ג'אז בים האדום 2017: חוויה של פעם במאה שנה
ממגוון הסגנונות, דרך השמות הכי חמים בתחום ועד הפקות המקור המרשימות, הוכיח שוב אלי דג'יברי - לא רק שהוא ג'אזיסט רגיש ואמן בחסד, אלא גם האדם המתאים ביותר לניהול פסטיבל המוזיקה הבינלאומי החשוב בארץ. האומץ לבצע יחד עם מארינה מקסימיליאן את אחד הסטנדרטים המסובכים והמאתגרים בתולדות הג'אז הפיק את אחד הרגעים המוזיקליים המרשימים של 2017 בישראל
הצליל שפתח את המהדורה ה-31 של פסטיבל הג'אז באילת היה דווקא אלקטרוני, מתוכנת.אורח הכבוד של הפסטיבל, כריסטיאן סקוט, עלה לבמה עטוי שרוואל כתום מתנפנף שתלויות ממנו מעין נוצות מוזהבות, מעין קריצה למורשתו הנטועה במולדת הג'אז ניו אורלינס השורשית, ולקרבת הדם והכבוד שנרחש בקרב תושבי המקום למסורת האינדיאנית. לצווארו ואצבעותיו, לעומת זאת, ענד ענק וטבעות זהב שנצנצו כמו תקציב שנתי של מדינה בינונית באירופה, מסוג הדברים שמאפיינים יותר אמני היפ-הופ מאשר ג'אזיסטים מעונבים.
החיבור הזה, של מסורת חזקה ותרבות מודרנית, היסטוריה וחדשנות, מחווה לעבר ומבט לעתיד, הוא המאפיין הבולט ביותר של ג'אז בים האדום 2017, פסטיבל המוזיקה הבינלאומי מספר אחת של ישראל, דוגמה ומופת ברמה אירופאית, שמצליח להפתיע באיכות הפקות המקור, ייבוא האמנים מהשורה הראשונה של הג'אז העולמי ומגוון הסגנונות והגישות המוזיקליות שהוא מציע לקהל מבקריו, כל שנה מחדש.
באמת שקשה לסכם בסיקור סטנדרטי אחד את כל המטעמים שרקח לקהל מבקרי הפסטיבל המנהל האמנותי אלי דג'יברי, ששוב הוכיח את עצמו כאדם המתאים ביותר לתפקיד המכובד הזה. אמנם, היו כמה תלונות שנשמעו לגבי הפקת האירוע, כמו תקלות באיסוף כרטיסים שנרכשו מראש, הסעות לא פונקציונליות לשטח הפסטיבל והג'אם הלילי, אי עמידה בזמני התחלת ההופעות ואולי המעצבן מכל – עשרות הצלמים שגדשו את קרבת הבמות, כאשר כמעט בכל ההופעות הסתירו את הבמה צלמים, שחלקם גם בורכו בממדי גוף כבירים, דווקא למקדימים האחראיים שתפסו את השורות הראשונות. הנוהל הידוע, המוכר והמוסכם של צילום שלושה שירים ראשונים בלבד, לא חל על הצלמים בפסטיבל זה, וחבל מאד שכך.
אבל שיבושי הפקה מציקים ככל שהיו, סביר להניח שמה שאלפי המבקרים יזכרו מארבעת ימי הפסטיבל זה את תנועות הגוף של הפסנתרן ארון גולדברג; חילופי המקצבים של בראיין בלייד ולהקתו; סיפורי ההווי בדרך לפסגה של כריסטיאן סקוט; הווירטואוזיות הממזרית של צ'אנו דומינגז, שמחבר פלמנקו עם בופ באופן מלהיב וסוחף את הקהל באמצעות פסנתר בלבד; הביצועים המאלפים, מעלפים ומציפים של דג'יברי ביג בנד יחד עם מירי מסיקה, מארינה מקסימיליאן ודיקלה; ואת משב הנוסטלגיה החם שהביאה עמה קתרין ראסל מראשית המאה ה-20. כל אלה, לצד אמנים נוספים שבאמת קצרה היריעה מלהרחיב על תרומתם הלא שולית כלל לפסטיבל, ולהקות צעירות שהוכיחו מדי ערב במוקדים שונים ברחבי העיר שישראל היא חממת ג'אז מופלאה, העבירו את הנוכחים במסע של מאה שנה, מהימים בהם הנץ הדיקסילנד בראשית המאה הקודמת, ועד הסאונד העתידני בצמרת אילן היוחסין המסועף של הג'אז.
את התקופה המוקדמת ביותר בפסטיבל ייצגה הזמרת קתרין ראסל, ולא במקרה. אביה היה המנהל של לואי ארמסטרונג ואמה הייתה זמרת ג'אז וחברה בלהקת הנשים הראשונה שפעלה בשנות הארבעים. על כן לא מפתיע שבין שלל השירים הנוסטלגיים שביצעה, בין היתר של בילי הולידיי משנות השלושים, היה אף שיר של לואי ארמסטרונג משנת 1918, השיר הוותיק ביותר שבוצע בפסטיבל.
היה זה אמנם רק תחילתו של הערב השני של הפסטיבל, אבל התשואות שקיבלה הזמרת שמבצעת אף נינה סימון בקלילות, מבלי להתיימר לעלות על הביצוע המקורי, ותוך שימור הגוון הנוסטלגי על אף הביצועים הרעננים, הוכיחו שגם בשנת 2017, קהל פסטיבל הג'אז מייחל, מצפה ומתרגש מג'אז ווקאלי של פעם, מתקתק ותמים. המנה העיקרית של הז'אנר חיכתה לבאי הפסטיבל ביום הרביעי, אבל גם ראסל הצנועה, בעלת הקול העמוק, סיפקה הופעה בלתי נשכחת של סטנדרטים מתוקים.
עוד הופעה בלתי נשכחת שתופרת בי בופ משנות הארבעים והחמישים עם דמיון וחדשנות של המאה ה-21, היא של הפסנתרן המחונן ארון גולדברג והטריו שלו. אפשר לראות ממש את המוזיקה יוצאת ממנו. זוהי לא סתם תוצאה של הנחת האצבעות על הקלידים, אלא צפייה בניצוץ שמתחולל בתוך ראשו, עובר בכיווץ עיניים וסנטר, מרים גבוה את כתפיו וזורק את מרפקיו לצדדים. כל ליטוף של הפסנתר מלווה בוויברציה כאילו לא רצונית של הגוף, כל תו הכי קטן מקורו בסדרת פעולות מלאת כוונות ותשומת לב.
ג'וני אוניל, שאת הבאתו לארץ בפעם הראשונה הציג דג'יברי כאחד ההישגים הגדולים של הפסטיבל, הגיש לקהל המופתע בופ של פעם בטעם של מחר. בן ה-61 מערבל את השירים, קוצץ אותם דק דק ומגיש לקהל משהו שלא נשמע כמותו אף פעם, על אף שמדובר בסטנדרטים ובסגנון בני עשרות שנים. אפילו הסקאט שלו, שאי אפשר שלא לחייך חיוך גדול תוך האזנה שלו, הוא סקאטינג מקורי של המהומים, זמזומים, רחשים, בועות, ייבובים וצחקוקים. מעין נאט קינג קול שלמד שיעור בביטבוקס.
מופע נוסף שהציע מבחר נהדר של שירים וותיקים, לאו דווקא מתחום הג'אז, בעיבודים יפהפיים, הוא של JT and the Magnificent Soul, הביג בנד של הקלידן והווקאליסט תמיר גרינברג והטרומבוניסט יונתן פלד, שממוצע הגילאים שלו לא עולה על 25. גרינברג, שעל אף גילו הצעיר מחזיק רזומה מרשים של הרכבים שונים והופעות מסביב לעולם, הנהיג ביד בוטחת וברגל רוקעת את ההרכב העצום והוכיח לכל מי שלא הכיר אותו עד כה שמדובר באחד העילויים הגדולים ביותר בתחום שיצאו מישראל בשנים האחרונות.
לשמוע את הבחור הצעיר הזה שר את השורה האלמותית של פרדי קינג "Have you ever loved a woman so much you tremble in pain?", בקול חרוך מעשן ושברי זכוכיות, גורמים לכל מי שמאזין לו להתפעל עם כל שרירי הפנים. האנשים פעורי הפה והעיניים שניגשו אליו בסוף ההופעה עמוסים במחמאות, יעקבו מעתה והלאה אחר הזמר המדהים ששר ריי צ'ארלס וביבי קינג מבלי להתבלבל או לבייש את המעמד אפילו לשניה, ואחר 14 המוכשרים שמגנים איתו. ראויים לציון במיוחד הבסיסט עילם פרידלנדר המוכשר באופן יוצא מן הכלל, והחצוצרן עידו גור שניכר שהוא לא מנגן מהראש, כי אם מהלב.
המופע שהלחים בצורה המשכנעת ביותר אלמנטים מז'אנרים רבים לכדי יצירה חדשה, הוא זה של המתופף בריאן בלייד ולהקתו, אותה הקים בשנת 1998 לאחר שצבר עשרות שנות ניסיון עם כמה מהאמנים החשובים ביותר בתחום הג'אז ובכלל, בהם ג'ושוע רדמן, ג'וני מיטשל ואפילו בוב דילן.
מבלי להרחיב יותר מדי, כי אין מילים שיכולות להעביר נכוחה את החוויה המסעירה, מדובר במופע עוצר נשימה של תמהיל ז'אנרים עשיר, מחוברים במותניים לכדי יצירה מסודרת באופן פלאי. חילופי המקצבים והסגנונות המסחררים וההפתעות החבויות בכל קטע, לא מאפשרים למוח להתנתק ולו לרגע מהמתרחש על הבמה, ושפת הגוף המרתקת של בלייד שממש רוקד על התופים, מוסיפה עוד נקודה חווייתית מרתקת לצופה.
זה המקום גם להדגיש את איכות הניהול המוזיקלי של הפסטיבל. מבלי להתפזר על פני עשרות מופעים, הצליח דג'יברי לרקוח תכנייה שמציעה הן כמה מהשמות הכי חמים בעולם הג'אז כיום והן להציע מגוון מרשים של ז'אנרים, משירים מתחילת המאה הקודמת ועד הסאונד של המחר. זאת, מבלי לדבר אפילו על הפקות המקור של הפסטיבל, שאחת מהן, במקרה או שלא – זו של דג'יברי עצמו, עולה על כל מופע אחר שנצפה בפסטיבל השנה.
מדובר באחד הפרויקטים המרשימים בשנים האחרונות במסגרת הפסטיבל האילתי, ובאחת ההופעות הטובות ביותר שהיו השנה בישראל. דג'יברי הגשים חלום לעצמו ולקהל, עם מופע שמורכב כולו משירים של זמרות הג'אז הגדולות בכל הזמנים, בביצוע של שלוש מהזמרות הטובות שיש למדינתנו להציע. התוצאה, כפי שמובן מרוח הדברים, עלתה על כל הציפיות.
מבלי לזלזל כלל בגוף העבודות המקורי של דיקלה, היא כנראה הגישה בפסטיבל את הביצוע המרשים ביותר בקריירה שלה. הסטנדרט I Put a Spell On You, קיבל תפנית מקורית ומהפנטת, על אף כמות הביצועים לה זכה השיר הזה במהלך עשרות שנים, מהמקור של סקרימניג ג'יי הופקינס משנת 1955, דרך הבלוז של קרידנס קלירווטר ריבבייל מסוף שנות ה-60, הביצוע האלמותי של נינה סימון ועד לאנני לנוקס בשנות האלפיים. הביצוע של דילקה והביג בנד לשיר עומד בכבוד בשורה של ביצועים לשיר שההגדרה "קלאסי" קטנה עליו, בזכות שילוב הכוחות של הרוח המזרחית שהיא מביאה עמה והרגישות שדג'יברי ולהקתו, שחלק מחבריה שותפים לעיבודים המצוינים של המופע, מביאים עמם.
עוד כלל המופע ביצועים עשירים ויפהפיים לסטנדרטים כמו Feeling Good, The Man I Love, It's Oh So Quiet מ-1951, Back to Black של איימי וויינהאוס משנת 2006, ועוד ביצוע אחד שיוזכר בהמשך, הדובדבן של הפסטיבל.
כאמור, מי שפתח את הפסטיבל בשילוב של תכנותים וכלים אקוסטיים, היה כריסטיאן סקוט, השם הכי חם שהתברך בו הפסטיבל השנה. במשך 75 דקות (קצת פחות בהופעה הראשונה, בגלל איחור של רבע שעה), הוכיח סקוט שהעתיד של הג'אז נמצא אצלו בידיים.
קשה לאפיין את הופעתו אחרת. מדובר במוזיקה של המחר, ולא רק בגלל שהסגנון שהוא מביא לקדמת הבמה מזה מספר שנים עדיין לא זכה אפילו לשם מוסכם משלו. הבוסריות המענגת של האקספרימנטליות ההיפ-הופית-ג'אזית של גאון החצוצרה הזה, היא למעשה הצצה לאופן שבו ישמע ג'אז מודרני בעתיד.
עוד הפגין סקוט מיומנות אדירה שבאמת שמורה לגדולים ביותר, בהם מיילס דייויס, חצוצרן גאון אחר ששינה את פני הג'אז, והיא איסוף נגנים אדירים סביבו, שיבטאו הלכה למעשה את חזונו, גם במשך דקות ארוכות בהן הוא רק מתבונן על פועלם מפינת הבמה. המתופף הצעיר קורי פונוויל, מעריץ של סקוט ועילוי מוזיקלי בפני עצמו, מספק לאורך כל המופע חוויה עילאית ששוזרת הגשמת חזונו של מאסטר החצוצרה עם הפגנת כישרון פנומנלי משל עצמו.
מי שהשכיל להגיע לאחת משתי הופעותיו באילת זכה לחוויה נדירה – חשיפה בלתי אמצעית לסאונד ארצי-חללי, מוטנט שעדיין נמצא בשלהי התפתחותו האבולוציונית, תוך היכרות עם אישיות מרתקת של אמן צעיר עם רזומה מעורר השראה.
הסטנדרט האהוב והמוכר How high the moon מסתובב מאז שנת 1940. מאז הוא קיבל עשרות ביצועים מרתקים, כאשר המרשימים מכולם הם אלה של אלה פיצג'רלד משנות השישים - רכבות שועטות של סקאטינג טירופי חסר מעצורים, שבע דקות שממחישות בצורה המשכנעת ביותר את כישרונה המופלג של אלה, הליידי הראשונה של הג'אז.
במסגרת המופע Degibri Big Band – עם דיקלה, מירי מסיקה ומארינה מקסימיליאן, נתן הסקסופוניסט ומנהל המופע משימה לאחרונה – לבצע את הסטנדרט (עיבוד: אייל וילנר), ולא סתם, אלה להצמד לגרסה הארוכה והמסובכת של פיצג'רלד. היומרה הזאת, שעלתה למקסימיליאן בחודשים של חזרות, השתלמה עם הביצוע הכי מרשים, מרגש ופלאי שאפשר לדמיין לשיר הזה, במופע שממילא היה רצוף ביצועים מדהימים של כמה מהסטנדרטים האהובים בתולדות המוזיקה המודרנית.
אם למישהו היה ספק כלשהו לגבי זהות הווקאליסטית הטובה בישראל, הביצוע של מארינה פיצג'רלד לשיר מחק אותו באחת. נדיר לראות סטנדינג אוביישן באמצע מופע ולא בסיומו, אך מקסימיליאן ודג'יברי זכו לכבוד הזה עוד לפני שסיימו לבצע את השיר.
הביצוע הזה מסכם בצורה הנועזת והמוצלחת ביותר את כל הפסטיבל הזה, שנשען על העבר אבל מביט לעתיד מתוך שאפתנות והעזה. החיסרון היחיד בנוגע לזה, הוא ההנחה שמדובר היה בביצוע שלא יחזור על עצמו, בגלל מורכבות הפקת המופע הזה, שנמשכה חמישה חודשים. אלפיים ומשהו האנשים שנכחו בפורט ארנה בפסטיבל הג'אז באילת 2017, יוקירו לזמן רב את דג'יברי על ניהול אמנותי יוצא מן הכלל, ואומץ להגיש את אחת ההרפתקאות המוזיקליות הגדולות בתולדות המוזיקה, בהצלחה מעוררת השתאות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם