאוגרפית בין היישוב לאתר המקראי.
הוועדה העניקה ליישוב את השם חלמיש, סוג של סלע. החלמיש מופיע במקרא, בשירת "האזינו": "יַרְכִּבֵהוּ עַל-בָּמֳתֵי אָרֶץ/ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי/ וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע/ וְשֶׁמֶן - מֵחַלְמִישׁ צוּר". הסבר שקיבלתי הוא שמייסדי היישוב, שהתבסס בין השאר על ענף מכוורת, רצו גם מסיבה זו להיקרא נוה צוף, והפסוק משירת "האזינו" שומר על זיקה לענף הדבש. המתכנן עוזי גדור, שעבד עם שר החקלאות ויו"ר ועדת השרים להתיישבות אריק שרון בעת הקמת היישוב, סיפר לי שהמתכננים התכוונו לתת ליישוב את השם ניל"י, שניתן בסופו של דבר ליישוב אחר בסביבה. חברי היישוב ממשיכים לקרוא לו נוה צוף. זה השם הכתוב על שלט הכניסה של היישוב".
לפני מספר שבועות כתבה לי ד"ר אור ברק: "רציתי לשאול האם התהליך הלשוני שמתחיל במילה 'יורדים' מן הארץ, וזכה בעשור האחרון להשתדרג למילה 'רילוקיישן', שאף זכתה לאחרונה ע"י האקדמיה ללשון עברית למילה העברית 'עיתוק', מתאר תהליך של גלגולי לשון (המתפקדים כמראה לתמורות חברתיות בחברה הישראלית), או שמא מדובר בתהליך לשוני אחר מגלגול לשוני?
עניתי לאור בספקנות מסוימת שהשימוש במילה 'רילוקיישן' מתקיים בסביבות מסוימות. ברור שהוא מבטא עמדה נפשית ואידיאולוגית אך ככל שאני יכול להעיד הוא מצוי בשולי השיח. 'עיתוק' היא מילה צעירה שכמעט אינה בשימוש, בוודאי לא בתקשורת ובשיח הכללי. כמה שיחות ואזכורים בשבועות האחרונים ערערו את הספקנות שלי. 'רילוקיישן' במשמעות ירידה מהארץ, וגם במשמעות שינוי מקום מגורים או מפעל נכנסת יותר ויותר לשימוש. את הספקנות טלטלה ממש מודעת ענק בעיתון הארץ ועליה מתנוססת באותיות ענק הכותרת "פלורנטין עושה רילוקיישן".
ובאשר למושגים 'יורדים' ו'ירידה', אלה תמונות ראי של 'עולים' ו'עלייה' והם נשענים על סיפורי התנ"ך. לארץ ישראל 'עולים': "לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שופטים יט 30). מצרים היא אפוא הגלות הראשונה, אף כי היתה גלות מרצון, ומכאן התקבעה התפיסה שהחזרה או השיבה לארץ ישראל היא עלייה ממקום נמוך מטפורית למקום גבוה. הפועל 'עלה' מעניק לפעולת המעבר או ההגירה משמעות מוסרית-דתית, והוא אומץ בדרך טבעית בשירות הרעיון הציוני. תמונת הראי שלו היא כאמור 'ירידה', והניב 'ירד מהארץ', הנובע במקורו מן היציאה מרצון לגלות מצרים: "וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם" (יהושע כד 4). כתמונת ראי ל'עלייה', 'ירידה' מַבְנה את היחס השלילי לעוזבים את ארץ ישראל. אז בני ישראל של פעם עשו רילוקיישן פעמיים, ובני ישראל של היום ממשיכים לנדוד מלוקיישן ללוקיישן.
השבוע הלך לעולמו יצחק רועה. שנותיו האחרונות היו רעות, אבל הם אינן יכולות להשכיח את תרומתו המרכזית ואפילו מהפכנית לעולם התקשורת הישראלי. רועה יצר סגנון חדש של הגשה, בלתי מכופתר, נגיש, לא סמכותי ועם זאת בעברית נאה ורהוטה. הסמל הלשוני של המעבר הוא מהביטוי "ענייני דיומא" ל"ענייני היום". יחד עם יגאל לוסין וירון לונדון שינו את פני הרדיו.
ב-1999 פרסמתי בכתב העת "פנים" בעריכתי מאמר של רועה, ובו הוא מספר בדרכו המיוחדת על המהפכה, ומציג את הרקע התרבותי ואפילו הפילוסופי העומד מאחוריה. שנת 1969, הוא כותב, הייתה טובה במיוחד (לרדיו). המאמר המלא: באתר הזירה הלשונית.
אקו"ם