לשחק אם של מחבל וסוכנת שב"כ בהצגה אחת
סיפורו המדהים של "בן החמאס" מסעב חסן יוסף, שהפך מפעיל טרור למשתף פעולה עם ישראל, עובד להצגה טעונה שעולה בימים אלו בתיאטרון פסיק הירושלמי. השחקנית רונית אברהמוף–שפירא מספרת על התפקיד הכפול והמאתגר של שב"כניקית ואם מחבל, הקושי לעלות על הבמה אחרי פיגוע והגעגועים לתקופת לאטמה
"ב'נסיך הצללים' אנחנו מעלים על הבמה את הסכסוך הערבי־ישראלי באופן מאוד מסוים, לא מדברים פוליטיקה", אומרת רונית אברהמוף־שפירא. "זו קודם כול הצגה על יחסים וקונפליקטים בתוך המשפחה. ואז קורה פיגוע כמו זה שבנווה־צוף, ואני לא מצליחה לאפס את המחשבות שלי. אירוע כזה מרעיד את כל ההוויה, כואב לי באמת, פיזית. זו פעם ראשונה שפיגוע מסוג זה קורה מאז שעלתה ההצגה. מקרה כזה מיד שולח אותך למיליון תרחישים, מה היה אם אלה היינו אנחנו, מה היה קורה עם הילדים אם פתאום הייתי נעלמת מחייהם? תמונות הדם לא יוצאות לי מהראש".
24 שעות עברו מאז שמעה אברהמוף־שפירא על הפיגוע הקשה ועד שנדרשה לעלות פעם נוספת לבמה ולמלא את התפקיד הכפול השמור לה בהצגה "נסיך הצללים" – רכזת מפעילים בשב"כ ורעייתו של השייח' חסן יוסף ח'ליל, ממנהיגי תנועת החמאס ביהודה ושומרון. את החששות המוקדמים היא גייסה לתוך התפקידים והצליחה להוציא מעצמה את המיטב. "זו הייתה ההצגה הכי טובה מבין אלה שהרצנו עד כה", אמרה לאחר מכן. "לדאגה והמועקה בעקבות הפיגוע הצטרפו אירועים משפחתיים מדאיגים, והכול ביחד השתלב לענן גדול וכבד. דווקא כשאני נלחמת אני מוציאה את החיה שבי, ולא בפעם הראשונה".
אמו של המפגע בנווה־צוף חילקה סוכריות אחרי כן. האם שאת מגלמת מנסה בכל כוחה להניא את הבן שלה מלהפוך לשאהיד. ובכל זאת, איך נכנסים לדמות הזו לאחר אירוע טעון כזה?
"הפעם הטענתי באם יותר סבל ויותר אנרגיה מלחמתית מהרגיל. אני לא מכירה אם כזאת במציאות, אבל אני בטוחה שיש כאלה. אני מניחה את עצמי במקומה ויוצאת לקרב כדי למנוע מהבן שלי ומהחברים שלו לצאת לפגע. כל שלב במחזה שבו אני מגלה שעוד רגע עשוי להתרחש רצח פלוס התאבדות של האהובים שלי, דוחף אותי לפעול. הכול הפעם היה חריף יותר מהרגיל. ככל שאני חושבת על זה, אני מבינה שעבדתי מתוך ייאוש גדול ופחד גדול. זה היה נהדר לדמות, פחות נהדר למה שעבר עליי לפני כן".
ההצגה "נסיך הצללים" של תיאטרון פסיק היא עיבוד לספרו האוטוביוגרפי של מסעב חסן יוסף, "בן החמאס", שנכתב בשיתוף עם רון ברקין. מסעב מגולל את סיפורו האישי כמי שהפך מפעיל טרור למשתף פעולה עם ישראל במשך שנים רבות, שבמהלכן הביא לחשיפת חוליות טרור, מנע פיגועים, חשף מממני טרור והביא למעצרם של בכירי חמאס רבים, ביניהם אביו. כעבור עשור ביקש מסעב לפרוש מהשירות, המיר את דתו לנצרות ומצא מקלט מדיני בארצותֿֿ־הברית. משם יצא בסדרת הרצאות שהפכו לפופולריות ביותר.
המחזה, בבימויו של שמוליק הדג'ס, נכתב על ידי דודי גורדון, איש שב"כ לשעבר ושחקן בפסיק, שגייס לטובת המשימה את כישורי הכתיבה שלו כמו גם את היכרותו הרבה עם עבודת השב"כ ועם הפרשה הזו בפרט. בהצגה הוא ממלא את תפקידו של אביו של מסעב, ואת תפקיד המפעיל שלו, קפטן לואי, הוא משאיר לעוזי ביטון.
כוכב ההצגה טרם צפה בה, אבל קפטן לואי המקורי – גונן בן־ יצחק – ישב באולם כבר בהצגת הבכורה. "מתּי מהתרגשות", מספרת אברהמוף־שפירא. "אמא שלי ואחיות שלי היו בהצגה, וזו סיטואציה חשופה מאוד להופיע על במה. נעתי בין הרצון לברוח הביתה לבין לעשות את זה וזהו, להיות אחרי. אבל ברגע שעליתי לבמה הצלחתי ליהנות. גונן נהנה מאוד והצטרף אלינו בסיום להשתחוויה. הקהל הריע לו בהתרגשות".
אברהמוף־שפירא גדלה בשכונת רמות הירושלמית של שנות השבעים לפני 39 שנים בדיוק. "נולדתי בערב תשעה באב, והבדיחה במשפחה הייתה שצמים בגללי", היא אומרת. "בגלל התאריך, האחים שלי היו קוראים לי 'איכה', ונהיה לי מנהג כזה בכל שנה לצפות בסרט הגמר "איכה" של אחד בשם לייזי שפירא, שעסק בבחורה שמבקשת לשנות את שמה הנ"ל שניתן לה מפני שנולדה בתאריך זה". לימים אותו לייזי שפירא הפך להיות האיש שיתרום את שם המשפחה השני שלה, זה שבא מיד אחרי המקף.
היית הבחורה שהצליחה להוציא מהביצה את הרווק מספר אחת של הציבור הדתי־לאומי, במאי ויוצר "סרוגים" המבוקש.
"הכרתי את לייזי דרך המפיק של 'לאטמה', אופיר שטיינבאום, שלמד איתו עשור קודם במעלה. אשתו ראתה כל אחד מאיתנו לחמש דקות, ומיד החליטה לשדך. אנחנו, לעומת זאת, לא היינו בעניין. אני חשבתי שהוא חנון, אידיאליסט ודוס מדי; והוא חשב שאני לא נראית מספיק דוסית. ואז דווקא הייתי ממש דוסית – למדתי תורה, התפללתי שתי תפילות ביום, הקפדתי על ברכת המזון. היום, עם שלושה ילדים קטנים, אין לי זמן להיות דוסית. המפיק אמר ללייזי 'תראה אותה מתפללת ותבין'. לייזי התקשר להתנצל על האמירה שלו, אבל זה דווקא עשה לי שירות טוב; בדקתי את התמונות שלי בפייסבוק וראיתי כמה דברים שלא מצאו חן בעיניי ומחקתי.
"לייזי היה אז סלב. זו הייתה תקופת השיא שלו וכל רגע היו עוצרים אותנו. מעולם לא נתקלתי בבמאי שעד כדי כך מזהים אותו ברחוב. אפילו מדריכת הכלות ששמעה מה שם החתן המיועד, שאלה אותי: 'לייזי שלנו?'. פעם אחת טיילנו יחד בסכר בית־זית, מקום שאין בו נפש חיה. פתאום מישהי התקרבה ואמרה: 'איזה כבוד'. והופ, התברר שהיא לא זיהתה אותו אלא אותי. זה היה משעשע".
ואכן הפנים של אברהמוף־שפירא היו מוכרות לא פחות משל בעלה, בעיקר למכורי המערכונים הסאטיריים של "לאטמה" שהתהדרו במגישת מהדורה חריפת לשון ומבט. אלא שקריירת המשחק שלה לא הייתה מובנת מאליה כלל. אחרי שנת שירות בלשכת היועצת המשטרתית של המשטרה ועבודה במשרד השיכון כעוזרת הדובר בתקופתו של מאיר פרוש, החלה אברהמוף־שפירא לפתח קריירה בנקאית, כשהיא מטפסת מתפקיד לתפקיד וזוכה להערכת הלקוחות והמעסיקים כאחד.
"אני לא מאלו שידעו שיהיו שחקנים כל החיים, אבל אני יכולה לראות ניצנים של זה מילדות", היא אומרת. "המורה של כיתה א' הזמינה את אמא שלי להגיד שאני לא מתביישת לחקות את המורות. הייתי תמיד הליצנית של הבית. כמיטב הקלישאה, תמיד שיחקתי בהצגות בית ספר ופנטזתי – ואני עדיין מפנטזת – להיות זמרת".
אברהמוף־שפירא אולי עוד לא פתחה בקריירת שירה, אבל על הבמה של "נסיך הצללים" היא מפגינה יכולות ווקאליות מרשימות ביותר, כשהיא שרה בקול צלול וענוג שיר ערש למסעב הקטן.
בגיל 23 עזבה לראשונה את הבנק לטובת לימודי קולנוע, אבל השתעממה מדי. "נשארתי לשני קורסים בלבד – בימוי שחקנים וכתיבה, וחזרתי לבנק לעוד זמן מה בידיעה שזה לא המקום שלי", היא נזכרת. "במהלך הלימודים המורה אמר לי להירשם לניסן נתיב. אמרתי לו שזה לא מתאים, אני מבית דתי וזה לא מקצוע יציב. הוא הוציא את כרטיס האשראי המוזהב שלו, להוכיח לי שזה מפרנס".
אחרי לימודים בסדנת חובבים מהסוג שהיא מעבירה היום בפסיק, הלכה אברהמוף־שפירא לנסות לממש את החלום, בעידודה של אחת המשתתפות בקבוצה. "ההורים שלי לא אהבו את הרעיון שאלמד משחק", היא אומרת. "לכן עשיתי את האודישנים לניסן נתיב בלי שידעו. רק אחרי שעברתי את שלושת השלבים הקשים הודעתי להם – מהיום למחר – שאני מתחילה ללמוד שם. הם היו בטוחים או לפחות קיוו שאפרוש אחרי זמן מה. עד סוף השנה השלישית והאחרונה אבא שלי הקפיד לשאול אותי מתי אני עוזבת והבטיח לממן לי לימודי רפואה במקום. יחד עם זאת, הם תמכו בי בכל דרך שידעו ויכלו. הם היו שם בשבילי ועשו הכול כדי שאהיה פנויה ללימודים".
המסע בניסן נתיב לא היה פשוט. "באתי ביום הראשון לכיתה. כולם יושבים בחי"ת, בחלל, והמורה מדבר ואני לא מבינה מה אני עושה פה. חשבתי: אני אטעם קצת ואלך. הייתי הראשונה במשפחה שעזבה את הבית לפני החתונה והלכה לגור לבד. בגיל 26 אני מוצאת את עצמי בעומס מטורף, כי אין חיים מחוץ ללימודים האלה. את מתחילה את היום בחזרות ואז עוברת לפיתוח קול, לוליינות, תנועה ומשחק. ב־23:00 בלילה את חוזרת הביתה ואז יושבת באוטו עד ארבע בבוקר לחפור עם חברה על כל מה שהיה.
"בהתחלה הכול היה מוזר לי שם. במהלך הלימודים עובדים ומדברים על הגוף שלך, את מחפשת חוויות בחיים כדי לעבוד מהם. את בחיפוש מתמיד שהוא גם טוב וגם קשה ומפתיע. את פוגשת את עצמך מזווית שבחיים הרגילים אין סיכוי שתתקרבי לשם בכלל. את חוזרת לחוויות בילדות, לכל מה שעיצב אותך. זה מקום מאוד מטלטל, בוכים המון".
שם, בסטודיו של ניסן נתיב, החלה להתחבר לדבר נוסף שהיה נעול בתוכה: המוצא הפרסי שלה. "במשך שנים רבות התעלמתי מהמוצא שלי, התחמקתי ממנו", היא אומרת. "גדלתי בבית ספר אשכנזי אליטיסטי על כל המשתמע מכך. לא סבלתי מזה בצורה ישירה כי הייתי מקובלת והיו לי הרבה חברים, אבל הרגשתי את זה מסביב. רציתי להיות כמו כולם, אז התעלמתי מהמוצא שלי ובטח שלא התגאיתי בו. עם השנים זה השתנה.
"אני פרסייה משני הצדדים ובעבודה פנימית כמו שהסטודיו דרש הגעתי גם לזה. שם את פוגשת את הטוב ואת הרע, את מה שאת אוהבת ומה שלא. מתוך זה גיליתי כמה אני אוהבת את המקום הזה וכמה הוא נפלא. כמה אני יכולה להשתמש בזה, להפוך את השורשים שלי לכלי, לבאר שואבת".
במהלך הלימודים נשלחו התלמידים למצוא פיוט ששייך למוצא שלהם. אברהמוף־שפירא חיפשה ומצאה זמרת פרסייה שהקליטה לה את "צור משלו אכלנו" בניגון פרסי, ומרגע שאימצה אותו לגרונה, היא החלה לחוש פרסייה לכל דבר. "פתאום זה היה חלק ממני, הרגשתי שזה מהדהד מתוכי. איך נהניתי לשיר את זה", היא אומרת, עדיין מתרגשת להיזכר. "פתאום הבאתי את זה הביתה. בבית שלנו לא שמעו לפני כן מוזיקה כזו. ההורים שלי נולדו בארץ, לא היו מחוברים לזה בעצמם. ההשפעה של זה ניכרת עד היום. מי היה מאמין שאני אכנה את הילדים שלי בכינויי אהבה בפרסית? אבל הנה, ג'וּני – נשמה שלי", היא אומרת כשהיא מלטפת את בנה השלישי, בן השנה וחצי.
בהמשך הלכה ללמוד מוזיקה פרסית במרכז למוזיקה קלאסית מן המזרח במוסררה. "שם הכרתי פרסים כבדים אמיתיים, אוכל פרסי, עם כל הריהוט והתמונות והשטיחים. איראן קטנה בתוך ישראל. הלכתי ונבניתי. כשסיימתי את הלימודים שם פנו אליי מאנסמבל של שחקנים וביקשו ממני לשחקן בתפקיד שבמסגרתו שרתי שיר ערש פרסי. הרגשתי שאני חוזרת הביתה, למרות שזה לא היה לי בבית שלי אף פעם. עשיתי עבודה שורשית וחיפשתי חומר על הסבים והסבתות שלי. היום אני מספרת לילדים שלי את המורשת הזו, כאילו גדלתי לשם".
עם סיום הלימודים בחרה אברהמוף־שפירא להתרחק קצת מהעיר ומצאה דירה ברמת־מוצא ("עם נמיות ושועלים בחצר ושממיות בקירות ונדלים שיוצאים מהחור באמבטיה"). מכאן החלה לחפש עבודה במשחק, והשתתפה בין השאר בהצגה "לשם ייחוד" שבה השתתף גם אלחנן אבן־חן שהפך לשותפהּ להגשה במהדורת החדשות הסאטירית של אתר לאטמה – "מהדורת השבט". "מישהו הזמין אותו לאודישן של 'לאטמה' והוא הציע לי לבוא גם", היא נזכרת. "בכלל הייתי אז שמאלנית, מתוך בורות ולא מתוך אג'נדה. פשוט לא ידעתי מספיק ומה שידעתי, ידעתי מהתקשורת. הייתי צריכה עבודה ולא עניינה אותי האידיאולוגיה. הם גם לא שאלו. אז כבר התקבלתי לתיאטרון פסיק. נסעתי למושב נחלים לאודישן והתקבלתי. זה היה משהו מאוד ביתי ודל תקציב".
קרוליין גליק הייתה זו שהקימה את העמותה וניהלה אותה, טל גלעד כתב את הטקסטים. שם נחשפה אברהמוף־שפירא לעמדות ולתכנים שלא הכירה קודם לכן. "השתמשו שם בפיסות היסטוריה שלא ידעתי או לא למדתי מעולם ואולי פשוט לא ייחסתי להן חשיבות לפני כן".
אפשר לומר שאת הלקוח הראשון שקרוליין הצליחה להשפיע עליו.
"ממש כך. יש בי צד טיפולי כזה ואני רוצה שיהיה טוב לכולם, גם עכשיו, אחרי ששיניתי את עמדותיי הפוליטיות. הבת שלי לומדת ב'קשת' החילוני־דתי, ובמסגרת הלימודים שם הם הולכים למפגשים עם ערבים בגן, בבית אנחנו שומעים את המואזין ומלמדים את הילדים על התרבות הערבית.
תוכנית הסאטירה של לאטמה נשארה באוויר במשך חמש שנים. "הייתה שם אווירה ביתית רוב הזמן. פעם בשבוע נפגשנו, ובשנים הראשונות הצילומים נערכו בחדר קטן במושב נחלים. בהמשך צילמנו במקלט בפתח־תקווה כשעכברים אוכלים לנו את הציוד. עבדנו בתת־תנאים, כמעט במחתרת. היו לנו פאות שצבענו כי לא היה כסף לפאות חדשות. התאפרתי לבד, וזה לא שידעתי להתאפר. עברתי שם שני הריונות. בשנה האחרונה עברנו למקום שווה בפתח־תקווה, אבל אז הסיפור נגמר".
אחרי שנים של הישענות כלכלית על תרומות שגייסה גליק ברחבי ארה"ב, התוכנית חדלה להתקיים כשבאופק עמדה ההבטחה שיעלו בגרסה חדשה בערוץ הראשון. כעבור שנה וחצי עלתה לאוויר ההפקה במתכונת שונה ועם שחקנים שונים וכונתה "הכל שפיט". במסגרת זו נרשמה סאטירה נוקבת, יחידה מסוגה, על בית המשפט העליון כשגם על הכוח הזה מפקדת קרוליין גליק בהפקתו של משה אלפי. השניים גייסו כותבים חדשים, "לאו דווקא ימניים, בלשון המעטה", אומרת אברהמוף־שפירא. מהצוות המקורי נותרו נעם יעקובסון והיא עצמה.
"בלאטמה הייתה עשייה מהלב. הייתה אחווה, כמעט אחוות לוחמים. הייתה תחושת שליחות, שחייבים להעלות את האמת מעל פני השטח. אנשים הגיעו עם כאב אמיתי אחרי שראו משהו בתקשורת ורצו להגיב עליו. ב'הכל שפיט' היו מניעים אחרים, אבל היה כיף נורא. בלאטמה הייתי המנחה ושיחקתי מעט דמויות, ופה פתאום היה לי מגוון דמויות שממש נהניתי מהן. הכול היה מקצועי יותר, היה יותר כסף. והיה נעים להכיר שחקנים חדשים. ובכל זאת, אחרי עונה אחת של 12 תכניות הורידו אותנו".
איך מתמודדת בחורה דתייה בעולם הבידור שדורש הרבה חשיפה והרבה אינטימיות?
"אני חייבת לאכזב אותך, אבל מעולם לא התנהלתי כדתייה בתוך התיאטרון. לפעמים את בתפקיד זוגי לא הכי נוח בעולם. אני נשואה עם ילדים ומולי גבר נשוי עם ילדים. והבן שלי על הבמה הוא גם הבוס שלי, וזה קצת מוזר ללטף אותו כשהוא משחק ילד צעיר.
"בעבודה מול פרטנר לא חשתי מוגבלת. למען האמת, על הבמה משהו מתפספס כשיש מגע בין גבר לאישה. כל עוד קיים המתח שלפני זה, זה דווקא עובד יותר טוב. ממילא מעולם לא נתבקשתי להופיע חשופה או לעבור את הגבולות שלי.
"כולם בסטודיו ידעו שאני דתייה ולרוב גם כיבדו את זה, אבל היו פעמים שהיה מי שהיה לו קשה לקבל את העניין. חשבו שאני מתחמקת מהעבודה והיה מי שכעס על זה. זאת הייתה תחושה קשה. ניסיתי פעם אחת באירוע כזה להסביר את המקום הדתי שלי, אבל לא הייתה באמת הקשבה אז ויתרתי. בסופו של דבר צמחתי מהמקומות האלה".
איך עולים יחד לבמה באווירה כזו? הרי משחק דורש עבודת צוות.
"אני שמה את הכעס בצד ומתעלת את האנרגיות למלחמה על הבמה. לפעמים זה אפילו תורם לעבודה".
כאמור, לאחרונה נדרשה לגייס את אותם כוחות לטובת תפקידה ב"נסיך הצללים". ההצגה תעלה בשמיני באוגוסט בבית ציוני אמריקה שבתל־אביב ולמחרת בבית מזי"א, משכנו הירושלמי של תיאטרון פסיק.
מה מייחד את פסיק מהתיאטראות האחרים?
"קודם כול פסיק הוא תיאטרון ירושלמי שקיים כבר 15 שנה, וזה לא מובן מאליו. כבר בהקמתו חרתו המייסדים על דגלם שיעבדו בו בעיקר ירושלמים. הטענה הרווחת היא שכל התרבות נמצאת בתל־אביב ואנחנו מוכיחים שלא. פסיק משתתף בפסטיבלים, יוזם פעילויות קהילתיות שבמסגרתן עובדים עם אוכלוסיות מיוחדות. הקבוצה הראשונה מסוג זה זו הקבוצה שלי, קבוצת שחקנים של אקי"ם הסובלים מפיגור שכלי".
מי שהקימו את המרכז למשחק הם אסי שמעוני, שמואל הדג'ס ועוזי ביטון, שלושה שחקנים מניסן נתיב שהתחילו את דרכם בלול תרנגולות באבן־ספיר, ליד עין־כרם. הם נסעו ברכב מקרטע בכל הארץ והופיעו עם הצגות ילדים. היום הם נהנים ממבנה נעים במרכז הבירה, ברחוב מסילת ישרים. "הגעתי לכאן כדי לשחק זמרת בארים שיש לה רומן עם איש מבוגר מעולם הפשע", מספרת אברהמוף־שפירא. "הראו לי את התלבושת שהייתי אמורה ללבוש, שהייתה בעיקר חוטים. לא ידעתי איך לומר להם כבר בהתחלה שלא מתאים לי ללבוש את התלבושת הזו. מצד שני היה לי ברור שאין מצב שאני לובשת את זה. באתי לשמוליק הדג'ס – המנהל האמנותי ובמאי, שהתברר שהוא נשמה טובה. הוא ממש שמח על ההערה. הרי בקומדיה דל־ארטה הדמויות בדרך כלל מכוסות. הוא היה מבסוט".
מנהלי התיאטרון גם משחקים ומביימים, ואסי שמעוני גם מנהל את המרכז ללימודי משחק של התיאטרון. "הוא הבוס שלי משני הכיוונים, אבל יותר מזה הוא חבר יקר", היא אומרת.
במהלך העשור שאברהמוף־שפירא היא חלק משמעותי בפסיק, לקחה הפסקה מאינטנסיביות ההופעות לטובת לידת וגידול שלושת ילדיה. היא המשיכה להנהיג את קבוצת אקי"ם שהם מקור גאווה לא קטן עבורה ולהשתתף בהופעות חד־פעמיות ובפסטיבלים, לימדה וביימה; אך את שובה למערך של בניית דמויות עשתה באפריל האחרון, עם עלייתו של "נסיך הצללים".
במסגרת ההכנות להצגה נדרשו השחקנים לקרוא את ספרו של מסעב, והם אף צפו בכמה הרצאות שלו ביוטיוב ובסרט הדוקומנטרי עליו – "הנסיך הירוק".
מה רמת המחויבות שלכם לסיפור המקור?
"אנחנו מחויבים למחזה בלבד. המחזאי יכול לעשות מה שהוא רוצה. אם יש סצנה שלא בדיוק כך קרתה, זה בסדר. אבל הסיפור בגדול כך היה. היו לנו כמה חודשי הכנה, של בניית הדמויות. במקור הייתי אמורה לשחק עשרים תפקידים קטנים שונים וההצגה כל הזמן השתנתה והתחדדה. את תפקיד רכזת מפעילי השב"כ אני ביקשתי. הוא היה מיועד לגבר, ובסוף החלטנו שזה בהחלט יכול להיעשות על ידי אישה. זו לא הצגה פוליטית, התעסקתי מספיק עם פוליטיקה בלאטמה. זו הצגה על יחסים. היא מעלה לשיח את הקשר של ילד להורים שלו, והקשר ביניהם. מסעב שכתב את הספר הוא פרו ישראלי, אבל בתוך ההצגה אני חושבת שאנחנו מראים ברמה האנושית את שני הצדדים. אני משחקת את האמא, אני לא אומרת לו לעשות פיגועים, כי אני רוצה שהילד שלי יגדל ויחיה חיים טובים. אני הגורם הממתן".
שני התפקידים הנשיים היחידים בהצגה מגולמים על ידה, והם שונים בתכלית. מול נעמה השב"כניקית עומדת דמותה של צאבחה האם. "היא חיה חיים טובים. הייתה אחות, הייתה משכילה. הבינה שהיא צריכה להיות בבית כשהיא התחתנה", אומרת עליה אברהמוף־שפירא. "את לא חושבת על זה כל הופעה, רק בהכנות לדמות. ואז זה נהיה אוטומטי אצלך. דרך קורות החיים הללו את בוכה איתן, מבינה אותן ומזדהה עם הדמות".
הסיפור המורכב הזה, שמעלה על הבמה פיגועים אמיתיים שאנחנו עוד זוכרים היטב, היא חלק מהיותכם מרכז משחק ירושלמי, שחי את הסכסוך מקרוב?
"אנחנו בירושלים אכן חיים את הסכסוך באופן יומיומי אבל גם את הדו־קיום. אנשים שלא גרים עם ערבים יכולים לכתוב ולדבר תיאורטית, אצלנו זה לא תיאוריה, זה החיים. המואזין מעיר אותנו ואנחנו חיים עם זה בשלום. אני ימנית שלא שונאת ערבים. גם על הבמה לא מתעסקים בפוליטיקה, אנחנו מתעסקים באנשים, לא משנה אם הם סינים או ערבים. מעניין אותנו מה מניע אדם למקום הזה. השייח' שבהצגה ובמציאות שמח על הפיגוע הנורא בדולפינריום, הוא דמות מוכרת לדודי שלנו שהוא בוגר שב"כ. הוא מספר עליו שהוא דווקא איש רגוע ומתון".
בין שאר עיסוקיה בפסיק, אברהמוף־שפירא מנהלת כאמור את קבוצת אקי"ם שהצעיר בה בן 29 והמבוגר בן 73. "הגעתי לשיעור הראשון עם איזושהי תוכנית והייתי בשוק. לא באמת הצלחתי לנהל שיעור כי הייתי עסוקה בלרחם עליהם. כאב לי הלב ורק רציתי לבכות. איך אלוהים עשה דבר כזה? תוך כדי ניהלתי משהו שהם כנראה נהנו ממנו. אבל הייתי שבורה. בשיעור השני, אחרי עיכול, הכול נראה לי אחרת. הבנתי שלא צריך לפעול ממקום של רחמים. התייחסתי אליהם כאל בני אדם, ומאז זה רק הלך והתחזק. זה מה שאלוהים נתן להם והם נהנים מהחיים, עושים מה שאפשר עם מה שיש להם, וזה דווקא מקום ללמוד ממנו".
אקו"ם