ראשי » תרבות » מוזיקה

"הצלחת הג'אז הישראלי בעולם היא לא הגזמה"

הוא ניגן לצד גדולי המוזיקאים בישראל, חי עם משפחתו בהודו ומדלג בין פסטיבלים בארה"ב ובאירופה. החצוצרן אבישי כהן נוחת בירושלים ומנסה לפתור את התעלומה הגדולה של הג'אז הישראלי: איך ייתכן שהוא זוכה להצלחה יוצאת דופן בעולם, אבל נותר אנונימי כאן בארץ?

הריאיון עם אבישי כהן מתקיים בחלקים. שיחה טלפונית של רבע שעה אחרי נחיתה בשדה התעופה של מומביי, חצי שעה לפני העלייה לבמה בפסטיבל מוזיקה באמסטרדם, עוד שיחונת במהלך קפיצה לגואה ועוד אחת חפוזה לפני הופעה בבארבי. אלה הם חייו של כהן: בין שמיים לארץ, בדילוג בין יבשות, עם לו"ז שלא היה מבייש את שמעון פרס ז"ל בשנות נשיאותו.
 
בנוסף לשלל כובעיו, כהן בן ה־39 הוא מנהלו האמנותי של פסטיבל הג'אז הבינלאומי שמתקיים השבוע בירושלים. הפסטיבל הצעיר, שנערך זו השנה השלישית, הצליח למשוך אליו לא מעט אמנים בינלאומיים ושיתופי פעולה מסקרנים, והוא נערך תחת כנפיו של פסטיבל ישראל.

הניסיון לשבור את הקרח בעזרת בדיחה על הבלבול בינו לבין אמן אחר בשם אבישי כהן, נגן קונטרבס מוכשר ומצליח לא פחות, נתקל ברצינות תהומית. כזה הוא כהן: רציני, מקצועי ומהודק.

הוא החל לנגן בגיל צעיר, ומאז לא הביט לאחור. "האמת שהבחירה האוטומטית שלי הייתה בכלל תופים", הוא מודה, "אבל ההורים שלחו אותי ללמוד קודם כול בקונסרבטוריון. שם מכוונים אנשים לפי הכלים שהם צריכים כרגע ולא ממש לפי מה שבראש שלך. אבל האופציה של חצוצרה התקבלה אצלי באהבה, כי אחי הגדול יובל התחיל לנגן לפניי והייתי מסתכל עליו בהערצה. גם אחותי ענת התחילה לנגן, ומבחינתי זה היה ממש טבעי, אפילו שהייתי רק בן שבע". לימים, שלישיית האחים תהפוך להרכב בפני עצמו ("שלושה כהנים").

לכהן חשוב להדגיש שאהבת הנעורים למוזיקה לא הייתה דלק מספק להניע את העסק, ולולא הדחיפה וההקרבה של הוריו, סביר להניח שאת הריאיון הזה היינו מקיימים עם מישהו אחר. "גדלנו בבית מאוד מוזיקלי. ההורים ואחר כך גם האחים היו מאוד נוכחים סביבי, ואני זוכר את עצמי מתרשם מהם ומהדרך שלהם. התנגנה אצלנו בבית הרבה מוזיקה, אבל האמת שבעיקר דרך הרדיו. אבא שלי מאוד אהב את המדיום הזה.

"בתור ילד אהבתי מאוד מוזיקה ישראלית אבל גם לועזית - מלואי ארמסטרונג ועד פרנק סינטרה. בגיל עשר כבר ניגנתי בשתי תזמורות 'ביג בנד', שזה אגב מאוד לא מובן מאליו. מעבר לכישרון, שנחמד מאוד שהיה שם, זה קרה בזכות ההורים שהיו צמודים אלינו ולקחו אותנו שלוש־ארבע פעמים בשבוע לכל אימון ולכל חזרה, מקצה אחד של העיר אל הקצה השני, ואז חזרה הביתה. אלה סיפורים שבדרך כלל שומעים על הורים של כדורגלנים, אבל ככה זה היה אצלנו. השקעה עצומה. רק היום בתור הורה אני מבין מה המחיר שהם שילמו, אבל גם כמה ההקרבה הזו הכרחית להצלחה בתחום".
 

בשנות הנעורים סומן כהן כמטאור בעולם הג'אז, ועבר בתחנות הטבעיות כמו בית הספר "רימון" והתזמורת הפילהרמונית. במקביל, החל לפזול גם לעבר מחוזות פופולריים יותר. בגיל 17 לכד את אוזנו של שלום חנוך, שלקח אותו להקלטות האלבום "ערב ערב" (הזכור בזכות השיר המצליח "אל תקרא לי עם"). מאז הפך כהן למשתתף קבוע באלבומיו של חנוך. בזכות הקשר עם חנוך, המשיך כהן לשתף פעולה עם רשימה הולכת ומתארכת של אמנים מחוץ לסצנה האינטימית של הג'אז: אריק איינשטיין, אסף אמדורסקי, קרן אן, שלומי שבן וברי סחרוף.

כהן מקפיד להדגיש שהבחירות הללו לא קשורות ברצון לקבל הכרה או חיבוק מהציבור, שלא ממש נוהר בהמוניו אל אולמות הג'אז, אלא הן חלק מהמסע המוזיקלי שהוא עובר ומאמין בו בכל ליבו. 

לאורך כל השיחה, ניכר שכהן מפוכח מאוד לגבי מקומה של סצנת הג'אז בישראל. הוא יודע היטב שאת עיקר החשיפה יקבל כשינגן בפסטיבל עם זמר מפורסם, ולא עם הרכב ג'אז משל עצמו.

"אני לא חי באשליה, ומודע לכך שעיקר ההכרה הישראלית שזכיתי לה מגיעה בזכות שיתופי הפעולה שעשיתי לאורך הדרך. אבל את ההכרה העולמית קיבלתי, ואני עדיין מקבל, בזכות רביעיית הג'אז שלי ומוזיקה שהיא נטו ג'אז. בסוף זה הטיקט שלי ולזה אני חייב את ההכרה".

לך, כג'אזיסט מצליח, יש מה ללמוד מנגני הרוק הישראליים?

"כמעט מכל מי שניגנתי איתו למדתי את השיעור הכי חשוב  - מוזיקה זה החיים. כשאני מגיע עם החצוצרה אל תוך האולפן ומתיישב ליד אגדות כמו אריק איינשטיין או שלום חנוך הענק, אני יודע שאני אמור לסתום את הפה, לפתוח את האוזניים ולהגיד תודה. רק ככה אתה מבין את הדברים האמיתיים. חלק מהלמידה זה להסתכל על הבן אדם - איך הוא נכנס לאולפן בבוקר, מה הוא עושה, המילים הטובות שהוא אומר לטכנאי, השיחה שהוא מנהל עם האיש במסדרון. אתה צריך ללמוד איזו השראה הוא נותן מעצם היותו הוא.

"אפשר גם ללמוד הרבה דברים טכניים, איך מחזיקים ככה ואיך הכלי צריך להיות מוצב ואילו מיתרים לשים, אבל את כל זה אפשר ללמוד גם דרך סרטונים ביוטיוב. בסוף לא נכנסים לאולפן ו'יאללה מתחילים' ו'בוא נזוז'. זה הרבה מעבר לזה. אתה קודם כול לומד מהאמן את הרגישות שלו ואת הדאגה שלו לאנשים שסביבו וכמובן למוזיקה שלהם. משלום חנוך למדתי קודם כול שיעור על להיות בן אדם. ואז אתה גם מבין שככה נראית המוזיקה שלו, ובשאיפה גם זו שלך".

האם יש סיכוי להפוך את הג'אז, שהפך עם השנים לז'אנר המזוהה עם אליטיזם וחוסר נגישות, לחברו הטוב של הישראלי הממוצע?

כהן מבין היטב את התהייה, וסבור שחלק מהאחריות מוטלת על כתפי האמנים עצמם. "יש כל מיני סיבות שמקשות להתחבר לתחום הזה. ברור שהבסיס נטוע בכך שזאת אמנות יותר מורכבת, לא מיינסטרימית, שאנשים לא רגילים להאזין לה. אני מאוד מאמין שאתה אוהב את מה שאתה רגיל לשמוע. שנית, הג'אז בבסיסו הוא עדיין אמנות במוזיקה, והאמנות הזאת היא לא רק פאן למכון כושר, אלא אמורה להביע משהו אחר.

"הרבה פעמים הג'אז מתקבל כז'אנר שיש בו יותר שכל מאשר רגש, וזה קורה כשהאמן יוצר ומוציא החוצה מאגר עצום של ידע. בגלל שנדרשות כל כך הרבה שנות למידה כדי להיות אמן ג'אז טוב באמת, באיזשהו שלב אתה צריך לשכוח את כל מה שלמדת כשאתה פוגש קהל. אם אתה לא שוכח, התוצאה שכלתנית מדי והקהל לא יכול להתחבר".

מהי הדרך הטובה ביותר מבחינתך לגרום למישהו לאהוב ג'אז?

"קודם כול צריך לראות ג'אז לייב, על הבמה. כך אפשר לראות את המוזיקה, להבין מי זז יותר ומי מנגן סולו, וזה משהו שמתפספס לפעמים בהאזנה בלבד. כשניגנתי עם רביעיית הג'אז שלי עשינו מוזיקה שהיא מאוד אבסטרקטית ומאוד פתוחה וחופשייה, והופתעתי לגלות כמה אנשים מתחברים לזה וכמה קיבולת יש לקהל להכיל אותה.

"אגב, מי שישאל אותי יקבל תשובה שהוא לא מפסיד כלום שהוא לא שומע ג'אז, כי אולי זה לא באמת מתאים לו. אי אפשר להכריח אנשים לאהוב משהו, וזה נכון במיוחד לגבי מוזיקה".
 

כהן עצמו מתגורר היום עם אשתו ועם ילדיו בגואה שבהודו. הסיבה לכך, הוא מסביר, נוגעת לקריירה שלו. "באיזשהו שלב הבנתי שבחיים שבחרתי לעצמי, הרדיפה אחרי הכסף לא תסתיים אף פעם. תמיד רוצים עוד ועוד. אז החלטתי לרדוף אחרי המשאב הכי חשוב במקום הזה, הזמן, כפיצוי לחיים האלו, שבהם אני נודד כל היום ולא תמיד יכול להיות עם המשפחה שלי. אי אפשר לדעת מה יוליד יום, אבל כרגע בגואה אנחנו מרגישים שאפשר לקבל הכי הרבה זמן לעצמנו. זה גם מאפשר לי, בין כל הנדודים, כשאני עם המשפחה והילדים להיות נטו איתם, כמה שיותר".

כהן אינו נגן הג'אז הישראלי היחיד שעושה חיל בעולם. הג'אז המקומי כבר מזמן לא עוצר במועדון השבלול בנמל תל־אביב או במרתף 10 בחיפה, והנגנים הישראלים מוזמנים לנגן מעל במות שונות ברחבי העולם. בין השמות המוכרים בתחום אפשר למנות את עומר אביטל, אלי דג'יברי, דניאל פרידמן ויונתן אבישי, המדלגים בין יבשת ליבשת ופורצים אל העולם כמו אקזיט מוצלח, עומרי כספי או גל גדות. אלא שבשונה מהמקרים שהזכרנו כאן, הג'אזיסטים לא תופסים את כותרות העיתונים ועדיין לא הצליחו לפלס את דרכם אל מרכזה של מדורת השבט.

"ההצלחה של הג'אז הישראלי בעולם היא לא המצאה ולא הגזמה. יש מצב שהיא אפילו יותר גדולה ממה שנוהגים לתאר בתקשורת. איפה שאתה לא מסתובב אתה רואה ושומע את ההערכה לנגנים הישראלים".

איך זה קורה? ולמה זה לא קורה בעוד תחומים?

"יש פה מורים מאוד טובים. עובדים מאוד נכון ומקפידים איתך על מה שצריך. וכן, גם אנחנו, אלו שהצליחו להגיע לבמות הגדולות, נותנים השראה לדורות הבאים שזה אפשרי ושהכול פתוח בפניהם אם רק יעבדו באמת קשה".

אצלך ספציפית זה משחק תפקיד, הישראליות הזאת? אתה רוצה בכלל להרגיש נושא דגל?

"אני משתדל שזה לא יֵשב לי על הכתפיים, ובאופן כללי אני נמנע מהגדרות. אני מעדיף להסתכל על עצמי כעל אדם ופחות כעל נושא דגל. זה האינסטינקט שלי. יחד עם זאת, אני כמובן לא מסתיר מאיפה אני בא ויש רגעים שאני מרגיש בהם יותר ישראלי. אני גם תמיד אהיה יהודי. לשמחתי, בתחום שלי כל מיני תנועות חרם כמו ה־BDS לא באמת מורגשות בשטח. נקווה שכך זה גם ימשיך".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg