גל לוסקי, מנכ"לית IFA, מצילה את העולם
תחת מעטה סודיות, מגישים מתנדבי IFA סיוע הומניטרי במדינות אויב. "לא מבקשים רשות להרוג, אז לא נבקש רשות להציל חיים"
לוסקי מביאה לרעבים צלחת אורז כדי למלא בטן ריקה, היא קונה להם שמיכות חמות בחורף ומעילים, ומארגנת אמבולנס כדי להסיע בו פצועים למרפאה או לניתוח דחוף. הארגון שהקימה פעיל במדינות שאוסרות על הכנסת סיוע מציל חיים לתחומן, ובמדינות שאין להן קשר דיפלומטי עם ישראל, ובכלל זה מדינות עוינות ואויבות. לא מדובר בארגון סיוע, היא מדגישה, אלא בארגון מציל חיים. לוסקי ומתנדבי הארגון פועלים במדינות במצבי אסון, משבר וקונפליקט. הם עוברים מהוריקן לרעידת אדמה, מצונאמי לרעב מתמשך, ממגפה לאזור קרבות. בין השאר עבדו באינדונזיה, פקיסטן, עיראק, סודן, קשמיר ההודית והפקיסטנית וסרי-לנקה.
מעורבים 2013. ישראלים נוספים מעוררי השראה:
> אחרי הקול: אהובה עוזרי לא ויתרה לרגע
> סרן א' בנה מערכת שתשנה את שדה הקרב
> עד 2015 נגיע לירח: הגרסה הישראלית
בתקופה האחרונה IFA מסייעת למדינה שאסור לחשוף את שמה. "זאת מדינה שאין לנו קשרים דיפלומטיים איתה", לוסקי מתארת ביובש. כל פרט שיימסר - אופי הפעילות, דרכי הפעולה, זהות המדינה ואנשי הקשר - עלול לסכן את חייהם של לוסקי ואנשיה. "דיני נפשות", היא מסבירה. את רוב הפעילות שלה אי אפשר לחשוף. בעבר כבר סירבה לבקשות שהגיעו אליה מכלי התקשורת, ובהם סי-אןאן ואן-בי-סי, לספר על מה שהיא עושה למען האזרחים במדינה. לוסקי פוחדת. "המטרה היא להמשיך לעבוד, לא להתפרסם", היא מסבירה. כשהתראיינה, עשתה זאת בלי למסור פרטים מזהים. גם פניה טושטשו. בישראל, אגב, כבר הציעו להטיל צנזורה על כל הפעילות שלה, כולל השם וסמל הארגון.
לפני כמה חודשים החליטה לוסקי בצעד חריג לחשוף את היותה יהודייה וישראלית בפני כמה פוליטיקאים מהאופוזיציה במדינה ההיא, במהלך פגישה במלון באירופה. "כבר לא יכולתי לספוג", היא מתארת, "הייתי מרוסקת רגשית". לוסקי הניחה על השולחן את כרטיס הביקור שלה, ועליו שמה האמיתי וסמל ה-IFA, מגן דוד עם כנפיים. אחד הפוליטיקאים, גנרל בתפקידו, רתח. גל לוסקי, צנומה וקטנה, מאה אחוז אש, לא נבהלה. "הוא צרח, 'את בכלל לא חברה, את אויבת'", היא מתארת. "'לא מעניין אותי מה עשית בשבילנו'". אחר כך הבטיח שכשהמשבר במדינה שלו יסתיים, יגיע לישראל "לסגור חשבון". "הוא שאל אותי, 'מה קרה, פתאום את מפחדת ממני, כשאני יודע שאת ישראלית, איבדת את הלשון?", "ענית לו".
"אמרתי לו: כששאלו את גולדה מאיר מתי הסכסוך הישראלי-ערבי ייגמר, היא אמרה 'הוא לא ייגמר כל עוד הערבים שונאים אותנו יותר ממה שהם אוהבים את הילדים שלהם'. אם אתה מסובב את הגב עכשיו, כשאתה יודע מה אנחנו, הישראלים והיהודים, עשינו בשבילכם - ולא החברים שלך בליגה הערבית שלא רואים אתכם מטר, ולא האמריקנים שאתם לא מעניינים אותם, ולא האירופים, אלא אנחנו - אני אצטרך לשקול, אולי גולדה מאיר צדקה".
"אני לא מוכנה להתכופף", ממשיכה לוסקי. "הם, לא ימצאו אותי מתנצלת על שאני אנדרדוג במזרח התיכון. אמרתי להם, 'אני מרגישה שמדינת ישראל חזקה מספיק להגן על גבולותיה, ואנחנו, כאזרחים, באים ממקום של עוצמה, עם מספיק חמלה, כדי להושיט יד לנשים ולילדים של הקשים שבאויבים שלנו'".
איך הסתיימה השיחה?
"הסברתי לו: "אם תרצו להמשיך לקבל את העזרה שלי, מעכשיו ואילך - אז רק בתור גל לוסקי, הישראלית והיהודייה שמובילה אחריה צוות של אנשים שנותנים את הלב והנשמה ומוכנים לקחת סיכון כדי לעזור לכם. תצטרכו לעבור תהליך, אבל אפילו אתם לא תמנעו ממני לעזור לילדים שלכם. אני שמה את הפוליטיקה בצד ובאה לעזור לילדים ולנשים שלכם, אבל אל תשכח לרגע שבאותה קלות אני גם אסתכל עליך דרך הכוונת".
עם יותר מ-1,200 מתנדבים רשומים מפעיל IFA מפעלי הזנה המוניים, דואג לציוד רפואי במצבי חירום, מפנה הריסות, מאתר לכודים ומטפל בפוסטטראומה של יתומים ואלמנות. הצוות של לוסקי משתמש לעתים קרובות במה שהיא מכנה "נראות מקומית", כדי להיכנס לשטח בלי להיחשף. במקרים אחרים לוסקי עצמה מגיעה ישירות לנשיאים ולראשי הממשלה של המדינות שהיא פועלת בהן, בשילוב של הרפתקנות, אומץ לב וגם חוצפה. היא חושפת מבצעים שהארגון עושה רק אחרי שהם מסתיימים. "כדי שיפסיקו לזהות את ישראל עם הילד והאבן מול הטנק בעזה, ויראו אותנו כאנושיים", היא אומרת.
לא מזמן ארגנה לפליט ממדינה עוינת ניתוח שהציל את מאור עיניו. "כשסיפרתי לאשתו שאני ישראלית", היא מספרת, "היא אמרה לי, 'ידענו שאם מישהו יבוא לעזור לנו אלה יהיו הישראלים והיהודים'. היא שאלה אותי: 'למה לקח לך כל כך הרבה זמן?'"
איך את מתמודדת עם מה שאת עוברת וחווה?
"קשה מאוד להתמודד. אין עם מי לדבר. אין עם מי לעשות ונטילציה. רק עם הצוות שאיתך, אבל כל אחד חוזר למקום שלו. אתה סגור עם זה לבד. בהתחלה אמרתי, אם נלך ונשב מול איש מקצוע, נדבר קצת, זה יעזור. זה לא עזר. את לא יכולה לשבת עם פסיכולוג ולשתף אותו, כי הוא לא היה שם. הוא לא מבין על מה את מדברת בכלל. מרפאת אותך רק המשימה הבאה. איכשהו, יש איזה מנגנון דחיסה: משימה אחת דוחפת את המשימה הקודמת. התרופה היא רק המשימה הבאה".
יש לך שיחות עם המתנדבים?
"אני תמיד אומרת למתנדבים, כל הוויקינגים החסונים, 'תקשיבו, אני יכולה לנסות לעשות הכל כדי להחזיר אתכם הביתה בריאים, אני אעשה הכל כדי שתישארו בטוחים, אבל אני לא יכולה לקחת אחריות על האנשים שתהיו אחרי שתראו את האסון בעיניים. קחו בחשבון, שלעולם לא תחזרו להיות אותם אנשים'".
מה לגבי הסכנה הפיזית?
"אני לא יודעת לענות על זה. ברור שכולנו חושבים שאנחנו יכולים לחזור בשלום, אבל אתה לא יכול לרמות את כולם לנצח. כולנו יודעים שפעם יקרה משהו. בארגון יש צוות משא ומתן, שמורכב ממיטב המומחים בארץ, כולם מתנדבים, ומוכן לתרחיש זוועתי. אנחנו לא רוצים שמדינת ישראל תישא ותיתן עלינו. אנחנו לא גלעד שליט, ולא המדינה שלחה אותנו. המצפון שלנו שלח אותנו. הדבר האחרון שאנחנו רוצים הוא להפוך את החברה הישראלית לקורבן למסחטה רגשית שאיזה ארגון זבלי במדינה רחוקה ינסה ליצור".
לוסקי, 45, נולדה וגדלה בקיבוץ חוקוק, ליד הכנרת. כשכל הבנות עבדו בחדר האוכל ובבית הילדים, היא העדיפה לעבוד עם הבנים בכותנה. היום, אגב, היא מסתובבת בעקבים גבוהים, והסמל המסחרי שלה הוא ציפורניים ארוכות. בסיום התיכון עזבה את הקיבוץ והתחתנה, וכעבור זמן קצר התגרשה. היא עבדה כדיילת אוויר, וקצת אחרי גיל עשרים כבר קנתה דירה בטבריה. לפני יותר מעשרים שנה, בקיץ ,92' אחיה היחיד ירון נפצע בלבנון באורח קשה. הפציעה הזאת, אומרת לוסקי, שינתה את חייה.
כששואלים אותה מה מניע אותה היא חוזרת לשם, לימים שבהם נאבקו הרופאים על חייו בבית החולים רמב"ם. "ימים ולילות ישנתי לידך, יד ימין שלי על בית החזה שלך, לוודא שלא תפסיק לנשום לי", כתבה לירון לפני כמה שנים, כשעמד להתחתן. "ושם, בשעות הקשות שלך, מצאתי את עצמי מנהלת 'מסחרה' עם אלוהים: אם תירפא אז אני מבטיחה, נשבעת, נודרת, להפסיק לעשות לעצמי ולעשות לאחרים. רציתי לצעוק לו, לאלוהים הזה, שהבנתי שאולי לא הייתי מספיק טובה והתרכזתי בדברים הלא נכונים. פציעתך עיצבה את המשך חיי".
בהתחלה התנדבה בכל מיני ארגונים, ובהמשך הפך התחביב לאורח חיים. לפני שמונה שנים, אחרי שנים של פעילות בתחום ההומניטרי הבינלאומי והמקומי, הקימה את IFA, ארגון ללא מטרות רווח. התרומות מגיעות מהארץ ומחו"ל. העובדה שאי אפשר לתת קרדיט לתורמים מקשה על גיוס בתרומות.
"אמא שלי אומרת לי, 'מה שאת עושה זה לאישה עשירה, שיש לה זמן וכסף או בעל שיפרנס אותה, והיא יכולה להרשות לעצמה'", היא מודה. "זה תמיד הוויכוח. אני אומרת לה, 'אמא, אם הנכד שלך היה קבור מתחת להריסות עכשיו, ומישהי מהצד השני של העולם הייתה יכולה לבוא ולהציל אותו, אבל אין לה כסף ואין לה בעל שיפרנס אותה ואין לה זמן, מה היית מוכנה לתת כדי שהיא תבוא?' אז אין לי הבית שרציתי ואין לי האוטו שרציתי, אבל יש לי יכולת לעזור".
פעילות הארגון מתחילה באיסוף מידע על המדינה והאסון. לוסקי מכנה את זה: "לעשות אסון". הצוות והציוד הטכני מותאמים לשטח. בסרי לנקה, היא מספרת, הבריטים שלחו לתושבים אוהלים שמתאימים למינוס עשרים מעלות. כמה חבל שהטמפרטורה הייתה ארבעים מעלות בצל. "יש ארוגנטיות בסיסית של אנשים שלא בודקים מה בני אדם צריכים לפני שהם נותנים", היא מבארת. "אם זה שיטפון או הוריקן רטוב או צונאמי, ברור שצריך מומחים למשימה. באזורי קרבות אני צריכה לדעת איפה יש כוחות חמושים, מיליציות, למי הם שייכים, ומאילו ערים נמנע סיוע. אני צריכה רופאים עם פרופיל פסיכולוגי מסוים, שידעו להתמודד עם הלחץ והחרדה, שיהיה להם ידע בסיסי בניווט ושיוכלו גם לפעול לבד, אם צריך".
היא יוצאת לכל המשלחות. "מצפונית, אני לא מסכנת אנשים בלי לסכן את עצמי איתם", היא מסבירה. IFA מחלק ציוד אכלוס, סניטציה, היגיינה ומזון. במבצעים של הזנה המונית, המתנדבים מבשלים ומפיצים את האוכל במחנות, או בשיירות. לוסקי כבר הטיסה מישראל מטבחי ענק. הארגון יודע לבשל בין 7,500 ל-15 אלף ארוחות מלאות ביום. "אנחנו מחלקים מברשות שיניים, משחות שיניים, מזון תינוקות ואפילו טמפונים", היא מפרטת. "תארי לך אישה שהלכה קודם לסופר, עכשיו יש קרבות והיא גרה במערה, ומקבלת מחזור. במה היא תשתמש? נשים בוכות כשאנחנו מחלקים להן את זה".
את "האביב הערבי" לוסקי מכנה "חורף שחור וארוך". IFA פועל כדי להקל גם על סבלם של מי שנפגעו בהקשר הזה. בדרך הזאת היא פוגשת "את כל הזוועות שיש. נשים שהרו מאונס, שמד- ברות על זה ש'אם בעלי ידע נצטרך לעשות תאונה לילד', ככה הן קוראות לזה".
והן יודעות שאת ישראלית?
"אני אומרת. חלקם מופתעים, חלקם מפחדים, חלקם מחפשים מניע נסתר".
לא מזמן הביאה לארץ ילד בן חמש לניתוח לב, עם עמותת "הצל לבו של ילד". סבו הוא גנרל בדימוס בצבא של מדינה עוינת, אביו חבר באופוזיציה. למשפחה סיפרו שהילד מנותח בבולגריה. בזמן ששהו בארץ הודיעו לאבא שאמו נפגעה מפגז. היא נותחה בבית חולים צבאי, אבל נשלחה הביתה בלי כיסא גלגלים ובלי קביים. את כיסא הגלגלים קנתה לה לוסקי, בישראל. הילד שנותח מתגורר היום באירופה. הוא שלח ללוסקי תמונה שלו מצולם עם שלט שכתוב בו: "אנחנו אוהבים אותך, את המשפחה השנייה שלי". אבא שלו, היא מספרת, בנו של הגנרל, אמר לה: "את מבינה שמבחינתי אתם רוצחים, פתאום את הופכת דברים שאנחנו מאמינים בהם שנים. הנשיא שלי, שאמור להגן עליי ממך, רוצח אותי, ואת עוזרת לי".
ללוסקי בן אחד, בר, בן חמש עשרה וחצי. כשהיא בעולם, בר נמצא עם אמא שלה בקיבוץ חוקוק. היא סוחבת איתה לכל מקום ציפית שהכין לה כשהיה בן שש, עם הכיתוב "אמא, אני אוהב אותך". "כמה אני אוהבת את הבן שלי", היא אומרת, "כל האנשים שאני נוסעת לעזור להם אוהבים את הילדים שלהם לא פחות. כשהוא היה קטן הוא היה שואל אותי, 'אמא, הם צריכים אותך עכשיו יותר ממני?' התשובה שלי הייתה ונשארה 'כן'".
לפעמים היא נוסעת למקומות מוכי אסון גם אם למדינת ישראל יש קשרים דיפלומטיים איתם. כך למשל הייתה בהודו, בארצות הברית ובהאיטי. להאיטי הצטרף אליה גם בר. "הוא היה חלק מהצוות", היא אומרת. "הייתה משימה לחסן ילדות בבית יתומים. בר היה צריך לתעד את שם הילדה עם תאריך הלידה שלה. הוא סיפר לי, 'אמא, את לא מאמינה, אין להן יום הולדת, יש רק שנת לידה'. הוא נולד בשלושים במרץ והיה צריך להיות לו שם יום הולדת. הוא הודיע לי, 'אמא, אני אדלג השנה על יום ההולדת שלי, אבל המתנה שאני רוצה היא לחגוג לילדות פה יום הולדת. נקנה להן מתנות, נלמד אותן לבקש משאלה ואני אתן להן במתנה את תאריך יום ההולדת שלי'. ככה באמת עשינו. ארגנו להן מסיבה ענקית. אחר כך הלכנו למשרד הפנים ורשמנו את תאריך הלידה של בר לכל אחת מהן, עם שנת הלידה שלה".
העולם המערבי מקבל את לוסקי באהבה. היא מופיעה בכנסים בארצות הברית ובאירופה. בוועידת הנשיא בקיץ הוזמנה להרצות, והביאה לנשיא פרס ברכה מיוחדת ליום הולדתו: התקשורת התבקשה לא לסקר כשלוסקי הקרינה 90 שניות מברכתו של בכיר באופוזיציה במדינה עוינת לנשיא מדינת ישראל.
הוא סיפר על הישראלית ש"דפקה אצלי בדלת ואמרה לי,'?אני צריכה את העזרה שלך כדי לעזור לעם שלך". אחר כך אמר לפרס "אני מאחל לך שנים רבות, שתזכה לראות את החלום שלך למזרח תיכון חדש מתגשם". הוא שלח לפרס במתנה את הדגל החדש של המדינה. מעל הבמה אמרה לוסקי ש"זה הדגל הראשון של המדינה הזו שלא מגיע לארץ בפרובוקציה, אלא ברצון אמיתי וכמיהה לשלום".
תמיד מטריד אותה המבצע הבא, היעד הבא, המדינה הבאה. "יש פערים נוראיים כשחוזרים הביתה", היא אומרת. "כשאת שם את בעשייה ובאדרנלין. את לא עוצרת לחשוב. גם כשאת רואה את הזוועות, את לא מרשה לעצמך לעצור. זה פוגע במשימה. אבל כשאת מגיעה הביתה, לא משנה לכמה זמן נסעת - ארבעה ימים או חודשיים - הפער בין מה שעשית וחווית למה שחזרת אליו הוא עצום. את מרגישה לא קשורה".
מה הכי קשה?
"הרגע שקורע את הלב הוא כשאת עוזבת את הניזוקים בשטח. את עוזבת לא כי נגמר להם הצורך, אלא כי נגמר לך הכסף והזמן. זה נורא".
מה קורה באמת כשאת חוזרת הביתה אחרי הרבה זמן במקום אסון?
"הכדור המשיך להסתובב בלעדייך. יש סטירה כזאת שאת מקבלת כשאת מגלה שאנשים פה ממשיכים להתעסק בזוטות. אפילו דברים קטנים. חזרתי מקשמיר, פקיסטן, בלילה, והלכתי לאמא שלי. הדבר הראשון שרציתי הוא לחבק את בר, אחרי שבועיים שלא ראיתי אותו. הוא היה אז קטן. הערתי אותו, הוצאתי אותו מהמיטה, ואמרתי לו, 'ברצ'וק, אמא חזרה'. הוא נישק אותי ואז אמר, 'אמא, אפשר שוקו?' ראית דברים נוראיים, אבל השגרה פה לא השתנתה".
כששואלים אותה מתי תפסיק, היא מחייכת. "כשיהיה מלא כסף", היא אומרת, "ונוכל לקחת מנהל שכיר, ואני אדע שהאג'נדה של הארגון מוגנת. אז אני אלך להיות מתנדבת קטנה בארגון שהקמתי, אחזור לנקודה שממנה התחלתי. זה החלום שלי".
ובינתיים?
"בינתיים אני שם כשצריך. תמיד יש מישהו שצריך עזרה".
אמירם גולדין - מייסד “קרן עמרי” למיזמים חברתיים–סביבתיים בשיתוף פעולה יהודי–ערבי.
אלימלך פירר - רב, מייסד אגודת “עזרה למרפא” וחתן פרס ישראל.
עינת פישביין ואירית דולב - מקימות “המקום הכי חם בגיהינום”, מגזין מקוון בנושאים חברתיים.
דורון אלמוג - אלוף במיל’, מייסד הכפר השיקומי “עלה נגב” למבוגרים בעלי לקות שכלית המשולבת בלקות נוספת.
אמל אלסאנע אלחג'וג' - מייסדת “אג’יק”, מרכז ערבי–יהודי לשוויון. לוחמת למען החינוך וזכויות הנשים במגזר הבדואי.
אורלי פלדהיים ויגאל שתיים - מייסדי פרויקט “מרק לוינסקי”, המגיש סירי מרק ואוכל חם למען פליטים ומבקשי מקלט.
יפעת סולל - עורכת דין, יו”ר ברית הקואופרטיבים לצדק חברתי, כלכלי וסביבתי.
יחיאל אקשטיין - מייסדה ונשיאה של “הקרן לידידות” בין נוצרים ויהודים, ארגון מגשר המחויב לחיזוק התמיכה בישראל.
רותם אילן - מייסדת ארגון “ילדים ישראלים” הפועל נגד גירוש ילדי המהגרים, ולמען שיפור ביטחונם ואיכות חייהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
