"אני שרה הכל, ערימה של פיוז'ן כמו ריהאנה"

היא משלבת בין המסורת התימנית לבין פופ קליט, אומרת את דעתה בלי מעצורים ולא חוששת מביקורות. אחרי שהקליטה עם "מטרופולין", הפיקה קליפ למירי מסיקה והייתה מועמדת לתואר פריצת השנה, צליל דנין כובשת את הפלייליסט ומבטיחה שזוהי רק ההתחלה

הכניסה לדירתה של צליל דנין מזמנת הפתעה לא קטנה. הציפייה להיכנס לדירת שותפים דלוחה עם תקרה גבוהה מתחלפת בסלון יפואי מרשים ומהודר. דנין לבושה בקימונו יפני, ברקע קול מואזין בווליום גבוה. אנחנו עוברות לסמול־טוק במטבח על קפה שחור עם אחד סוכר כאשר אורחת כבת שישים, ממוצא אירופי, מגיעה לקחת כוס מים מהמטבח המשותף לארבעת החדרים שבמתחם. ברוכים הבאים לאכסניית "יפו קריאייטיב", בניהולה של דנין, המשמשת כחממת יוצרים וכבית לכאלף אמנים מהארץ והעולם. "מדובר במיזם עסקי, חדרים שמושכרים באמצעות Airbnb, אבל הרעיון הוא לאפשר לאמנים מכל העולם להיפגש ולחבור זה לזה. אני מקבלת השראה בלתי נגמרת מהמפגשים שנוצרים פה", היא אומרת על המקום.

''הלחנתי שני שירים מהדיוואן של סבא, נגעתי הכי עמוק בשורשים, אבל בסוף אני מאוד אוהבת מוזיקת פופ''. צליל דנין צילום: אריק סולטן

ממש כמו המתחם שבו היא מתגוררת, גם ההיסטוריה של דנין רצופה בהפתעות: הזמרת בת ה־29 הספיקה להופיע באלבום השלישי של להקת מטרופולין עם השיר "אתה גומר אותי", לפתוח ולסגור משרד הפקות מצליח, להיכנס לפלייליסט של גלגלצ עם מספר שירים ("הם מפרגנים לכל מה שאני עושה") ולהפיק למירי מסיקה קליפ חדש. לאחרונה הייתה מועמדת לתואר פריצת השנה במצעד השנתי של גלגלצ, אך לא זכתה לבסוף. זה לא מונע ממנה להרגיש שזה הזמן שלה לקרות. "אני בנקודת הרתיחה, הכול לוהט", היא אומרת.

אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי את "יום אזכֶּרה" של דנין, שהיה מועמד לשיר השנה. את מילותיו כתב רבי שלום שבזי, ודנין ערכה אותן והוסיפה לחן. אני זוכרת חורף ירושלמי באוטו שטרם הספיק להתחמם דיו ושיר שכמוהו עוד לא שמעתי. "המילים פשוט נפלו לי", משחזרת דנין.

בין גלגול סיגריה אחת לשנייה, דנין מדלגת מהמרפסת רחבת הידיים לחדרה ומגישה לי בחרדת קודש את הדיוואן שבו מאוגדים כל שיריו של שבזי, שירשה מסבה. "מכאן הכול התחיל", היא אומרת. "סבא שלי ז"ל, הרב יחיא פנחס דנין, היה ממקימי אליקים ושימש שם כרב המושב עד פטירתו לאחר גיל מאה. הוא נפטר לפני כשנתיים וסבתא שלי הלכה לעולמה בעקבותיו, חצי שנה אחריו. זה היה ברור. הם היו תשעים שנה ביחד. אירסו אותה בגיל חמש. דווקא סבא שלי, שהיה נוקשה מאוד, גם מבחינה הלכתית, ראה והבין אותי. ידע שנועדתי למוזיקה ושהמוזיקה נועדה לי.

"אחרי הצבא הגעתי לעשות שבת אצל סבא וסבתא, שבמהלכה שרנו כולנו כל הזמן. בצאת השבת סבא שלי ניגש אליי עם הדיוואן. חשבתי לעצמי: 'שוב פעם הוא מביא לי איזה ספר תנ"ך שאין לי מה לעשות איתו?' ולהפתעתי גיליתי שהוא מסר לידי ספר שירה. הייתי בהלם, קודם כול כי הוא כבר היה במצב לא טוב, הוא ידע שאני הנכדה שלו אבל לא זכר את השם שלי, ולמרות זאת הוא לגמרי קלט שאני שרה באופן אחר מכולם. ודבר שני, ריגש אותי מאד שסבא שלי, דתי אדוק, הביא לי ספר שירה. לי, כאישה".

כבר שרת באותה התקופה?

"אני שרה ועושה את זה בידיעה שאעשה את זה כל החיים. היעד תמיד היה מוזיקה. אני אוטודידקטית. ניגנתי כל הילדות על המון כלים וסירבתי ללמוד פיתוח קול. לקחתי שלושה שיעורים ועצרתי את זה. אמנם הרגשתי שנפתחו לי הצלילים הגבוהים ונסגרו הנמוכים, אבל פחדתי שזה משנה לי את גוון הקול וגורם לי לאבד את הייחוד של הצבע. ואז פיתחתי שיטה והתחלתי לעבוד לבד, הייתי שומעת זמרות או קולות שאני אוהבת וניסיתי להגיע לשם".

דנין מספרת על הופעה "הזויה במיוחד" שערכה השבוע: "הופעתי באליקים. עליתי לבמה שהיא במרכז היישוב, וזה הבית שלי, את כל החגים וחצי מהילדות העברתי שם ופתאום אני חוזרת כזמרת, כסלב. פתחתי עם 'יום אזכרה', השיר שקיבלתי מסבא שלי שהיה מנהיג הקהילה. זה היה מעמד מרגש מאוד, הרגשתי את האנרגיות של כולם, ויותר מכל הרגשתי את סבא וסבתא. מאז שהם נפטרו אני מאוד מרגישה אותם, אבל בהופעה הזו, זה היה חזק מתמיד".

''מסמפלת דגימות מזוהר ארגוב ומה'אוי־אוי־אוי' של החרדים האשכנזים''. צליל דנין צילום: איליה מינקוב

גם זה וגם זה

תאהבו אותה או לא, צליל דנין היא תופעה מעניינת. גם אם תחליטו שהיא לא הטעם שלכם - אותה זה לא יטריד, להפך. "חיכוכים מעניינים אותי, אני מתה על זה שיש התנגדויות", היא מודה. "זה אומר שאני על הדרך. בן שלו מ'הארץ' כתב עליי ביקורת לא טובה ועפתי על זה. זה היה סביב אחד השירים הראשונים שלי והוא כתב שאני שיבוט. אני שיבוט? שיבוט של מה בדיוק? אשמח לגלות".

דוגמה אחרת להתנגדויות הגיעה דווקא מבית: "על 'יום אזכרה' חטפתי המון ביקורות מתימנים שכתבו לי שהרסתי את השיר. זה שיר מוכר. יש לו לחן מסורתי ואני עשיתי בו כבשלי וערכתי אותו איך שראיתי לנכון. למדתי מה המילים העתיקות האלו אומרות, למדתי את הטעמים עם אבא שלי, שברתי את השיניים ואז אמרתי: 'מה קשור טעמים עכשיו? אני רוצה לשיר בעברית ושכמה שיותר אנשים יבינו את השפה הזו'. אז נכון, זה משהו אחר, אבל זה לא בא להחליף את הישן אלא להוסיף, לתת עוד צבע ועוד פרשנות, לחבר קהלים אחרים שלא היו נחשפים ליופי הזה.

"משעמם פה ואנחנו מדינה מאוד שמרנית. העושר שמביאים היום לתרבות הישראלית יוצרים כמו לירון עמרם, WA־A ונטע אלקיים, שמרגישים סוף־סוף נוח בעור שלהם ובמקום שהגיעו ממנו, הוא בלתי נתפס. קורה פה משהו גדול בשנים האחרונות. והכי חשוב, מתחיל להיות פה מעניין".

בימים אלה היא עומלת על אלבום הבכורה שלה: "זה כל מה שרציתי לעשות בחיים. זה אלבום פופ והיפ־הופ, כמו שריהאנה מוציאה אלבום ויש שם פופ ובלדות קורעות לב והכול מהכול. רק שאצלי זה פופ מזרח תיכוני לחלוטין. אני ערמה של פיוז'ן - וזאת מבחינתי תוצאה של תהליך התבגרות. ההבנה שאני כל הדברים האלו. אנחנו לא בניינטיז. אני לא צריכה להחליט אם אני זה או זה או זה, אלא להבין שאני גם זה וגם זה וגם זה. שמעתי תימנית בילדות, התביישתי בצלילים שבקעו מהבית שלנו ביקנעם, והנמכתי את הראש. זה הסיפור של כולנו, כל הדור שלי שהתבייש".

נגיעות יפניות. עטיפת הדיסק החדש צילום: איליה מינקוב

עצמאית בשטח

לאורך הריאיון חוזרת דנין שוב ושוב אל בית סבא ובית אבא, אל הוריה, אל בני הדודים - שאחד מהם אף חבר אלינו במהלך השיחה - ואל השבט הגדול שהנהיגו סבה וסבתה. השורשים התימניים והמשפחתיות החמה וההדוקה משפיעים עליה באופן שאי אפשר לפספס. מצד שני, את החיפוש והגילוי העצמי, הסקרנות והעצמאות הגדולה שלה, אפשר להריח מקילומטרים. נראה שעל הציר הזה מלהטטת דנין כל חייה ושבעצם אין כאן שום סתירה - שני הכוחות מתקיימים בה בהרמוניה מושלמת: "אני בטוחה שזה שאני מעזה לצאת החוצה בלי חשש ולנסות לסלול לי את הדרך שלי קשור לכך שההורים שלי עצמאיים. ראיתי אותם קמים ונופלים, מצליחים ונכשלים, בונים בתים ומקימים חברות. זה עובר מהבית".

היא גדלה, כאמור, ביקנעם, ואחרי הצבא התגוררה במשך שנתיים בבית־אורן על הר "עם מלא מוזיקאים, יחד עם האקס שלי שהוא מתופף. העצמאות בערה בי ולכן החלטתי לעזוב את החיים המדהימים האלו. הייתי צריכה להיות סופר־אמיצה כדי לעזוב את בן הזוג שהיה לי. זו הייתה אהבה גדולה, אבל הרגשתי שלא הייתה לי דרך אחרת. הוא לימד אותי המון אבל הייתי צל.

"טסתי להודו לחמישה חודשים וכשחזרתי הגעתי לתל־אביב והייתי קצת בדיכאון. חיפשתי לעשות סינגלים, אמרתי לעצמי - זה כסף". דרך פייסבוק הגיעה דנין לעופר מאירי, מפיק להקת "מטרופולין". "הייתה לי רק הקלטה אחת עם סאונד יפה שיכולתי לשלוח", היא משחזרת. "ביקרתי את סבא וסבתא שלי וכשחזרתי אחרי שעה חיכתה לי הודעה - 'אהבתי' ומספר הטלפון שלו. הכי חלום. תמיד אמרתי לאמא שלי: או שהמפיק ימצא אותי או שאני אעשה את זה בדרך שלי, לבד. והנה, שני הדברים קרו: גם מצא אותי המפיק הגדול, ועדיין אני עובדת קשה ומצויה עכשיו בעיצומה של דרך מדהימה".

כשהגיעה לעיר הגדולה בגיל 22, דנין הבינה שהיא צריכה ללמוד את התעשייה: "עשיתי הכול. עבדתי במשרדי פרסום, ניהלתי את המשרד של טמירה ירדני הפקות עד שהיא פיטרה אותי. הייתי טובה עד שזה שעמם אותי, רציתי להיות זאת שנמצאת על הסט. היא אמרה שזו בעיה שמישהי שרוצה להיות נינט תנהל את המשרד".

זה לפעמים מתסכל יותר לראות מהצד את כל מה שהיית יכולה לעשות.

"כן, אבל למדתי הרבה. כשהייתי שם הם בכלל לא ידעו שהופעתי במטרופולין, סיפרתי להם את זה הרבה יותר מאוחר. הם ידעו שאני שרה אבל לא ניסיתי לקדם את עצמי, אני יודעת לדחוף כשצריך, אבל יש דברים שצריכים לקרות בצורה אורגנית. אמרתי לעצמי - אם זה צריך לקרות זה יהיה רומנטי. זה צריך להיות בסטייל. יש דברים שמרפקים לא עושים להם טוב".

דנין ממשיכה למנות את התפקידים שעברה בתעשיית הבידור עד לפני ארבע שנים: "ניהלתי סטארט־אפ, ניהלתי הפקות על סטים, עבדתי בטלוויזיה עד שהרגשתי שאני מאבדת את הנשמה. הייתי שואלת את עצמי למה אני עושה את זה - ותמיד הייתה סיבה הגיונית למה זה טוב לי ויעזור לי. צברתי כל כך הרבה ניסיון - ניהול, הפקה, חוזים, בוקינג, כל מה שאמן צריך לדעת - והתחלתי לייעץ לאמנים. עד שהגיע הרגע שבו אמרתי: אוקיי, אני לא יכולה יותר לעבוד בשביל אנשים אחרים".

כך הגיעה גם לניהול המתחם היפואי שבו היא מתגוררת. "זה התחיל כמשרה קטנה והתפתח למה שנהיה היום מהמקום הזה", היא מסבירה. בהמשך פתחה במקום גם משרד יחסי ציבור יחד עם בעל הנכס, אמנון רון.

איך משלבים בין הפקת פרויקטים מול יצירה אישית? מבלבל.

"מבלבל באמת. אלו התנודות שהיו לי. כדי להגיע למה שאני רוצה, סגרתי את המשרד כי בשורה התחתונה זה לא היה מספיק מהיר בשבילי".

מה זאת אומרת?

"היו לי המון הפקות ואחריות גדולה שנלוותה אליהן, והרגשתי שלא הצלחתי להתקדם בקצב שלי. הבאתי את עצמי למצב מטורף שאני גרה במקום בלי שאני משלמת שכר דירה ומקבלת אחוז מסוים מההכנסות פה. אני גם לא צריכה הרבה. אני חיה במינימום אבל במקסימום. אני גרה בהכי פאר".

''העושר שמביאים היום לתרבות הישראלית יוצרים כמו לירון עמרם, A-WA ונטע אלקיים, שמרגישים נוח בעור שלהם ובמקום שהגיעו ממנו, הוא בלתי נתפס''. להקת A-WA צילום: מירי צחי

לא ציפיתי להגיע לדירה כזו.

"זה מפתיע, ולכן רציתי שנשב פה. זה חלק מהסיפור שלי - לדעת לנתב את החיים שלך. אני באמת חושבת שהחיים הם כמו נער החידות ממומביי, הכול קשור ללנצחַ. אני מרגישה שבכל פעם אני מנצחת. היום אני מגשימה חלום של לחיות מאמנות שמונים אחוז מהזמן. חתיכת ניצחון, לא?".

אמנות והחיים עצמם - חלומו של כל אמן.

"נכון, אבל צריך לזכור שהייתי צריכה להיות מאוד יצירתית ודינמית כדי להגיע למצב הזה. לסגור את המשרד כאן היה מהלך סופר אמיץ".

וזהו, סגרתם?

"כן, אנחנו עובדים לפי פרויקט, רק אם יש משהו שמעניין אותנו. מירי מסיקה הגיעה אלינו, השמיעה לנו שיר שאהבנו והלכנו על זה".

מרגש שאמנית בסדר גודל כזה פונה אליך.

"לגמרי. וזה גם החיבור שנוצר, היא דיווה מדהימה. למדתי ממנה המון".

בקליפ החדש ששחררה השבוע דנין לשיר "זה לא עובר לי", שיר פופי וקליט עם נגיעות יפניות, שולטת צבעוניות עזה. כמו בקליפ, כך היא גם בחיים. צבעונית ונטולת בושה. את השיחה אנחנו מסיימות בבקשה לא שגרתית שלה. "רק תעשי טובה כפרה", היא מבקשת, "בלי כותרת של 'צליל מכוון'. קצת יצירתיות".