"בבסיס של כל בדיחה יש רחמים מסוימים"
מיכאל הנגבי כיכב מעל כל במה אפשרית בתעשיית הבידור הישראלית, ועכשיו הוא נוחת בתאגיד השידור כמנחה תוכנית הסאטירה "עד כאן". לרגל עליית העונה השנייה הוא מספר על הקומיקאים הימנים שגילה בזכות התוכנית, על ההשראה מהאחות הגדולה "ארץ נהדרת", ועל התקווה למצוא זוגיות אחרי ארבע שנים של בדידות
חלק הכי קשה בריאיון עם מיכאל הנגבי הוא להבין מתי הוא מדבר ברצינות ומתי בצחוק. ימים ספורים אחרי נאום החמוצים, כשהוא נשאל איך הוא מרגיש לגבי נאום נתניהו, הוא עונה בפרצוף הכי רציני שיש: "אני יותר בקטע של זיתים. קשה לי להפריד את המושג מהמאכל עצמו, שהוא אחד הטובים שיש, במיוחד אם יש גם לחם ולבן ליד. החמוצים ימצא את מקומו ליד המגנומטרים, והערבים הנוהרים, וליד הטיפול־שיניים בחינם עד גיל שלוש. כל ההבטחות והמילים הגדולות שעשו כותרות והיום הן במעמקי הארכיון. ואנחנו מהערוץ הראשון, מבינים בארכיונים".
בתחילת החודש עלתה בערוץ כאן 11 העונה השנייה של "עד כאן", תוכנית הסאטירה בהנחייתו של הנגבי שבמסגרתה יושבים קומיקאים משני צידי המפה הפוליטית ומתעמתים ביניהם בחילופי פאנצ'ים.
"זה פרויקט כיפי ואני מאוד שמח שהתגלגלתי אליו", אומר הנגבי, "עד אז לא התעסקתי בפוליטיקה יותר מדי. כן נתתי לה מקום בסטנד־אפ ובכתיבה, אבל זה אף פעם לא היה הפורטה שלי. ועכשיו יש לי הזדמנות להרחיב את הידע שלי באקטואליה".
ופתאום התגלה שיש ימנים מצחיקים.
"סיימנו רק עונה ראשונה. אני מעדיף לבחון מגמות כאלו אחרי שלוש־ארבע־חמש עונות, על אחת כמה וכמה כשמדובר בטלוויזיה. אני חושב שכל הפאנליסטים שלנו מצוינים ומצחיקים והם אנשים עם דעה, שזה כיפי בפני עצמו, וכולם במגמת שיפור. גם אני מצפה מעצמי בעונה השנייה להיות טוב יותר, חד יותר ומצחיק יותר. לשאלתך כן, יש ימנים מצחיקים".
אני מציינת בפני הנגבי שאת חברי הפאנל השמאלנים, שעליהם נמנים בין היתר אבי אטינגר ותומר שרון, הוא הכיר עוד קודם. לעומת זאת, הימנים הם ברובם כוכבי רשת שלא היו עוברים את הרדאר ללא מגמת האיזון והתקינות הפוליטית הנהוגה בתאגיד החדש.
"אני מסכים", הוא מודה, "זה נכון שהם כוכבי רשת והקילומטראז' שלהם בכתיבה קומית קצר יותר, אבל בשביל זה יש לנו אנשי מערכת מקצועיים כמו חן אביגדורי ודני קרפל שמתעסקים כבר כמה עשורים בהבאת מצחיקנים לטלוויזיה. בכל תוכנית יש מערכת שרירותית של הענקת נקודות אבל מי שמנצח בסוף הם מי שבאמת הצחיקו יותר. זה כמו כביש - אין פה צודק, רק חכם".
הם שברו לך קצת סטיגמות?
"ללא ספק לכולם יש מקום בתוכנית. אני לא חושב שיש מישהו שההומור שלו לא ראוי, שאין לו מקום או שאין לו קהל".
ובכל זאת, הנגבי מודה שלא כל בדיחה מתקבלת אצלו בהבנה. "קומדיה טובה היא כזו שיש בה חמלה. בבסיס של כל בדיחה, של כל דבר מצחיק שקורה, יש רחמים מסוימים. ולכן אני לא מצליח לצחוק מבדיחות על ערבי שלא יודע לנסוע על כביש אלא אם כן הביוב פתוח".
אז קשה לך לשמוע בדיחות של ימנים על הצד הפלסטיני?
"זה לא מה שאמרתי. אמרתי שקשה לי באופן אישי עם בדיחות שאין בהן חמלה, כי קומדיה היא חמלה. ההגדרה הכי טובה לקומדיה שאני אוהב היא שילוב של טרגדיה וזמן. משהו עצוב שקורה ואז עובר מספיק זמן כדי שאפשר יהיה לצחוק עליו. יש משהו לא כל כך מצחיק במדינה כמו ישראל. המצב שלנו לא פשוט, זה מה שאני אומר. גם לשמאלנים וגם לימנים לא פשוט להצחיק כאן".
האמת שזה לא נראה ככה. ארץ נהדרת רשמה אחוזי רייטינג מטורפים, גם אחרי הפיצול של רשת וקשת.
"זה נכון, ולכן אני חושב שהתוכנית שלנו כל כך משחקת אותה. עם כל הקושי הזה היא כן הצליחה להביא אנשים וקהלים מכל הצדדים. בשאר התוכניות בטלוויזיה יש דעה אחת, אצלנו המטרה של הבדיחות היא לערער את הצד השני כל הזמן".
מה ההתרשמות שלך מחברי הפאנל הימני?
"יותם זמרי מוכשר וזווית הראייה שלו על דברים מאוד מעניינת. הרקע שלו כאיש פרסום רק מחדד אותו ואת המסרים שלו. נועם פתחי הוא סופר אינטליגנט ובעל הומור עצמי, שזו המעלה הגבוהה ביותר שאני מחפש בקומיקאי. את אמיר מויאל לא הכרתי קודם והוא אחד הדביבונים החמודים שיצא לי להכיר באופן אישי. קניתי לאחרונה את ספר הילדים שלו, ספר מצוין. השולחן שלי כבר לא מתנדנד יותר".
הכותבים של "ארץ נהדרת" הצהירו בעבר שהם מצביעי מרצ. גם בגב האומה די ברור לאן נושבת הרוח הפוליטית. אתה חושב שאלו תוכניות סאטירה ראויות?
"מבחינת מוצר טלוויזיוני? כן. הן מושקעות ורצות כבר שנים, זה משהו שאי אפשר לקחת להן. אני חושב שהן סללו את הדרך לכל התוכניות שבאו ויבואו אחריהן, ואנחנו אחת מהתוכניות האלה. אנחנו אמנם הדור הצעיר של הסאטירה, אבל אני לא מתכוון לקום על ההורים".
ואולי בעצם יש משהו מאולץ בסאטירה מאוזנת?
"העורכים חרתו על דגלה של התוכנית את השאיפה לאיזון. כמובן שלא יכול להיות איזון מוחלט, עובדה שכל תוכנית מסתיימת בהכרעה, בניצחון של צד אחד או שני. אבל היא כן התוכנית הכי מאוזנת שיש. אני לא יכול להבטיח שבכל תוכנית יהיה דיוק של חמישים בדיחות על שמאל וחמישים על ימין, זה לא יכול להיות על המשקל ועל הגרם, אבל זה ללא ספק הערך הכי חשוב שלנו, מיד אחרי הצחוק".
אתה שותף בכתיבת החומרים?
"אני שותף בכתיבת הרצף שלי".
היית מעדיף להיות פאנליסט?
"לא, השתדרגתי. המטרה היא לעבוד פחות ולהרוויח יותר. זו הפירמידה".
יש גם אלתורים?
"בטח, הרבה. מי שטוב ויודע לאלתר, מאלתר".
ולא העירו לכם שעצם ההצבה של ימין ושמאל היא משהו שמעודד דיבור מפלג?
"מההתחלה היו דעות לכאן לכאן. אמרו שאנחנו מלבים את השיח ומצד שני אמרו שאנחנו נותנים לו מקום יותר נחמד להתנהל בו. אני מעדיף להסתכל על חצי הכוס המלאה. יצרנו מגרש שיש בו מקום לדעות משני הצדדים, ושאפשר לספר בו בדיחות שאולי יגרמו לאנשים לפעול. זאת המטרה של סאטירה - לגרום לאדם לחשוב קצת. אם חשפנו אנשים מהשמאל להומור ימני או אם חשפנו אנשים ימנים להומור מהשמאל - עשינו את עבודתנו. זה כמו אוטובוס, שפעם הייתי נוסע בו ורואה אנשים מכל השכבות ומרגיש את העם שלי, לומד איפה אני באמת חי".
קרה שפוליטיקאים התקשרו אחרי התוכנית?
"אני יכול להגיד לך שרובי ונחמה ריבלין השתתפו בתוכנית האחרונה וזה היה הכבוד הכי גדול. אני יודע שמירי (רגב) חושבת שריבלין הוא נשיא ביזיון לעומת הנשיא שהתפלק לו אונס ושילם את חובו לחברה והכול בסדר, אבל זו באמת הייתה מחמאה אדירה בשבילי. רובי הוא לא רק פוליטיקאי ושגריר טוב של ישראל, הוא גם קומיקאי טוב. יש לו את זה".
איימו עליך פעם?
"אנחנו פה בישראל. מאיימים פה על כולם. אני מתערב איתך שכל מנחה או קומיקאי שרואים בטלוויזיה - איימו עליו לפחות חמש פעמים בחייו. לא שאלתי אף פעם את אסף הראל או את שלום אסייג אם איימו עליהם, וגם לא את גורי, אבל על כולם מאיימים. ישנו המשפט 'רוב הדברים שאנחנו רוצים נמצאים בצד השני של הפחד'. אני לא יכול להיות מוּנע מפחד ויש משהו בעניין הזה של להיות על במה ולהופיע מול אחרים, שדורש ממך להיות קצת אידיוט, קצת לא רואה בעיניים. קצת לא מודע".
הנגבי בן 38 אך נהנה ממראה כמעט חסר גיל. קשה להאמין שהבחור הזה נמצא בתעשייה כבר שלושים שנה. הוא בנם של השחקנים דינה לימון ואסי הנגבי, ואת הגישושים הראשונים שלו בטלוויזיה החל עוד בערוץ 2 הניסיוני, כילד אורח בתוכניות "ועכשיו ברוך" ו"קריאת כיוון". מגיל שמונה הוא נמצא על במות התיאטרון.
"ההורים שלי הם שחקנים שאת לא יודעת איך קוראים להם, כמו אלפי שחקנים בישראל שעבדו בעבודה הזאת ולא ליקקו בה דבש. זה הבית שגדלתי בו - בית מאוד תרבותי, שלפעמים ידעתי שאני לא הולך לבית הספר אלא נוסע ליום כיף בטבריה לראות את אבא או אמא בהצגה. בילדותי זכרתי בעל פה את כל ההצגות שלהם, השמות והדמויות. הייתי עוזר להם עם הטקסטים, ונדבקתי בחיידק. אמא שלי מספרת שאיך שלמדתי לקרוא הייתי בא אליה עם עיתון ומראה לה מודעות שמחפשות ילדים לאודישנים".
הבעיה עם ילדי פלא שהם מתחילים מוקדם ולפעמים גם מסיימים מוקדם.
"אז אני מצטער להרוס את הסטטיסטיקה".
סל העיסוקים שלו אקלקטי במיוחד: החל במשחק בתיאטרון ובקולנוע, דרך סדרות טלוויזיה וכלה בהנחיה ובדיבוב. הטלנובלות "חשופים" ו"השיר שלנו", תוכניות הבידור "צחוק מעבודה" ו"משחק מכור", התוכנית הקומית־לימודית "שוסטר ושוסטר" בחינוכית, דרמת הנוער "ראש גדול" והריאליטי "היפה והחנון" רק חלק קטן מהדברים שהספיק לעשות.
ובסוף מה שזוכרים ממך זה בעיקר את "הילד עם השוקו".
"אני מקבל את זה באהבה. עבדתי בשביל יטבתה 15 שנה ואלו באמת היו פרסומות מעולות. הן תמיד היו כתובות טוב ומשוחקות טוב והן עשו לי שירות מעולה, פרנסו אותי יפה ותמיד יהיה לי מקום חם בלב לקיבוץ קטן בדרום".
ובכל זאת יש תחושה שבשנים האחרונות קצת יצאת מחוץ לרדאר.
"זה המקצוע, בגדול. יש שנים שאתה פחות חם ויש שנים שאתה יותר חם. יש אנשים שמההתחלה הם פשוט כוכבים, כל העשרים־שלושים שנה, ויש כאלה שפשוט עובדים בזה ומתנהלים יותר מול עיני קהל ולפעמים פחות מול עיני הקהל, אבל זה תמיד מול קהל. בשלוש השנים האחרונות הייתה לי הצגת יחיד בבית ליסין ("מזל טוב, אני אבא").
"עשיתי שלוש עונות של שוסטר ושוסטר וזכיתי במקום הראשון בסדרת רשת שכתבתי עם חברים. אז כן, עשיתי פרויקטים שאולי נצפו פחות, אבל מבחינת ההתפתחות העצמית שלי הרגשתי שדברים עדיין קורים. מזהים אותי גם ילדים משוסטר ושוסטר וגם מבוגרים שצופים ב'עד כאן'. אבל אני חי בתל־אביב, ובתל־אביב כל בן אדם רביעי הוא סלבון. מפורסמצ'יק. לא מסובבים ראש אחרי אף אחד. אם אנשים צורכים אותי רק דרך הטלוויזיה אז כן, לא יראו אותי שם כל הזמן".
כמה רחוק הלכת בשביל תפקיד?
"הלכתי הרבה פעמים רחוק, ובדרך כלל גם קיבלתי אותו. חיכיתי מחוץ לבית ליסין לציפי פינס, אחרי שהייתי שחקן והיו לי הצגות שם, ישבתי וחיכיתי עד שיצאה מהמעלית עם כל הגוורדיה שלה. אמרתי לה 'מה קורה? מתי אני חוזר לתיאטרון?' היא אמרה לי: 'אתה רוצה הצגת יחיד? יום ראשון אצלך במייל'. וכך היה. עזר שהיא הכירה אותי, אבל עזרה גם החוצפה הזאת".
האהבה הגדולה שלו, כך הוא טוען, נמצאת בכלל על במות הסטנד־אפ. "מאז שאבא שלי נפטר בעצם הפסקתי להופיע, ולפני שנה התחלתי לכתוב את ההופעה החדשה. אני משיק אותה בהופעת סילבסטר".
הסטנד־אפ שלך קצת אחר, מתוחכם. לא תמיד להמונים.
"הייתי דווקא שמח שההמונים כן יגיעו ויכבדו. אני חושב שכולם יכולים לצחוק מהסטנד־אפ שלי. בסך הכול הנושאים שאני מטפל בהם נוגעים לכולם, כל מה שאתה צריך זה להיות ישראלי ולהבין עברית. אני יכול לומר לך שהסטנד־אפ שלי הוא הכי מצחיק בארץ. אני הסטנדאפיסט הכי טוב בארץ, אין ספק בזה. אני גם לא צוחק כשאני אומר את זה".
אתה מודע לזה שאתה מצוטט?
"אין לי בעיה. כדי להיות סטנדאפיסט אמיתי, אחד הדברים שאתה צריך זה לחשוב על עצמך. גם ג'יי לנו אמר את זה - שסטנדאפיסט אמיתי הוא אחד שמסתכל על סטנדאפיסט אחר ואומר אוקיי, לא רע, אני הייתי עושה את זה טוב יותר. כל הסטנדאפיסטים בעולם צריכים להאמין שהם הכי טובים".
קרה לך שעלית עם קטע ואנשים לא צחקו?
"בוודאי. זה קורה לכל אחד. גם בשלב המקצועני יכולות להיות הופעות שבהן אין חיבור עם הקהל ובדיחות שסיפרת אתמול והפילו 4,000 איש עלולות לא להתחבר פתאום ל־200 איש בהופעה פרטית. כל סטנד־אפ הוא מסע מחודש. זה כמו מערכת יחסים. המצב הפסיכוטי הזה של לעמוד מול מאות אנשים שלא מכירים אותך ואתה צריך להצחיק אותם, ואתה יודע מהר מאוד אם הצלחת או לא. זה לא כמו שחקן שעושה הצגה ורק מחר יקרא את הביקורת ויֵדע שהוא היה גרוע. אני מקבל את הביקורת עכשיו, בזמן אמת, וצריך להיות מאוד קשוח שם".
בגלריית הידוענים נתפס הנגבי כשחקן איכותי, מה שלא מנע ממנו לקחת גם תפקידים בתוכניות ריאליטי כמו הנחיית "היפה והחנון" והשתתפות ב"רוקדים עם כוכבים".
"ההשתתפות ברוקדים עם כוכבים לא הייתה שאלה בכלל, ריקוד הוא האמנות הכי גדולה שיש. זו לא תוכנית ריאליטי כמו 'השגריר' שהיה הסחלה של הפח של המיץ של הטלוויזיה בישראל. היפה והחנון היא תוכנית שהמטרה שלה היא להפגיש בין שני עולמות שלעולם לא היה מצב שייפגשו".
אבל היא מאוד סטריאוטיפית. בידור נטו שמנצל את המתמודדים שלו.
"קודם כול, גם לתוכניות בידור נטו יש מקום בטלוויזיה. הנחיתי אותה בעונה הרביעית וזה היה פרויקט שנורא רציתי לעשות. תפקיד המנחה שם מאוד מאתגר. זה לא מנחה שפוגש מרואיינים באולפן. הייתי ממש איתם. חייתי איתם בתוך הווילה".
כמה משם מבוים?
"אני יכול להגיד לך שהמשתתפים עצמם אמיתיים, ולאורך כל העונות הזוגות שזכו היו הזוגות הכי אמיתיים".
ואין בנות שמשחקות אותה מטומטמות בשביל הקטע?
"עצם העובדה שאנשים צופים בתוכנית ואחר כך שואלים את עצמם אם זה אמיתי או לא, זה אחד ההישגים שלה ואחד האלמנטים המבדרים שבה. היפה והחנון ריגשה אנשים והצחיקה אותם. לא העליבה".
כאישה אני חושבת שהיא די מבזה נשים ומנצלת אותם לרעה.
"אני השתתפתי בעונה הרביעית. כל מי שהשתתף בתוכנית ראה שלוש עונות לפני כן וידע למה הוא נכנס. הטיעון על עריכה מגמתית או על דברים שהונדסו בהמשך, זה אולי רלוונטי לעונה הראשונה. אבל ברגע שיש מוצר, הם ידעו למה הם מגיעים".
כמי שנמצא בטלוויזיה כמעט שלושים שנה, אתה מרגיש שיש שינוי בסגנון?
"הייתה לי פעם שיחה על זה עם שרון אלכסנדר. דיברנו על מה שהיה ומה שעכשיו. הוא סיפר שבלוחות אשוריים שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות היה כתוב על איך תמיד הדור הנוכחי חושב שהדור החדש איבד את זה. ככה זה. גם הילדים שלנו יגידו לילדים שלהם 'איך אנחנו פעם היינו צריכים לדפדף עם שתי אצבעות על מסך במקום לקבל את זה בלייזר'. זו שאלה שקיימת משחר האנושות".
והגעת לגיל שאתה מסתכל אחורה לחבר'ה הצעירים?
"מה שיפה במקצוע של אמן זה שהוא עוסק בלחדש כל הזמן. אני ניזון מהדברים החדשים. רוצה לדעת מה קרה בעבר וחשוב לי לדעת מה קורה בהווה. דברים מדהימים קורים עכשיו. רשתות חברתיות מאפשרות לילדים בני 14 ולאנשים שיש להם רעיון להפוך למיליונרים בן־לילה. כל מה שצריך זה ללמוד שפת מחשב קטנה, איך להעלות ולהוריד דברים, ומספיקה מקלדת כדי להפיץ אותם. כאמנים אנחנו נמצאים בתור הזהב החדש של העשייה".
יש לך שאיפה לעבור לאחת הזכייניות הגדולות?
"כרגע אני ב'כאן' וההרגשה היא כמו של בית חם. אבל אנחנו מכירים את תעשיית הטלוויזיה - היו הרבה בתים חמים שהצוות הגיע בוקר אחד וראה שהפכו לצריף מט לנפול. אני נמצא איפה שנמצאת העשייה, ולפעמים זה לא קורה אז אתה עושה עם עצמך. אומרים שההשראה אוהבת למצוא אותנו עסוקים. אנשים מדמיינים אמנים מתבודדים, מסתכלים במבט נוּגה לשמיים ולכוכבים וההשראה מגיעה. טעות. ההשראה מגיעה למי שעובד. ההשראה מגיעה למי שקבע עם עצמו בעשר בבוקר לשבת מול הדף הריק ולכתוב".
כמו אסי דיין, שכתב את הסרטים הכי טובים שלו בתקופה הכי בורגנית שלו.
"כן, בתקופה שהוא הכי התגעגע לסמים. עד היום אני בוכה על אסי. אני נזכר בו ונצבט לי הלב. איזו מתנה קיבלתי. אחד הברכות הכי גדולות של הקריירה שלי הייתה ההזדמנות לעבוד איתו בסרט 'ד"ר פומרנץ'. שיחקתי שם את הילד שלו עם האספרגר. רק לימים ידעתי שזה הסרט האחרון שלו. שמונה ימי צילום בלתי נשכחים".
מי ההשראה שלך?
"כסטנדאפיסט וקומיקאי ההשראה שלי תמיד הייתה אדיר מילר וגורי אלפי. אני מת עליהם וחושב שהם מעולים כמנחים וכקומיקאים. בחו"ל תמיד אהבתי את ספייק לי, שמתחילת הקריירה גם כתב, גם ביים וגם שיחק בתסריטים שהגיעו מהגטו, ממצוקה שלו כשחור בארה"ב. גם אדם סנדרסון הוא במאי שאני מאוד אוהב. הוא ביים את 'זוהי סדום' ו'לוויה בצהריים' - סרט ישראלי שחמק להרבה אנשים מתחת לרדאר וזכה בפרסים. גם אחיין שלי הוא השראה גדולה בשבילי. הוא בן שמונה ומצחיק יותר מכל האנשים שהזכרתי עד עכשיו".
למרות שהוא מנחה תוכנית סאטירה פוליטית, הדעות של הנגבי לא שקופות במיוחד. "את המשנה הפוליטית שלי אני חושף בהופעת הסטנד־אפ שלי. מן הסתם את יכולה לנחש באיזה צד של הקשת הפוליטית אני נמצא, כאוהב אדם".
מנחשת ששמאל, אבל לא קיצוני במיוחד.
"את מנחשת נכון. קיצוניות זה לא טוב לאף אחד. אני ישראלי שחי פה, מודע למה שקורה, מקווה לטוב, חושב שיש עוד הרבה עבודה לעשות".
היית בא להופיע בהתנחלות?
"כבר הופעתי כמה פעמים באריאל במסגרת תיאטרון רפרטוארי. אני מופיע בפני כל מי שרוצה לצרוך תרבות".
מה אתה חושב על אמנים שמחרימים הופעות ביו"ש?
"זה מורכב. כל עניין לגופו. בסך הכול תיאטרון בנוי בצורה כזאת שאם שחקן לא יכול או לא מסוגל יש לו מחליף. לא הייתי רוצה שתעשי עכשיו משהו בניגוד לצו הלב שלך. ההצגה חייבת להימשך, זה כן. כל עוד ההצגה נמשכת אז התיאטרון עשה את שלו".
יש לך ביקורת על מחנה השמאל?
"אני חושב שאבי גבאי הוא מנהיג מסוג חדש שלא היה בשמאל עד עכשיו, ומשיחות שערכתי עם שני נהגי מונית ימנים עד עכשיו אני חש שביב תקווה. שניהם שקלו ברצינות להצביע לו. הרקע שלו הוא בעסקים, בתעשייה, אולי משהו שיכול להביא לזליגה גדולה יותר מהימין. והוא מזרחי. ויש לו כסף. ואחלה פאה. מעניין לראות לאן זה ילך. רבין לא יחזור, זה בטוח. דור הנפילים נגמר. אבל כמו הלוחות האשוריים - אולי יהיה רבין חדש".
מה הכי מכעיס אותך בארץ?
"הפניית הזרקור לדברים הפחות חשובים לנו. לפני כמה שנים אמא שלי נעשתה פתאום פנסיונרית, ורק אז קלטתי את היחס לפנסיונרים פה בישראל.
מאוחר יותר הוא פונה לדבר על הקיצוץ בתקציב החינוך. "איזה חינוך יש היום? תראי איך אנשים מדברים למבוגרים. את ההתלהמות בפייסבוק. הפייסבוק, שהיה אמור לקרב בין אנשים, נראה לך שהוא עושה את זה?"
איפה היית רואה אמא ששמה תמונה של ילדה לבד ביום הולדת, וכל הגולשים עוזבים את הבית ובאים לשמח אותה?
"אבל למה זה קרה מלכתחילה? למה כל כך הרבה בני נוער מרגישים בדידות? בגלל המסכים. בגלל שכל השיח נעשה בתיווך של קבוצת ווטסאפ, והרבה יותר קל לכתוב על מישהו לא אהוב מאשר להגיד לו בפנים. לכן הילדה הזאת ועוד הרבה ילדים היו בודדים ביומולדת האחרון שלהם. גם אני הייתי בודד ביומולדת האחרון שלי, סבבה? לא רק הילדה הזאת".
ואם בבדידות עסקינן, לא הרבה ידוע על חייו האישיים של הנגבי, מלבד דיווחים משנים קודמות על קשרים עם הדוגמנית יעל גולדמן ועם שותפתו לריקודים ב"רוקדים עם כוכבים", פולינה צ'יקטונוב.
אתה מחפש זוגיות?
"בסופו של דבר אני רוצה זוגיות. זה נכון שלא הייתי בזוגיות כבר כמה שנים, אבל בשנים שקדמו לזה הייתי בכמה קשרים שנתנו לי השראה ופתחו לי את הלב".
כמה שנים אתה לבד?
"לא הייתי בזוגיות ארבע שנים".
ויתרת?
"כן. אני צריך לעשות חושבים. כמו קמפיין. להתכנס ולחשוב איך אני עושה את זה. אבל את יודעת, קשר זוגי זה מסוג הדברים שדווקא אם אתה רודף אחריהם הם מתרחקים".
לאורך כל הריאיון הנגבי מספר את בדיחותיו ברצינות תהומית, והתחושה היא שכל הזמן צריך לפענח למה הוא מתכוון. אבל כשהוא נשאל על אביו, שנפטר מסרטן בגיל 66 לפני ארבע שנים, הקול פתאום מתרכך.
"אתה נעשה יתום ופתאום מגלה שהצטרפת למועדון לא קטן של חצאי יתומים או יתומים, המחלה הארורה הזאת שכל אדם שלישי ברחוב או שהייתה לו או שתהיה לו. כשנולדנו לא הבטיחו לנו שושנים וכינורות, ודווקא שם, בבית החולים, כשאתה רואה את אבא שלך מחובר לצינורות ולבוש בחלוק המזעזע של סורוקה, אתה מבין את הערך של החיים עצמם. אני רק חושב על המקום הזה ועולים לי הריחות. שם גיליתי שלא משנה כמה נשאר בנר שלך, צריך להיאחז עם הציפורניים בדבר הזה שקוראים לו 'חיים'. אחרי שאבא שלי נפטר, הבנתי שאני צריך לחיות גם בשבילו"
אקו"ם