ראשי » תרבות » אמנות

מדובים עד דובאי: כך השגנו את הפריים המושלם

רגע לפני כנס הצילון של ישראל, שייפתח בהמשך החודש בהיכל התרבות בתל אביב, ביקשנו מצלמי טבע ישראלים ובינלאומיים מהשורה הראשונה לספר על הצילום שלהם - האחד שבשבילו עבדו ימים שלמים, בהמתנה לפריים המושלם

 

אליה לוקרדי, צלם נוף ומסעות בינלאומי

בן 37. במקור מפלורידה, היום נווד. בשבע השנים האחרונות הסתובב בעולם, מלווה באשתו, במטרה לתעד מקומות יפים ומיוחדים. אחרי 55 מדינות הוא הפסיק לספור. שלושה מיליוני גולשים עוקבים אחר תמונותיו ברשתות החברתיות.

ביקרתי בדובאי עשרות פעמים מאז 2010, בתקווה לזכות בהצצה חטופה בערפל הקרקע, שידוע ומוכר בקרב צלמים. מזג האוויר הייחודי הזה יכול להופיע בכל רגע נתון בין אוקטובר למארס, והוא תגמול אדיר לסבלנים שבנו. חזרתי לדובאי שוב ושוב כדי לחזות בתופעה, ותמיד החמצתי אותה – הגעתי כמה ימים אחריה או שעזבתי כמה ימים לפניה.

ערפל קרקע בדובאי הוא נדיר, והופעתו בו זמנית עם עננים בשמיים נדירה עוד יותר ומתרחשת פעם בחמש שנים. אפשר לדמיין את האושר שלי כשהתעוררתי מוקדם בבוקר אחד במארס 2016, וראיתי שחלון החדר במלון מכוסה בשכבת עננים עבה. עליתי בריצה לקומת התצפית, והצבתי את המצלמה על חצובת Really Right Stuff TFA-01 ועל מייצב גימבל פנורמי

PG-01. את עמדת הצילום כבר הכרתי היטב, והתחלתי לצלם ללא הפסקה כדי לתפור בסוף תמונה פנורמית. ככל שהתקדם הבוקר לכדתי עוד תמונות פנורמיות. הפנורמה מהשעה המאוחרת יותר, הכחולה, היא המועדפת עליי, כי יש בה הרמוניה מושלמת בין האור הבוקע מהשמיים ובין האורות שמפיקה העיר. התמונה שלפניכם מורכבת מ-12 תמונות שצילמתי.

 

עודד וגנשטיין, צלם תרבויות

בן 31. מצלם פנים אנושיות ברחבי הגלובוס. משתמש במצלמה ליצירת קשר בין אנשים ותרבויות, אבל גם כדי לחקור את הפחדים שלו עצמו. עבודותיו התפרסמו בארץ ובעולם, בין השאר במגזין נשיונל ג'אוגרפיק, ב-BBC ועוד.

יש תמונות שבשבילן על הצלם להתמודד עם מזג אוויר נוראי, טבע פראי או אזור מוכה אסון. לפעמים ההתמודדות הקשה ביותר היא הפנימית. מעולם לא היה לי קל לשוחח עם אנשים. מבוכה וחששות ליוו אותי תמיד. לכן גם כשכבר אחזתי במצלמה, המחשבה על לפנות לאנשים זרים ולבקש לצלם אותם נראתה לי כחלום רחוק.

את התמונה הזאת צילמתי בטיול הגדול שלי לסין. הגעתי לבית תה לגברים בלבד בעיר קשגר, בצפון-מערב המדינה. אחר הצהריים, כשהשמש המדברית מקלה מצריבתה, גברי העיר מתאספים בקומה השנייה של בית התה, יושבים, שותים ומרכלים. שם פגשתי את האיש המופיע בתמונה. יושבי בית התה לא הסכימו להגיד לי את שמו, רק אמרו שהוא האדם המבוגר ביותר במוסד המכובד.

שנים של מבוכה, חששות ופספוסים התקבצו לרגע הזה, שידעתי שהוא הזדמנות שלא תחזור. הרמתי את המצלמה בחשש וחייכתי מעט. הוא הסתכל עליי בעיניו הכחולות וחייך בחזרה. מאז חלפו שבע שנים, ולא הפסקתי לצלם אנשים.

 

דפנה בן-נון, צלמת טבע ובעלי חיים


בת 37. מסתובבת בעולם כדי לצלם בעלי חיים מיוחדים בסביבתם הטבעית. בצילומיה, המוצגים בתערוכות בינלאומיות ומעטרים מגזינים רבים, היא מקווה להעלות את המודעות למצבם של בעלי החיים. בן-נון זכתה בפרסים יוקרתיים, בין השאר בתחרות הנשיונל ג'אוגרפיק, והיא גם נמנית עם המרצים בכנס הצילום הקרוב. מאז שנולדו לה תאומים היא מצלמת גם ילדים.

ידעתי שאני רוצה לצלם לווייתני בלוגה בסביבתם הטבעית, בקוטב הצפוני, אבל לא ידעתי עד כמה זה מורכב עד שהגעתי לשם. המסע לקוטב התחיל בפינלנד, ואחרי שמונה שעות הגענו לצפון רוסיה. כדי להתקרב ולצלם את הלווייתנים במים הייתי צריכה לעבור קורס צלילה מיוחד. אני אמנם צוללת כבר משנת 1996, אבל המים בארץ נעימים ולכן מספיקה חליפה רטובה. בקוטב הצפוני טמפרטורת המים היא מינוס שתי מעלות - מים מלוחים קופאים מתחת לאפס - והייתי צריכה לעבור קורס צלילה בחליפה יבשה, בנוסף לקורס התמחות בצלילה בקרח.

רק ההתארגנות לצלילה לוקחת המון זמן - ללבוש ארבע שכבות של בגדים תרמיים, מעליהם אוברול פוך, ומעליו החליפה היבשה. בנוסף לזה יש מאזן ציפה, מכל אוויר וכמובן המצלמה. הכול מסורבל ביותר, אבל הייתי נחושה להצליח לצלם את הלווייתנים מתחת לקרח.

 

בנג'מין וון-וונג, אמן קנדי

בן 30. מפורסם בעולם הצילום בתיעוד הרפתקאות נועזות ובסגנון היפר-ריאליסטי. הוא מגדיר את עצמו "מהנדס חזותי", אולי כי עסק בעבר בהנדסה, מה שמקנה לו יתרון במציאת פתרונות יצירתיים למצבים מאתגרים טכנית. בצילומיו הוא מתמקד בפרויקטים חברתיים וסביבתיים.

שרה-ג'יין הייתה מטפסת הרים מקצועית ומדריכת סנפלינג, וחצתה באופניים את כל אוסטרליה. היא הייתה צעירה נטולת פחד, וכשנולד בנה האמיש, הוא הפך לשותף להרפתקאות האקסטרים שלה. ניתוח שגרתי שהסתבך השאיר אותה משותקת מן הצוואר ומטה. האמיש היה אז רק בן שלוש. מאז שרה-ג'יין מנסה לשחזר את תחושת החיבור עם בנה.

ישבתי עם קארן, הצלמת שיזמה את הפרויקט וקישרה ביננו, וביחד חשבנו איך לעזור לשרה-ג'יין לחוות שוב עם האמיש הרפתקה מסעירה כמו שחוו יחד בעבר. החלטנו לקחת אותם לא רחוק מביתם, לסנפלינג על צוק באזור ההר הכחול באוסטרליה. כדי לבדוק שהכול תקין אני הייתי שפן הניסיונות. ישבתי על כיסא גלגלים והשתלשלתי למטה בעזרת חבל סנפלינג. צוות שלם של מתנדבים לקח חלק במשימה. היה צריך למקם את התאורה ולבדוק שהכול בטוח, ומזג האוויר היה בעוכרינו. רק כשהיינו משוכנעים שהכול תקין, הבאנו את שרה-ג'יין ואת האמיש.

בתחילה שלשלנו את האמיש למטה לבד בסנפלינג מהצוק. אחר כך הגיע תורה של שרה-ג'יין לרדת במורד הצוק עם כיסא הגלגלים. אז הגיע הרגע שבו תפסנו אותם ביחד תלויים על הצוק.

 

רועי גליץ, צלם טבע ישראלי

בן 37. כבר עשור הוא יוצא לקצוות תבל כדי לתעד את הטבע הפראי, ויש לו חיבה יתרה לדובי קוטב. דוב מנומנם אחד העניק לו השבוע את המקום הראשון בתחרות צילום בינלאומית באיטליה, שמצטרף לכמה וכמה פרסים בינלאומיים  שגרף בעבר. גליץ עומד מאחורי כנס הצילום של ישראל, שיתקיים בפעם השביעית ב-13 בנובמבר, ונושאו יהיה "צילום למען שינוי".

כדי להגיע לאזור המרוחק הזה נסעתי מאות קילומטרים על אופנוע שלג, כשאיתי כל הציוד שאני צריך – לצילום אבל גם להישרדות, כמובן. שעות וימים של המתנה בקור מקפיא עצמות של 30 מעלות מתחת לאפס התנקזו לרגע אחד, שבו דובת הקוטב הצליחה לתפוס כלב ים שעלה לנשום אוויר. בדיעבד זו הייתה נשימתו האחרונה. האקשן המופלא הזה מתקיים כל הזמן באיי שפיצברגן, סמוך לקוטב הצפוני. אני מגיע לאזור מדי שנה כדי לצלם את דובי הקוטב, שנמצאים בסכנת הכחדה חמורה.

במהלך החורף הארוך, שבו השמש כלל אינה זורחת, דובת קוטב ממליטה במחילה בין שניים לארבעה גורים. לאחר תקופת הנקה בת כארבעה חודשים, שבה האם אינה אוכלת כלום, הם יוצאים מהמחילה, ואז מתחיל המירוץ להשלים את 150 הקילוגרמים שהדובה איבדה במהלך הצום הארוך. האם נודדת יחד עם הגורים הרכים בין חורי הנשימה של כלבי הים, כדי לצוד כמה שיותר מהם. כשמגיע הקיץ והקרח מפשיר, דובת הקוטב תתקשה יותר לצוד.

 

גלעד קוולרצ'יק, מצלמי הספורט הטובים בישראל ומומחה לצילום תת-ימי


בן 38. זכה שמונה פעמים בתחרויות "עדות מקומית" בקטגוריית הספורט. התמונה הזו זיכתה אותו במקום הראשון בתחרות בינלאומית.

בכל שנה אני מצלם את אליפות ישראל בטריאתלון באילת. אני צריך לעקוב אחר הספורטאים השוחים כשאני מצלם מתוך המים. פשוט בתיאוריה, קשה מאוד במציאות.

חודש דצמבר, מוקדם בבוקר, קור מקפיא. בכל זינוק מתחרים עשרות אנשים בקטגוריה מסוימת – נוער, נערות, אולימפי, חצי אולימפי וכו' - והסיכוי לתפוס שחיין ספציפי שהתבקשתי לצלם הוא קלוש ביותר. בטריאתלון לפני כשלוש שנים שמתי לב שאחרי שעה וחצי של ניסיונות במים, הזמן המוקצב לצילום נגמר. התחלתי לשחות לכיוון החוף. כשאתה סוחב עליך ציוד כבד, כמו משקולות על המותניים, חליפת צלילה עבה ומצלמה ששוקלת בסביבות חמישה ק"ג, אפשר לשחות בסגנון גב או חתירה. בדרך כלל אני שוחה גב, כי כך אני מהיר יותר וקל לי לנשום. הפעם, משום מה, שחיתי עם הראש במים.

במרחק של 40-50 מטר מהחוף הבחנתי פתאום בסלע ענק ועגול בתוך המים. בתחילה חשבתי שזה גוש בטון שמשמש עוגן למצוף סירות, אבל משהו נראה לי מוזר. שחיתי לעברו וגיליתי להפתעתי שזהו צב ים ענק שאוכל להנאתו ארוחת בוקר במרבדי האצות הענקיים. הדופק התחיל להשתגע. מעולם לא ראיתי צב ים בגודל כזה באילת. הוא הסתכל עליי באדישות ולא ברח.

היו לי שתי אפשרויות: לצאת ולהמשיך לצלם את המתחרים בשלב הריצה, או להישאר במים ולנסות לצלם את הצב לצד השחיינים, בהנחה שכבודו יחליט לזוז. בחרתי כמובן באפשרות השנייה. התחלתי לשחות ולצלול סביבו ללא הפסקה. הדופק המהיר ועצירות הנשימה המרובות עייפו אותי, והמפיק צעק לי מהחוף שהוא לא מבין למה אני שוחה בעיגולים ולא יוצא החוצה. צעקתי לו בחזרה שיש צב ענק במים, אבל הוא לא הבין מה אני רוצה. החלטתי שאני לוקח סיכון ומתעלם ממנו, בתקווה לצלם שוט אחד של וידאו עם השחיינים.

אחרי כמה דקות הוזנקו המתחרים הבאים. הצב מיצה את ארוחת הבוקר, התחיל לשחות, ואני בעקבותיו. רצה המזל והוא שחה לכיוון השחיינים שזינקו זה עתה. הגוף שלי היה תשוש, ודופק גבוה הוא הדבר האחרון שאני צריך בצלילה חופשית. היכולת שלי לעצור את הנשימה ירדה משמעותית. במאמץ אחרון הצלחתי לצלם כמה שניות. המשימה הושלמה ולכאורה יכולתי לצאת, בטח כשהמפיק עומד בחוץ וצועק עליי, אבל החלטתי להישאר במים. אחרי הכול אני צלם סטילס, והמחשבה לצאת ללא תמונה אחת טובה העבירה אותי על דעתי. נשארתי עוד חמש דקות שנראו כמו נצח, והמתנתי לשחיינים שיחזרו. הצב כבר איבד סבלנות והתחיל לשחות. למרות גילו המתקדם הוא שחה מהר יחסית.

שלושה שחיינים אולימפיים שהובילו בתחרות התקדמו לכיווננו. כבר הייתי במצב של עילפון. לקחתי נשימה אחרונה וצללתי מהר לקרקעית כדי לתפוס את הסיטואציה שהופיעה אצלי בחלומות הכי ורודים. כשראיתי את הקצף של השחיינים מתקרב, ידעתי שעוד כמה שניות זה נגמר, והמשכתי להחזיק נשימה. הם שחו בכל הכוח, הצב שחה לעברם, ואני עם חיוך דבילי באפיסת כוחות מתחת למים. עליתי לנשום. בדקתי אם אכן צילמתי, או שרק חלמתי את כל מה שקרה הרגע. צעקות המפיק הזכירו לי שזה קרה באמת. בדקתי אם התמונה בפוקוס, ושחיתי בחזרה לחוף להחליף בגדים. אחרי הכול יש לי עוד תחרות שלמה לצלם.

 

שרה לי, ספורטאית מים וצלמת ספורט מים

בת 27, נולדה וגדלה באי הגדול בהוואי. בנערותה התחרתה בשחייה למרחקים ארוכים, שיחקה פולו מים וגלשה על גלים. את מצלמתה הראשונה קנתה בגיל 15, ובמהירות נקשרה נפשה בעינית לא פחות מבמים.

את התמונה הזאת צילמתי בפיג'י, קצת לפני אירוע הגלישה 'וולקום פיג'י פרו' ליד האי טברואה. פיג'י הוא אחד המקומות שאני הכי אוהבת לצלם בהם מתחת למים. המים צלולים והגלים חזקים וגבוהים במיוחד. אני חושבת שהאתגר הגדול ביותר היה לדוגמנית, אליסון טיל, ששחתה מתחת לגלים החזקים בלי מסכה ובלי סנפירים. היא מוכשרת מטבעה ומאוד נוח לה במים, כך שהיא גרמה לזה להיראות קל מכפי שזה היה באמת.

צילום התמונה גם בלי גולש ברקע הוא אתגר גדול גם כך – לתזמן את הגל באופן מושלם עם אובייקט הצילום. היה לי מזל, 'המקום הנכון בזמן הנכון', כשתפסתי את הגולש עם הנערה באותה תמונה. עם מסכת צלילה וסנפירים, צללתי לאחר שאיפה ארוכה אל מתחת למים, וחיכיתי לגלים שיבואו. אני מצלמת תמונות תת-ימיות עם מצלמת רפלקס, עדשת עין הדג ובדרך כלל מהירות צמצם גבוהה מאלפית השנייה.

כנס הצילום של ישראל, אחד מאירועי הצילום הגדולים בעולם, יתקיים ביום שני, 13.11, היכל התרבות בתל-אביב. הכנס מאפשר לאלפי צלמים להיפגש, להיחשף להרצאות של מיטב הצלמים בארץ ובעולם ולמתחם חוויתי של ציוד צילום.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg