"בדמי ימיה": עגנון הולך לאיבוד בסגנון
על אף חוויה תיאטרלית גדושה בזכות חשיבה קונספטואלית יוצאת מגדר הרגיל של כל העוסקים במלאכה ופרשנות מרתקת של היוצרות לסיפור העל-זמני של עגנון, העיבוד החדש של "בדמי ימיה" מתפספס בגלל התמקדות יתר בסאבטקסט. כל המקצין גורע
בדמי ימיה, תיאטרון החאן
"בדמי ימיה" נושאת עמה משא היסטורי לא מבוטל, שכן נדמה ששפתו של ש"י עגנון קורצה מזמן וממקום אחר וכך גם תפיסת העולם המשתמעת מהחומר. יחד עם זאת, הגאונות העגנונית גורמת לנובלה שפורסמה בתחילת המאה הקודמת להפוך לדרמה פסיכולוגית על זמנית.
העלילה נפתחת בתיאור מות לאה, אמה של תרצה בת ה-14, כש"מעט ורעים היו ימי שני חייה". היא חלתה ב"מחלת הלב", שרתה במרה שחורה ממנה לא יכלה לצאת. משתמה שנת האבל מתוודעת תרצה לעקביה מזל, איש רוח מבוגר שניהל, כך מסתבר, קשר רומנטי עם האם, שלא זכה להגיע לכדי מימוש מפאת נישואיה הכפויים לאביה.
חוויה תיאטרלית גדושה. ''בדמי ימיה''
צילום: יעל אילן
האירוע המכונן מתרחש כשתרצה מתבגרת, בעודה תלמידה בסמינריון למורות. היא פוגשת במזל, מתאהבת בו, הופכת נחושה לגרום לקשר ביניהם להתממש. לאקט שלה משמעות אמביוולנטית: מחד יצירת תיקון לעבר, קיום השבועה שהופרה וקריאת תיגר על מוסכמות החברה; מנגד תרצה גוזרת על עצמה חיי ייסורים, כשברור שהבחירה שעשתה שגויה מיסודה.
השפה הבימתית של המעבדת שחר פנקס והבמאית שיר גולדברג (שזהו העגנון השלישי שלהן אחרי "תהלה" ו"סיפור פשוט") מתמקדת בהעמקת הסיטואציה האנושית לצד פתרונות עיצוביים פשוטים וחכמים. הפעם הן בחרו שלא לספר סיפור לינארי, אלא לשחזר את השתלשלות העניינים באופן רטרוספקטיבי, כשהדמויות מודעות לסוף הטראגי ומנסות בכל כוחן למנוע ממנו להתממש.
הפרשנות מרתקת: השתיים מתפתות לשאול "מה אם...", כלומר - בוחנות אם הדברים יכלו לקרות בדרך אחרת. הקרב הוכנע מראש, כי ההתעסקות ההיפותטית מיותרת למול הגורל העגנוני. הקריאה שמשתמעת מהעיבוד היא אפילו פמיניסטית, כיוון שגולדברג מייצרת אשליה שנישואי תרצה למזל נבעו מהחלטה עצמאית.
הקהל זוכה לחוויה תיאטרלית גדושה, הודות ללכידות רעיונית נדירה שנרקמה בין היוצרים. בקטעים הסוריאליסטיים מרכיבי הבמה (תפאורה ותלבושות: רוני וילוז'ני, תאורה: רוני כהן, מוזיקה: שלומי ברטונוב, תנועה: עומר שמר, וידאו ארט: אמיר טל) ממש מתאחדים זה עם זה. מגיע לכולם שאפו על חשיבה קונספטואלית יוצאת מגדר הרגיל.
מרוב מחשבה על סגנון, התוכן איבד צורה. ''בדמי ימיה''
צילום: יעל אילן
למרות השבחים שלעיל, צפייה בהצגה כרוכה בסבל בלתי מבוטל. מרוב מחשבה על סגנון, התוכן איבד צורה. הבימוי החכם מדגיש כל כך את הסאבטקסט, עד כדי התעלמות מהטקסט עצמו. ההצגה אובססיבית לשרת את האג'נדה שהדמויות שסובבות את הגיבורה היו עיוורות אליה. התחושה היא שהמאמץ להניא את תרצה ממעשיה נעשה לשווא, אז למה בחרו להקצין אותו מלכתחילה?
אור לומברוזו מעצבת ברגישות את תרצה בתוך הסבך האמנותי, אף שמהלך ההתבגרות של הדמות קצת פגום. דודו בן זאב מושלם בהמחשת הכאב של מינץ. יואב היימן מדייק אף הוא בניואנסים של עקביה מזל. עירית פשטן כמינטשי גוטליב אימצה אנרגיה אריסטוקרטית אפלה. אודליה מורה-מטלון מופלאה כקילא עוזרת הבית. יובל אורון נמרץ כלנדא, המחזר הציוני של תרצה.
מדרשי השם אצל עגנון מעידים במידה רבה על אופי הדמות. כפי שלאה, שרוחה מרחפת בין הדפים, לוקה בתשישות מוחלטת, כך גם ההצגה מרגישה עייפה ומסורבלת, משתדלת להפגין סימני חיים, במאמץ רב.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם