ראשי » תרבות » טלוויזיה

היהודים באים כנגד כל הסיכויים, אבל משהו חסר

החרב שוב מרחפת מעל "כאן", אבל היהודים עדיין באים, מגובים בשחקני חיזוק ובכתיבה קצת עייפה. המבקרת מתנחמת בצד הוויזואלי של התכנית המושקעת, ומקווה לשני מערכונים מוצלחים בתכנית השנייה של העונה, כנגד החיסרון הבולט של אחד כזה בפרק הראשון

תכנית המערכונים המבוססת על ההיסטוריה היהודית הארוכה וזו הישראלית הקצרה יותר, חוזרת, סוף סוף, לעונה שלישית. שתי העונות הראשונות שודרו בערוץ 1 של רשות השידור ז"ל. וכמו שההיסטוריה חוזרת על עצמה, גם זו של התכנית נועדה לסבול שוב ושוב מאי ודאות, עוד משלב ההכנות.

במקור, "היהודים באים" אמורה הייתה בכלל לעלות בערוץ עשר, אבל בסוף מצאה את ביתה ברשות השידור, שם  בלטה על רקע תכני הערוץ המתדלדלים. היא כמובן עוררה שערורייה עוד לפני שדקה אחת שלה שודרה על מסך הטלוויזיה, ותויגה כ"שמאלנית". התיוג הזה הביא לעולם תכנית סאטירית אחרת, "הכל שפיט", שהייתה אמורה לייצר סאטירה ימנית, אבל לא האריכה חיים, מכל מני סיבות. כל זה קרה בעקבות פרומו לתכנית, שהציג את הרוצחים יגאל אמיר וברוך גולדשטיין שרים לצלילי "אני נשאר אני" את המילים "אני רוצח ימני". הפרומו עורר זעם רב והביא לעיכוב בשידור העונה הראשונה, ששודרה בסופו של דבר ללא המערכון השנוי במחלוקת וגם ללא מערכונים נוספים שנרצחו בעריכה, בעקבות הבלגן המדובר.
 
אחרי כל העיכובים האלו, העונה הראשונה עלתה לשידור באפריל 2014. עונה שנייה עלתה לשידור ב-2016, והעונה השלישית הייתה צפויה לעלות מוקדם יותר השנה, כשעדיין היה לנו את הערוץ הראשון, אבל סגירתו בחודש מאי שוב העיבה על התכניות. למעשה, היה אפשר לראות את הפרק הראשון של העונה השלישית באינטרנט עוד לפני העלאתו לדף הפייסבוק של התכנית במוצ"ש האחרון ובכאן 11 אמש (א'). וראו זה צירוף מקרים פלאי: באותו היום בו חזרה התכנית החבוטה למסכים, התבשרנו על עוד איום בסגירת הערוץ. כמו העם היהודי עצמו, נידונה התכנית לגלות ממקום למקום, נושאת עמה מטען ארוך של אירועי עבר והומור שחור. אבל לא תמיד זה מצחיק.

השחקנים המוכשרים שנכנסים לנעליהם, ולפעמים לסנדליהם התנ"כיות, של גדולי ישראל - יניב ביטון, עידו מוסרי, יעל שרוני, מוני מושונוב ויוסי מרשק, חזרו בהרכב מלא גם לעונה השלישית של הסדרה, ואליהם הצטרפו השנה מעיין בלום, דינה סנדרסון ושירה נאור, צוות מרשים ומוצלח מכל הבחינות.

לעומת זאת ניכרת בפרק הראשון של העונה השלישית קצת עייפות בכל הקשור לכתיבה. מה שהופך את המערכונים למעניינים וגדולים יותר מאשר בדיחה על חשבון העבר, היא עבודת התחקיר והפיכת ההיסטוריה למגרש משחקים עבור צוות הכותבים, אותם מובילים יוצרי הסדרה נטלי מרכוס ואסף בייזר. זה כולל אירועים מוכרים ומכוננים אבל גם כאלה שקצת פחות. כך למשל נולד מערכון המחבר בין הסכם לונדון מימי הממשלה של פרס והספורט הלאומי לחקות את אופן הדיבור היחודי שלו. הרעיונות טובים ומשעשעים, אבל לא תמיד הכותבים מצליחים להביא אותם עד הסוף ולייצר מערכונים אחידים ברמתם.
 
בעונות הקודמות, על כל פרק היה בערך מערכון אחד מוצלח מאד, ואחרים שהם כמעט או ממש לא, או מעניינים אבל לא מצחיקים. בפרק הזה נעדר אותו מערכון ממש ממש מוצלח. אולי הוא יצוץ בהמשך העונה, עם שני מערכונים טובים בפרק אחד.

במסגרת הכמעט: חיקוי מעולה של שרוני בתפקיד יפה ירקוני, זמרת המלחמות, שעוברת לתחום שירי הילדים אבל לא מצליחה להשאיר מאחור את הדימויים מגואלי הדם. במסגרת הממש לא: מערכון פרוידיאני משהו על אובססיית האתרוגים והפיטם המושלם, לצד לולבים ארוכים במיוחד. גם השימוש של צה"ל ביונים בתחילת דרכו כאלגוריה לנשים בצבא היה מביך משהו. הקטע הטוב ביותר הוא זה שפתח את התכנית: מיד עם הכרזת המדינה יוצאים הישראלים הטריים במחולות, אבל השמחה הופכת למכות כאשר שניים מן החוגגים לא מפסיקים להיתקל זה בזה. נחמד – כן, קורע מצחוק – לא.

עוד דבר שראוי לציון, בשונה מתכניות קומיות אחרות, רבות מהן גם כן בהפקתו של יואב גרוס, כשהיוצאת דופן ביניהם היא כמובן "ארץ נהדרת", ישנה השקעה רבה בצד הוויזואלי. "היהודים באים" מקפידה על יצירת אווירה תקופתית וניסיון חסר פשרות כמעט להחיות את העבר. כשמדובר בהיסטוריה העתיקה יותר, כמובן שאין הרבה על מה להסתמך מבחינה ויזואלית, אך ככל שהמערכונים מתקרבים לימינו הנאמנות למקור בולטת. אם זה בעבודת המשחק של הצוות ואם זה במלאכת האיפור בהובלת מיכל אפרתי, בלוקיישנים או בתלבושות עליהן עומלות ענבל רוזנטל וחן אושרי. כי אם אתם הולכים להרגיז כל כך הרבה אנשים ולאו דווקא להצליח להצחיק אותם, לפחות תראו טוב כשאתם עושים את זה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg