תחרות הסיפור הקצר של "שבת": מקום שלישי
לתחרות הסיפור הקצר הגיעו סיפורים רבים, המביעים רעיונות שונים בקולות מגוונים. מדי שבוע יפורסמו הסיפורים הזוכים בערוץ התרבות של nrg/360. והשבוע: "ככה וככה" מאת ריטה קוגן
מוסף "שבת" נענה בשמחה לפנייתה של הוצאת "כנרת-זמורה-דביר" ליצור במשותף במה מחודשת לתחרות הסיפור הקצר ע"ש עפרה אליגון. פתחנו את התחרות לציבור הכותבים בחג הביכורים ואנו מציעים כעת את פירותיה בחג האסיף.
כ-1200 סיפורים קצרים התמודדו על הזכייה בתחרות השנה. ,במקום הראשון, בפרס כספי על סך 5,000 ₪ ובמלגת לימוד בבית הספר לכתיבה "המגירה", זכה הסיפור "קפה" מאת אילנה רודשבסקי; במקום השני, בפרס כספי על סך 2,500 ₪ ובמלגת לימוד זהה, "חופשה זוגית" מאת אביעד רוטשטיין; ובמקום השלישי ובמלגת לימודים זכה הסיפור "ככה וככה" מאת ריטה קוגן. לאלה הצטרף הסיפור שזכה בציון לשבח מצוות השופטים, "על משכבי בלילות ביקשתי" מאת אושרת אסייג-לופז.
הסיפורים הזוכים יתפרסו במהלך השבועות הקרובים במוסף שבת החל מגיליון זה (4.10.17) ובערוץ התרבות של nrg/360, ובאסופה "עשרים קצרים 2017", לצד פרי עטם של מיטב הסופרים העבריים: אמיר גוטפרוינד, דקלה קידר, דרור שמעוני, אלמוג בהר, אליענה אלמוג, אמיר טושה גפלה, איריס לעאל, נורית זרחי, שלומית אברמסון ועוד. הסיפורים, כפי שהוקלטו על ידי המחברים, מופיעים באייקאסט - פלטפורמה והוצאה לאור של ספרים מוקלטים בעברית, ומוצעים להאזנה גם באתר.
טקס הענקת הפרסים לזוכים יתקיים ביום ראשון, ב' בחשוון תשע"ח, 22.10.2017, במוזיאון תל-אביב (למוזמנים בלבד).
שופטי התחרות:
יו"ר ועדת השיפוט: תלמה אליגון-רוז - פזמונאית, סופרת ומתרגמת מייסדת הבמה לסיפור הקצר.
פרופ' יגאל שוורץ - ראש מכון "הקשרים" לחקר התרבות והספרות היהודית והישראלית וראש המסלול לתואר שני במו"לות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
ד"ר שמואל פאוסט - ראש התכנית לתואר שני באגדה במכללת אפרתה ועורך מדור הספרים במוסף "שבת".
רוני סומק - משורר ואמן, חתן פרס יהודה עמיחי ופרס ראש הממשלה.
נועה מנהיים - עורכת ספרות, מבקרת ומסאית וראש מחלקת ספרות מקור בהוצאת "כנרת, זמורה, דביר".
עלמה כהן ורדי - עורכת ספרות ועורכת האסופה "עשרים קצרים" ודוקטורנטית בחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
אני יושבת לבד על הבטונדה מאחורי מגרש הכדורגל של בית הספר. הגב נשען על הבטון החם. יש לי משקפי ראייה. אין לי משקפי שמש. העיניים שלי עצומות. אני לבנה וצנומה. אני סופגת אור ורואה חושך. קווים ירוקים וורודים עולים מתוך החושך, מתרוממים בקשת של חבל קפיצה, נכרכים אלה באלה, מציירים לולאות וכבים. עורי מאדים. העפעפיים כבדים מכדי להיפתח. אני בשום מקום. אני כמעט מאושרת.
"אנחנו רוצים לראיין אותך לעיתון."
יעל ואמיר נעמדים מעלי, לבושים מכנסי ג'ינס נהדרים. אני לא זזה, פנייתם הממה אותי. זו הפעם הראשונה שהם פונים אלי מחוץ לכיתה. אני בוהה, הג'ינסים שלהם הממו אותי. אלה של אמיר בצבע תכלת בהיר ובוהק, הדוקים מדי. הג'ינס של יעל בצבע כחול כהה, גונו כשל ים ביום חורף נאה, תפורים היטב, מבד עבה ומשופשפים במקומות הנכונים. אמנם גזרתה של יעל אינה כגזרתן דקת הגֵו של הנערות המחוזרות בשכבה, אך הבגדים נחים על גופה המתעגל ברישול שמושך את העין. מכנסי הג'ינס שלי היו פעם תכולים, אך צבעם נשחק במכונת הכביסה ודהה על החבלים בשמש. הבד הזול והתפירה הגסה גזרו התרפטות על גזרתם של מכנסי, חודש וחצי אחרי שקניתי אותם. חסכתי כסף כל הקיץ, שמרתי על תינוקות של זרים ונתתי שיעורים פרטיים לתלמידי חטיבת הביניים. קניתי אותם בסוף אוגוסט, בחנות בגדים קטנה ברחוב משה שרת פינת אח"י אילת. צחנת סיגריות ועובש מחסנים אפפה את החנות ודבקה בבגדים, בשיער הקש של המוכרת, בשְׂעָרָם של הלקוחות. עכשיו הגוף שלי שוחה בתוך הג'ינס שהתרחבו עד בלי די. במיוחד מציקים לי קפלי הבד הכבדים המכערים את הברכיים.
יעל ואמיר ניצבים מעלי בג'ינסים הנהדרים שלהם ומחכים לתשובה. אני אוספת את רגלי תחתי בניסיון להסתיר את הקפלים ומותחת את הצוואר. שמש אוקטובר של אחר הצהריים מסנוורת את עיני נטולות ההגנה. בבואתי המוכפלת, ספק מבוהלת, ספק מתרגשת, ניבטת אלי, לכודה בארבע זגוגיות כהות - משקפי השמש של יעל ואמיר. "אולי היא לא הבינה את השאלה?" מנמיכה יעל את קולה.
הוא מושך בכתפיו. "אנחנו רוצים לראיין אותך לעיתון. ריאיון. עיתון. לשאול אותך. שאלות."
אני מתעשתת וחיוך מהוסס עולה על פני. "כן, אני מבינה. אני רוצה. תודה!"
"מגניב. אז מחר בארבע וחצי. בסדר?"
"בסדר."
הם פונים ללכת.
"איפה?" אני קוראת לעברם.
"וואלה, איפה נעשה את זה?" שניהם עוצרים ומביטים זו בזה.
"נעשה את זה פה," צועקת יעל. "מחר בארבע וחצי. אל תאחרי."
אני שוב לבד. עיני צורבות מאחורי הזגוגיות העבות, השרוטות. הדופק דילג וצהל. פי התייבש. אני הולכת להיות מפורסמת. מקובלת. אהובה. יעל ואמיר היפים שכותבים בעיתון "קול הקריות", יראיינו אותי מחר. לעיתון.
חזרתי הביתה מאוחר. כבר מחדר המדרגות שמעתי את המוזיקה הרועשת. כשנכנסתי לדירה, מִישָה היה שם. אמא לא נראתה. בטח רחצה את אחותי התינוקת - הדלת של חדר האמבטיה הייתה סגורה. למישה יש שתי קסטות, אחת של הביטלס ועוד אחת של מוזיקת רוקנרול משנות השישים. הוא התהלך בדירה, הלוך חזור מהמטבח לסלון, ולגופו הארוך, החיוור והשעיר גופייה לבנה בלויה ותחתונים אפורים. כוס חלב גדושה נעוצה בכף ידו. הוא שר בקול גבוה ודק יחד עם המוזיקה, גולש מפעם לפעם לפלצט מזייף. שנאתי אותו. שנאתי את המוזיקה שלו. ניסיתי לחמוק לחדר השני מבלי שישים לב אלי.
"תראי באיזו שעה הבת שלך חוזרת הביתה!" מישה צעק, גער בי בגוף שלישי באוזני אמא. היא יצאה לסלון, סינרה ספוג מים וידיה אדומות מהאמבטיה החמה.
"אי אפשר ככה!" צעקה עליו חזרה, "תכבה את זה כבר! גבר בן ארבעים שמתנהג כמו נער מתבגר. היא היתה בספרייה, הכינה שיעורים. אי אפשר ללמוד פה עם כל הרעש הזה."
"רעש," גיחך מישה. "את לא מבינה כלום. זו המוזיקה הכי טובה שיש. רוקנרול. רואים שגדלתן בסוֹבְדֵפִּיה . אין לכן טעם בכלל. אוהבות את הזבל הישראלי הזה."
"יש לנו טעם," אמרה אמא, נימתה מפייסת, "אבל עמיתי מנסה להירדם. איך היא תירדם עם המוזיקה ברקע?"
"אם זה בשביל עמיתי, אז אני מסכים." הוא לחץ על כפתור הסטוֹפּ בטייפ. השתרר שקט. נבלעתי בחדר השני. אחכה עד שגם הם יפנו לחדרם, שישקטו הקולות העולים ממנו. אז אלך בשקט למטבח, אֹכַל פרוסה עם קוטג' ואקנח בתפוח. העיקר שהוא לא יהיה לידי לציין שעלי להודות לו יום-יום על המזון שבפי. אתקלח מבלי שאף אחד יזרז אותי.
כאשר נשכבתי במיטה, השינה לא באה, וכשסוף-סוף באה, הייתה מפוררת, כמו קוטג' שפג תוקפו.
למחרת בשעה ארבע גיליתי שאני לא היחידה שמחכה ליד הבטונדה. ארקדי עמד שם בשפמו האדמוני, הדליל, בחיוכו המעוקם, בז'קט המָהוּהַּ, הגדול עליו בשתי מידות. דווקא עכשיו היצור המתועב הזה נמצא כאן! ארקדי היה נער מוזר, שהשקיע את כולו בלימודי פיזיקה ואלקטרוניקה, ואף אחד לא התקרב אליו חוץ מדימה, נער ביישן וצנום, שכל ייחודו היה שהגיע מהעיירה אומן, ומשום-מה הצברים גילו בה עניין. לא הבנתי את העניין באומן. הגעתי מלנינגרד, ואיש לא גילה בי שום עניין. איש לא גילה גם עניין בארקדי, שאף הוא הגיע מלנינגרד. התיישבתי רחוק ככל האפשר מארקדי והעמדתי פנים שאני קוראת במחברת ספרות. קראתי שוב ושוב אותו משפט סתום על חנה העיוורת ועל התינוקת המתה. התפללתי שארקדי לא יפנה אלי. שלא יתקרב.
יעל ואמיר הופיעו בארבע וחצי. "בואו, שניכם," קראה יעל, "אנחנו מתחילים."
חשקתי שפתיים, סנטרי התאבן והזדקר. "אתם מראיינים גם את ארקדי?"
"כן. את שניכם." פסק אמיר. "אנחנו צריכים שני רוסים לכתבה."
"שני עולים מרוסיה," יעל תיקנה אותו והזעיפה את גבותיה העבות.
"כן, כן. סליחה. שני עולים מרוסיה. אנחנו צריכים לראיין שני עולים מרוסיה. להראות את הבדלי הקליטה בארץ. נשאל אתכם שאלות על החיים שלכם פה. הכתבה תודפס בסוף השבוע הקרוב ב'קול הקריות'. שנתחיל? אין לנו הרבה זמן."
עניתי לשאלות כמו מתוך חלום רע. שיקרתי כמעט בכל תשובה, למעט העובדות היבשות. כן, נולדתי בלנינגרד. עליתי ב-1990 עם אמא שלי. יש לי אחות קטנה שנולדה בישראל. צברית עם שם של צברית. אנחנו גרים בדירה בשיכון של עמידר. כן, אני אוהבת מוזיקה ישראלית. "איזו?" את מאיר בנאי ואת שלום חנוך. ארקדי הקשיב לתשובותיי בתשומת לב, עיניו נעוצות בי ולשונו מלקקת שוב ושוב את שפתיו הבשרניות, מרפרפת על פני שפמו המכוער. כאשר סיימו איתי, פנו אל ארקדי באותן שאלות.
"אני יכולה ללכת?" מתחתי את הג'ינס כלפי מעלה, שלא ייראו הברכיים הנפולות.
"לא, עוד לא. תיכף נצלם אתכם יחד לכתבה."
נכנעתי. כבר לא דמיינתי את המקובלוּת, רק רציתי ללכת משם, להתרחק משני הצברים הלבושים יפה, מארקדי המאוס, מהשקרים. כאשר נשאל על טעמו במוזיקה, ארקדי סיפר על ולדימיר ויסוצקי ועל אלכסנדר גַלִיץ', על להקת קִינוֹ וּויקטור צוֹי, על להקת אקווריום ובוריס גרנבשיקוב. לא שמעתי את השמות האלה קרוב לשנתיים. הדחקתי אותם. הם היו הגיבורים שלי. את השירים שלהם למדתי בעל פה מתקליטים שהיו בבית בלנינגרד, ערימות של תקליטים שאמא קנתה כשעוד היה לה מותר לקנות דברים, לפני שמישה נכנס לחייה, לפני ששלח אותה לעבוד במפעל לנייר, באזור התעשייה המצחין מגזי פליטה של בתי זיקוק ושל מפעלים כימיים. הקשבתי לארקדי ונשכתי שפתיים.
יעל קטעה את שטף דיבורו המשולהב וציוותה עלינו לשבת זה לצד זו. "יותר קרוב!" פקדה. התאמצתי לא לנשום דרך האף, אבל ריח זיעה חריף חדר לנחירי.
"לא טוב. הם לא נכנסים לפריים. אולי הוא למעלה והיא למטה?" אמיר הזיז אותנו כאילו היינו כלי משחק על לוח דמקה. הוא הושיב אותי על המדרגה התחתונה וסובב אותי קלות. את ארקדי הושיב על המדרגה מעל, ברכיו כמעט ונוגעות בראשי. "תורידי את המשקפיים." החבאתי את המשקפיים המגושמים בתוך התיק וחייכתי למצלמה. זה היה השקר האחרון שלי לאותו היום.
קניתי את העיתון ב-"קו-אופ צפון" ביום שישי בבוקר, כשנשלחתי לערוך את הקניות הגדולות לסוף השבוע. מישה נתן לאמא תלושי קנייה מיוחדים שהביא מהעבודה. שנאתי אותם. זה לא היה כסף אמיתי. את העודף הקופאיות בסופר החזירו תמיד בתלושים, למעט מקרים בודדים שלא היה ברשותן את הסכום המדויק או שהעודף היה נמוך מחמישה שקלים. במקרים החגיגיים האלה אמא ואני שמרנו את הכסף האמיתי לעצמנו.
רגע לפני שהקופאית סיימה לחשב את סכום הקניות, שאלתי, "אפשר את העיתון?"
את הדרך הביתה אני עושה לאט, כמו סוסת מסע. עגלת הקניות שהבאנו איתנו מרוסיה (רק ככה הצלחנו לנייד את המזוודה הכבדה, חסרת הגלגלים) חורקת על המדרכות ובמעברי החצייה. הכתבה התפרסמה בכפולת האמצע של "קול הקריות". אני תולשת את העמודים מבלי להציץ בהם ודוחפת לתיק, מוודאת שאף אחד לא רואה אותי וזורקת את שאר העיתון לפח זבל רחוק מהבית. הדירה ריקה. מישה בעבודה. אמא מטיילת עם התינוקת בפארק של בית העם. אני מתיישבת על המיטה, מוציאה את דפי העיתון מתוך התיק ופורשת אותם לפני בידיים רועדות. התמונה שלי ושל ארקדי מתנוססת בראש הכתבה. ההדפסה הגרועה בשחור-לבן דווקא מטיבה איתי. לראשונה, מיום הגירתי, אני נראית יפה בעיני עצמי. רק אם ארקדי לא היה גוהר שם מעלי, מחייך את חיוכו הדביק. אני קוראת תחילה את הכותרת הראשית: "אחת ישראלית, אחד לא", ואז עוברת על הכתבה לאט, מתעכבת על המילים שמתקשה להבין עד תום, מתעכבת על המילים שמבינה היטב. "בביתה של אלינה מתנגנים דיסקים של מאיר בנאי ושל שלום חנוך. בביתו של ארקדי שומעים תקליטים של ויסוצקי". אני מפסיקה לקרוא בבת אחת. סומק מטפס על צווארי וצורב את נשימתי. אין לנו דיסקים בבית. אין מאיר בנאי. אין שלום חנוך. אני מכירה רק שיר אחד של מאיר בנאי, "אהבה קצרה", והוא מזכיר לי את הנהמות שעולות מהחדר שלהם. השיר היחיד של שלום חנוך שאני מכירה - "ככה וככה" - מזכיר לי את המלחמה. אמא ואני היינו שרות את הפזמון ביחד: "ככה וככה, ככה וככה", כשהיינו מקרצפות את האמבטיה בדירה הראשונה במרכז הקליטה ברוממה. חיכינו אז ללידתה של עמית והיינו מוכרחות לנקות את האמבטיה טוב-טוב, שאפשר יהיה לרחוץ בה את התינוקת. אלה היו המילים היחידות שידענו להגיד אז. "איך בארץ? ככה-ככה?" פנו אלינו הנשים שהביאו בגדי תינוקות יד שנייה.
ריח אקונומיקה עולה באפי. שקרנית, שקרנית, שקרנית. אני מקפלת את דפי העיתון ומחביאה אותם במעמקי מגירת המחברות, ומיד נבהלת: הרי גם מחברות האולפן של אמא מונחות שם. אני סורקת את החדר פרט אחר פרט, איפה אחביא את השקר, ותוחבת את העיתון בין הדפים של ספר ילדים שהבאנו משם, ספר ברוסית שאיש לא יקרא עוד, אגדות מאוירות של אנדרסן. אני יוצאת לסלון וניגשת לטייפ. מישה אסר עלי לגעת בו, אבל אמא ואני מדליקות אותו בסתר ושומעות רדיו. אני מוציאה בזעם את הקסטה מהתא הקטן ומניחה אותה בצד בתוך קופסת הפלסטיק שלה, שלא תינזק חלילה. אדליק רדיו. לא את רדיו רק"ע, שהוא נוהג להאזין לו ובו זמנית להשמיץ אותו בהנאה. אדליק רדיו של ישראלים. אולי ישמיעו את מאיר בנאי. או את שלום חנוך. ככה וככה. ככה וככה.
הסיפור "ככה וככה" הוא סיפור התבגרות עדין ושובה נפש. הוא מציג בפנינו את סוגיית ההיקלטות בישראל דרך עיניה של נערה, שהגיעה עם אמה מרוסיה לאזור הקריות במפרץ חיפה. היא לומדת בבית ספר תיכון ושייכת לשכבת "הבלתי מקובלים" – מצב שלכאורה עומד להשתנות בשל ריאיון שהיא מתבקשת להעניק למקומון "קול הקריות" על חוויית ההיקלטות שלה בארץ. זהו סיפור מרגש, מעורר אמפתיה, בנוי היטב, הכתוב בשפה יומיומית אמינה שמשובצת בכמה הפלגות פיוטיות מרשימות.
כוחו של הסיפור נובע, בין היתר, מהשילוב המוצלח שיצרה המחברת בין סוגיית ההיקלטות לבין אחת הסוגיות המרכזיות של גיל ההתבגרות – "מקובלת" או "לא מקובלת". השילוב הזה נוצר באמצעות העימות שרוקמת המחברת בין עמדתה המוצגת על ידי הגיבורה שלנו מזה, לבין העמדה שמציג למקומון ארקדי - בחור בן גילה של הגיבורה, אף הוא מהגר מרוסיה – מזה, המתראיינים שניהם ל"קול הקריות" על סוגיית ההתאקלמות שלהם בארץ.
המחברת מעניקה לסיפור ההתבגרות-היקלטות שלה ממד נוסף באמצעות אזכור הסצנה של חנה העיוורת (בסיפורו המפורסם של י' שטיינברג), המשוטטת עם בתה המתה על זרועותיה בחצר ביתה, המתבררת לה פתאום כבית קברות.
הסצנה הקשה הזו מוסיפה לסיפור ממד גורלי-דטרמיניסטי. זה כופה עלינו לחזור ולקרוא אותו בהלך רוח מדוכדך. ואולם - וזה עוד אחד ממאפייניו של הסיפור המרשים הזה - הדכדוך מרוכך כאן, והגורל נראה חמור פחות, בזכותם של קטעים תיאוריים יפהפיים המשובצים לאורכו של הסיפור. למשל זה: "העיניים שלי עצומות. אני לבנה וצנומה. אני סופגת אור ורואה חושך. קווים ירוקים וּורודים עולים מתוך החושך, מתרוממים בקשת של קפיצה, נכרכים בלולאות וכבים."
פרופסור יגאל שוורץ
אקו"ם