אקסטרה עמי סמולרצ'יק: "בגיל 48 קיבלתי הכרה"
הוא גילם רשימה ארוכה של תפקידי קאלט, בהם דמותו הבלתי נשכחת של בני ב"מבצע סבתא", אבל רק עכשיו עמי סמולרצ'יק מרגיש שהוא זוכה בהכרה אמיתית. בעקבות הזכייה בפרס אופיר, מספר השחקן הוותיק על חוויית המשחק יוצאת הדופן בסרט "פיגומים" ועל העבודה לצד נערים שמעולם לא עמדו מול המצלמה
לפני שנים אחדות קנתה חיה, אשתו של עמי סמולרצ'יק, חליפה עבורו. כששאל אותה בשביל מה, אחרי הכול הוא גר בתל־אביב ולא באירופה ומרגיש בנוח עם הג'ינס שלו, היא ענתה לו: "ליתר ביטחון, שיהיה, אולי פעם תצטרך". סמולרצ'יק הרים גבה, אבל היוזמה של רעייתו הוכיחה את עצמה. לאחרונה החליפה יצאה מהארון והפכה לפריט שימושי. היא ליוותה אותו בפסטיבל קאן, יעד החלומות של כל שחקן, וכיכבה גם כשזכה בפרס אופיר בקטגוריית שחקן המשנה הטוב ביותר.הכול קרה בזכות הסרט "פיגומים", שעלה לאקרנים השבוע. סמולרצ'יק מגלם בו את רמי, מורה רגיש לספרות המלמד כיתה של תלמידים מאותגרים ומאתגרים לקראת הבגרות. מבין התלמידים בולט במיוחד אשר לקס, נער מופרע שיתר הנערים בכיתה סרים למרותו. כל יום אחרי בית הספר, אשר הולך לעבוד עם אביו מילו (יעקב כהן), בעסק המשפחתי לפיגומים. האב נוהג בבנו ביד קשה ומכין אותו ליום שבו העסק יעבור לידיו. המפגש עם המורה החדש לספרות גורם לאשר לדמיין לעצמו עתיד אחר מזה שמכתיב לו אביו, עד שטרגדיה בלתי צפויה טורפת את הקלפים.
הסרט, על פי תסריט של מתן יאיר שגם ביים, מבוסס על חוויותיו של יאיר כמורה לספרות, והוא משלב בין שחקנים מקצועיים ל"נון־אקטורס". שמו של גיבור הסרט הוא אשר לקס גם במציאות, והוא אכן קם מדי בוקר לעבוד עם אביו בעסק הפיגומים המשפחתי. השילוב הזה, בין שחקנים מיומנים (גם כהן וגם סמולרצ'יק הם שחקנים בהבימה) לבין חסרי הניסיון, התגלה כהבטחה גדולה שהגשימה את עצמה. הסרט זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים, שבו גם הוענק פרס השחקן הטוב ביותר ללקס. סמולרצ'יק עצמו זכה כאמור בפרס שחקן המשנה הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר, והסרט הוצג כבר בשלל פסטיבלים בעולם, כמו פסטיבל קאן ופסטיבל טורונטו, מבלי שנאמרה עדיין המילה האחרונה.
כשסמולרצ'יק מדבר על התפקיד בסרט ועל ההכרה שקיבל בעקבותיו, הוא מתרגש באמת. "קראתי את התסריט והרגשתי שיש כאן משהו מיוחד", הוא מספר. "הייתה לי תחושה שזה סרט שייכנס ללב של הצופים ושהם יקומו איתו גם למחרת בבוקר. אני לא רגיל להשתתף בסרט דרמה שאין בו שום דבר קומי, וראיתי את זה כאתגר. הייתה לי חוויה אדירה לעבוד בסרט הזה, וכשהגיעה ההודעה על קאן זה כבר גרם לחלומות ולרצונות מרחיקי לכת. ואז הגיע פרס אופיר; זו הפעם ראשונה אחרי עשרים שנה במקצוע שאני זוכה בפרס כזה. בגיל 48 פתאום קיבלתי הכרה".
את הקריירה שלו הוא מגדיר כריצה למרחקים ארוכים, ועכשיו הוא מרגיש שסוף־סוף ניצח במרתון: "אתה רץ ורץ, וכל החיים שאלתי את עצמי מתי יגיע התפקיד שימציא אותי מחדש. זה קורה בדרך כלל או כשאתה יוצר לעצמך תפקיד כזה, או שיש לך מזל ומגיעים אליך. שמחתי מאוד שהדבר הזה הגיע אליי".
אז איך היה לשחק את רמי?
"ניסיתי בתור שחקן להביא את הדמות המאוד עצורה ושקטה שלו אל המסך. הוא דמות לא תזזיתית, שלא עושה שום ניסיון להצחיק, או אפילו איזה פרצוף מחויך. שחקן בא לסט והוא רוצה לשחק, ופה פתאום כל מילה וכל תנועה מדודה. זה אתגר.
"רמי הוא מורה שמסור מאוד לעבודה שלו, הוא רואה בזה סוג של שליחות, הוא מלמד את התלמידים הקשים ביותר עם אהבה ואמונה. הוא עצמו לא אדם פתוח, הוא קצת מסתורי, מופנם ושקט. בתור שחקן בהתחלה אתה מחפש את הדרמה של הדמות, ואני ניסיתי להבין מה זה לעמוד מול כיתה".
ומה גילית?
"הגעתי לחזרה ראשונה בפני השחקנים־תלמידים. פתאום הבנתי כמה זה קשה לעמוד מול תלמידים, ומתן אמר לי - תרגיש את הקושי, זו העבודה שלך. חשבתי איך אפשר ללכוד אותם בשעה שעומדת לרשותי. חוויתי את הקושי שחווה כל מורה ולמדתי ממתן שהוא בעצמו מורה".
את הילדים הפרטיים שלו, בני שבע ותשע, שלח סמולרצ'יק לחינוך אנתרופוסופי: "הסיבה העיקרית שהתחלתי עם החינוך הזה הייתה כשראיתי שילדים היום מגיעים לגן חובה ומתחילים להכין אותם לבית ספר עם קריאה וכתיבה ומספרים. זה לחלוטין נגד את תחושת הבטן שלי, שילד בן חמש ייכנס לתוך המערכת הזו, של מתחים והישגיות".
חלק מהתלמידים הניצבים בסרט הם עדיין תלמידי תיכון, אחרים הם חבריו של אשר לקס לכיתה הלא פשוטה שבה למד. "פגשתי חבר'ה מקסימים, הם כאילו מוגדרים 'כיתה בעייתית', אבל מדובר באנשים עם לב זהב. מה זה בעצם התלמידים הבעייתיים? אלו הילדים שהמערכת לא יודעת איך לאכול אותם, צריך לעשות עליהם וי, אבל לא יודעים איך להתמודד איתם. זה נוגע ללב. הם חבר'ה מגניבים ומוכשרים שיש להם בעיות, או באופי או בבית. להתחיל להושיב אותם ללמוד דברים שלא קשורים אליהם ושלא יעזרו להם בהמשך בשום אופן זה לא ממש יצירתי ולא עוזר להם.
"אני זוכר שפעם קראתי ריאיון עם המדליסט האולימפי גל פרידמן, והוא סיפר איך היה נער מופרע שלא רצה ללמוד כלום, אז המורים שלו הבינו שהים, אהבתו הגדולה, זה המקום היחיד שהוא יוכל ללמוד דרכו - על הים, על הרוח, על המים וגם מתמטיקה, דרך המשולש של המפרש. לאשר היה מזל שהיה לו מורה כמו מתן, ואולי עוד כמה מורים כמוהו שבזכותם יש לו בגרות, וזה לא מובן מאליו שבגיל 22 הוא עובד ומתפרנס ויש לו תעודה, ועל הדרך יצא לו גם סרט".
ואכן, לקס הוא הכוכב הבלתי מעורער של הסרט. עם אפס ניסיון טלוויזיוני הוא מצליח להפנט את הצופים ובעיקר לגעת בליבם. עם כיבוי המצלמות ואחרי שזכה בפרס והסרט הוצג בקאן, לקס חזר לעשות את מה שלימדו אותו לעשות מינקות - לעבוד בפיגומים.
חששת מעבודה מול שחקן בתפקיד ראשי שמעולם לא שיחק?
"אני מודה שבהתחלה לא ידעתי איך זה יעבוד, יש איקס זמן שבו צריך להספיק לצלם את הסרט. זה לא מספיק בשביל ללמד מישהו לשחק וזה מוסיף על הלחץ כמובן, אבל אשר הגיע חדור ומוכן. הבנתי שאני הולך לתפקיד מאוד רציני, ומולי אדם שלא שיחק קודם. זה יכול להצליח וזה יכול לא להצליח, וזה הצליח בגדול, קודם כול בזכות מתן, שהרגיע אותי ואמר שיהיה בסדר. כשראיתי את הכריזמה שלו כבמאי באמת ידעתי שיהיה בסדר.
"ברגע שהמצלמה נדלקה, זה היה פשוט קסם. מדהים היה לראות איך בנאדם שעומד פעם ראשונה מול מצלמה הוא כל כך משוחרר. יש שחקנים עם הניסיון שלי שלא מגיעים לכזו רמה של שחרור וחופשיות מול המצלמה. אשר הוא בחור כריזמטי, המצלמה מאוד אוהבת אותו, ובכנות 'פיגומים' זה לא עוד סרט של התעשייה, אלא סרט של נשמה. הלב של הבמאי והנשמה של הבמאי בתוך הסרט הזה, וזה משפיע על השחקנים ועל הרצינות שלהם".
את פסטיבל קאן הוא מתאר כחוויה בלתי נשכחת. תחילה לא היה בטוח שיצליח להגיע, בשל התחייבות קודמות וצילומים, אך בכל הפרויקטים שהוא נוטל בהם חלק עשו הכול כדי שיצליח לנסוע, וכך היה. אמנם הצוות של "פיגומים", נאלץ לשהות בדירת airbnb, כיוון שאת ההודעה על השתתפותו של הסרט בפסטיבל הם קיבלו מאוחר, כשבעיר כבר לא נותרו חדרי מלון פנויים, אבל מכאן זה רק הלך והשתפר.
"התרגשתי בטירוף", הוא מתאר. "הייתה לי חופשה של ארבעה ימים עם אשתי, וזה היה כמו חלום. אתה מטייל בריביירה, יש הקרנות חגיגיות, ארוחות ערב במסעדות, לוקחים אותך, מחזירים אותך, כל הזרקורים עליך". אבל לצד הכיף הגדול, סמולרצ'יק אומר שהוא נזהר לשמור את הדברים בפרופורציה: "אתה צריך להיזהר לא להתלהב יותר מדי, כי למחרת אתה חוזר לארץ ומחכה לך ואן ואתה נוסע שלוש שעות בפקקים להצגה בצפון עם אנשים שעם חלק אתה מסתדר יותר ועם חלק פחות. בקאן אתה יכול לרגע להאמין שאתה באמת כוכב, אבל אתה צריך לזכור שיש עוד אנשים בעולם ויש חיים אחרי הפסטיבל, יש ילדים ויש משפחה".
סמולרצ'יק חזר מהפסטיבל לצילומי "סברי מרנן" ולחזרות על "שייקספיר מאוהב" בהבימה. "חזרתי לעומס לא רגיל של עבודה, זה לא שחזרתי לשבת בבית קפה", הוא אומר, אבל הישיבה בבתי קפה אינה זרה לו, ובתקופות פחות עמוסות הוא עשה גם את זה. "זה לא כזה רע, שעמום וחוסר מעש", הוא מודה, "אבל בשנים האחרונות לא קיים אצלי מצב כזה. אני עובד סביב השעון. גם אם קרה לי שהיו כמה חודשים בלי עבודה, למדתי לנצל את הזמן כדי להעשיר את עצמי. בפעם האחרונה שזה קרה לי, למשל, השתתפתי בסדנת כתיבה".
בטקס פרסי אופיר הוא התמודד על פרס שחקן המשנה הטוב מול יעקב כהן. "כל הזמן חשבתי מה יקרה אם יעקב יזכה, ובתוך תוכי ידעתי שאם כבר להפסיד למישהו אז זה לו. מה שקרה בסוף היה ההפך, והוא פרגן לי מכל הלב".
הוא נולד בחיפה לפני כמעט 48 שנים, וגדל בעיר התחתית. אביו היה ניצול שואה שעבד כימאי, ולאחר שנישא לאמו ירד מהאוניות ועבד בנמל. כמו אשר, גיבור "פיגומים", גם סמולרצ'יק היה ילד מצחיקן ופופולרי שלא אהב ולא ידע ללמוד, ורק מאוחר יותר אובחנה אצלו דיסלקציה. "לא קלטתי מה שמדברים אליי", הוא נזכר.
סמולרצ'יק שובץ בכיתה של "הילדים שמנסים לעזור להם בכל מחיר", אבל זה לא עזר לו לעבור את בחינות הבגרות ("נבחנתי בעל פה בבגרות, כמו אשר, ולא עברתי אף מבחן"). בדיוק כמו ב"פיגומים", גם המורה שלו לספרות זיהתה בו משהו ייחודי. היא הבינה את הכישרון שלו, והציעה לפתוח חוג לתיאטרון בבית הספר. זה היה בכיתה י' וכחלק מהחוג עשו לתלמידים מינוי לתיאטרון חיפה. אז, בפעם הראשונה, צפה סמולרצ'יק בהצגה בתיאטרון - והבין שזה מה שהוא רוצה לעשות כשיהיה גדול. אחרי הצבא עבר לתל־אביב. מיומו הראשון בעיר הגדולה הוא הרגיש בבית, ומעולם לא עזב. בהמשך למד משחק בניסן נתיב.
הפריצה הגדולה שלו הייתה כשהיה בן 27, עם הסדרה "פלורנטין" שבה גילם את חנן הגנן המאוהב בכתבת הרכילות גלי (בגילומה של דנה מודן). לפני עשרים שנה שיחק את בני ב"מבצע סבתא", תפקיד שזוכרים לו עד היום. הוא מספר שאפילו כשטייל בהודו, שמע מהמקומיים קריאות "איפה בני, למה הוא לא בא לבקר את סבתא?". במשך כמה שנים הוא לקח פסק זמן ובילה כאמור בהודו, שם חישב מסלול מחדש. אחרי שחזר לארץ התחתן ושב לעבודה מסיבית בטלוויזיה ובתיאטרון. בשנים האחרונות כבר צועקים לו פחות "בני" ויותר "משה", בן דמותו בסדרה "סברי מרנן".
משה הוא בעלה של אורנה (ימית סול) והחתן של סילבן (יהורם גאון), ונחשב ל"טמבל" של המשפחה. סילבן נוהג להכותו בעיתון מגולגל ספק בצחוק ספק ברצינות, בכל אימת שהוא נתפס במעשה אווילי. לסמולרצ'יק אין בעיה עם התדמית של הסדרה כבידור עממי. "אני נהנה מאוד לעשות את הסדרה הזו. אין בה משהו מחייב עם הסתכלות ביקורתית, והאווירה משוחררת על הסט. אני חווה שם חדווה כמו אצל ילדים ששמים אותם בחוג, זה מאוד משחרר ואני אוהב לעבוד שם. התגובות לסדרה מטורפות. האם זאת סוגה עילית או לא? זה לא כל כך משנה לי. כל הצוות התרגש איתי כשנסעתי לקאן, הם הפכו את כל העולם כדי שלא יהיו צילומים בארבעת הימים הללו. אנחנו מדינה קטנה, רק אם אתה סטאר מאוד גדול ומבוסס כלכלית אתה יכול להחליט שאתה עושה פרויקט אחת לשנה שנתיים, אז בסופו של דבר מה שחשוב לי זה להיות בסביבה של אנשים שאני אוהב להיות איתם וכיף לי איתם".
את הרצון לעשייה איכותית ומוקפדת הוא מממש בתיאטרון כבר שנים, ובשש השנים האחרונות הוא משחק כאמור בהבימה. בימים אלה הוא משחק בשלוש הצגות של התיאטרון הלאומי: "שייקספיר מאוהב", "בעלה של אשתי" ו"לבד בברלין", שהועלתה לאחרונה גם בתיאטרון בברלין. "זו הצגה שלא רצה הרבה, היא קשה וכבדה, ולקהל קשה עם זה כי גם כשהוא רוצה לראות דרמה מורכבת, הוא רוצה שיהיה שם קצת הומור וכאן אין את זה. כשהופענו עם ההצגה בברלין זו הייתה חוויה מסעירה ומטלטלת. אמרתי לעצמי שאלו הרגעים הבודדים שהתיאטרון נותן נוק־אאוט לקולנוע ולטלוויזיה, ועוד לעשות את זה על אדמת ברלין - היינו ממש מחושמלים".
ההזדקנות מפחידה אותו, והחלום הגדול שלו, אחרי שהילדים יגדלו, הוא לחזור ולטייל בעולם. במקביל, הוא ישמח גם להמשיך לעבוד: "כיף להיות בפנסיה ולטייל, ומצד שני מי באמת רוצה לשבת בבית? אני משחק בתיאטרון עם שתי ענקיות תיאטרון בנות שמונים פלוס - ליא קניג ודבורה קידר, ואיך שלמה בראבא אמר לי פעם: 'יאללה סמולרצ'יק, אתה מסתכל עליהן ואומר לעצמך: אנחנו סובלים במקצוע הזה רק בשביל שכשנהיה בני שמונים, במקום לשבת עם הפיליפינית בשדרות בן־גוריון ולהביט בעוברים ושבים, יאספו אותנו במונית לתיאטרון ונעלה על הבמה'. אם זה יקרה גם לי, לא אתלונן".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם