מים מהשמים: איך תהפוך ישראל למעצמת מים
אמיר יחיאלי מתנתק למשך כל החורף מ"מקורות" ונהנה ממי גשמים שהוא אוגר. המדינה עדיין לא מתלהבת, אבל באפריקה כבר גילו התעניינות
כשהגשם יורד וממלא את המכלים שעל גג בית משפחת יחיאלי בירושלים, המים שמספקת "מקורות" מוחלפים במהירות במים שירדו מהשמים. "למי גשם יש טעם אחר", אומר יחיאלי. "בעצם אפשר להגיד שאין להם טעם. אין בהם מלחים ומינרלים ולכן הם תפלים לגמרי, אבל אחרי שמתרגלים קשה לשתות משהו אחר".
הם נקיים? אם בגשם הבא אצא החוצה ואשתה, יש חשש לבריאותי?
"אלה מים מצוינים. נכון שמדברים על גשם חומצי ובאוויר שלנו מסתובבים כל מיני כימיקלים, אבל זה הרבה פחות ממה שיש במי התהום. הבעיה עם מי גשם מתחילה כשאוגרים אותם. יש בגשם חרסית - זה האבק שמגיע אלינו מהמדבריות בכל האזור. כשמי הגשם עומדים במכל, החרסית מתחילה לשקוע ונוצרת בתחתית שכבה עכורה. חלק גדול מהעשור האחרון ביליתי בהתמודדות עם השכבה הזו".
מעורבים 2013. ישראלים מעוררי השראה:
> עד 2015 תגיעו לירח, הגרסה הישראלית
> סרן א' משנה את שדה הקרב
> צעיר לנצח: מאיר טפירו עדיין רעב להישגים
לא קל להשיג את אמיר יחיאלי. כשהוא כבר עונה לטלפון הוא מוקף בהמולת תלמידים ועסוק בחיבור של צינור, בסחיבה של מכל או בהתקנת משאבה בבית ספר כלשהו אי שם ברחבי הארץ. כשפגשתי אותו לראשונה, לפני כחמש שנים, היה טרוד בהתקנת מערכת לאיסוף מי גשמים בבית ספר ברמת אביב.
יש לו תואר ראשון בביולוגיה ותואר שני באקולוגיה מיקרוביאלית, והוא מסוגל לדבר על מים במשך שעות בתשוקה ובהתלהבות מדבקת. עד שנת 2000 היה מורה למדעים, ואז הגיע יום חורף גשום במיוחד ושינה את מסלול חייו. "לימדתי אז בבית ספר מנשה אלישר ברמת שרת, ובלילה אחד ירדו 70 מילימטר", הוא נזכר.
"מערכות הניקוז לא תפקדו, בחצר בית הספר הצטברו כמה מאות אלפי ליטרים, ומרוב לחץ התמוטטו מעקות וקירות ונגרם נזק של מיליון שקל. כשראיתי את זה בבוקר, הדבר הראשון שחשבתי היה "איך אנחנו לא מנצלים את כל המים האלה?' אמרתי את זה למנהלת והיא נתנה לי אור ירוק לעשות מעשה. הגשתי הצעה לקרן שתומכת ביוזמות חינוכיות, ולהפתעתי בתוך חודש קיבלתי מאה אלף שקל. ככה הקמתי את המערכות הראשונות לאיסוף מי גשמים".
בשנים הראשונות הוא היה עבריין, ובכלל לא ידע שהוא כזה. לא היה לו מושג שכדי לאסוף מי גשמים צריך אישור של משרד הבריאות. הוא עבר מבית ספר אחד למשנהו, רישת את הגגות במרזבים וחיבר אותם למכלי אגירה גדולים. ממכל האגירה מתח צינור למכלי ההדחה בשירותים, כך שבמקום להדיח את האסלה במי שתייה יקרים התלמידים השתמשו במי גשמים.
עד שיום אחד הופיעה נציגת משרד הבריאות והסבירה ליחיאלי שמה שהוא עושה עלול להיות מסוכן מאוד. כששאל על איזו סכנה היא מדברת - הרי התלמידים לא שותים את מי הגשמים - השיבה בשאלה שהוא לא ישכח לעולם: "ומה יקרה אם אחד התלמידים יחליט לשתות מהאסלה".
מאז זרמו הרבה מי גשמים באסלות של תלמידי ישראל, משרד הבריאות הסיר את המכשולים שהערים בתחילת הדרך והטלפונים ממנהלי בתי ספר הגיעו בקצב שיחיאלי - שבינתיים צמצם את היקף שעות ההוראה שלו והקים את יוזמת "יבול מים? - התקשה לעמוד בו.
"ירושלים היא העיר הכי משמעותית, 40 בתי ספר מחוברים למערכות שלי, העירייה תומכת וכל הדלתות פתוחות בפניי", הוא אומר. "כולם רוצים, אין מנהל בית ספר שלא מעוניין להיות חלק מזה, אבל המכשול הוא כסף. העלות של מערכת כזו לבית ספר ממוצע היא 50-30 אלף שקל, וכדי לממן את זה צריך סיוע מהרשות המקומית או מתרומות.
כמה מים חוסך בית ספר שמחבר את חדרי השירותים למערכת איסוף מי גשמים?
"בממוצע כרבע מליון ליטר בכל חורף, שזה חיסכון של 3000-2000 שקל בחשבונות המים. חשוב לומר שהמטרה העיקרית היא לא חיסכון כספי. מדובר לפני הכל בפרויקט חינוכי. מסביב למערכת אנחנו מקיימים פעילויות לימודיות, הילדים משמשים כנאמני מים של בית הספר ועושים סקרים כמה מים צורכת כל משפחה. למי שמתעסק במי גשמים יש תודעה הרבה יותר מושחזת לנושא החיסכון במים.
העלויות של המערכת עלולות עלול לגרום לכך שהפרויקט יגיע רק לאזורים מבוססים.
"זה לא קורה כי יש קרנות ותרומות שמכוונות דווקא למקומות החלשים יותר. ההפתעה הגדולה ביותר מבחינתי היא מזרח ירושלים. התקנתי שם מערכות כבר בשישה בתי ספר. בהתחלה פחדתי להסתובב בצור באחר וג'אבל מוכבר, אבל היום פורשים בפניי שטיח אדום בכל מקום שאני מגיע אליו. הם משקיעים בתחזוקה ובשמירה על המערכת בהקפדה ששום בית ספר יהודי לא מתקרב אליה. 70 בתי ספר במזרח ירושלים עומדים בתור למימון לקבל את המערכת. בלוד אני עושה עכשיו פרויקט גדול עם "רוטרי", שמימנו את התקנת המערכת בארבעה בתי ספר יהודים וערבים, שאחר כך ייפגשו לימים משותפים סביב נושא המים. אני לא חושב שיש להם הרבה הזדמנויות אחרות להיפגש".
כסף ואגו
הסקרנות של יחיאלי לגבי מים התחילה להתפתח בסוף שנות ה-70 כשנמנה עם צוות החברה להגנת הטבע בבית ספר שדה סנטה קטרינה שבסיני, וסייע במחקר על פיזור מי הגשמים באזור.
האוויר המדברי כנראה היה טעון באנרגיות ירוקות, כי מקבוצת הצעירים ששהתה שם יצאו כמה מבכירי התנועה הסביבתית בישראל עד היום, ביניהם פרופ' דני רבינוביץ, ראש בית הספר ללימודי הסביבה באוניברסיטת תל אביב, ואברהם שקד, מאושיות החברה להגנת הטבע, שעדיין מנהל מלחמת מאסף לשמירה על הטבע בהרי ירושלים.
פרויקט מערכות האיסוף בבתי הספר התפתח מעבר לציפיות של יחיאלי, אבל לטעמו הוא דווקא מעיד על אוזלת היד וההחמצה הגדולה של מדינת ישראל בכל הנוגע לאיסוף מי גשמים. "תסתכל מה קורה בעולם", הוא אומר. "באוסטרליה אי אפשר לבנות בית בלי מערכת לאיסוף מי גשמים, בגרמניה מעודדים ונותנים מענקים למי שמתקין מערכת כזו. זה לא בגלל שבגרמניה חסרים מים, אלא משיקול כלכלי טהור: המדינה מבינה שכל ליטר שהאזרח אוסף חוסך לה את הצורך לשאוב מים, להוביל, לסנן ולטהר".
"בישראל 90% מהגשם מתאדה או זורם לים, רק 10% מגיע למי התהום, ולמרות זאת אנחנו לא עושים כמעט כלום כדי לתפוס את מי הגשמים. בבניינים קיימים זה מורכב, אבל המינימום המתבקש הוא שבכל בניין חדש, ובוודאי במבני ציבור, תהיה חובה של התקנת מערכת כזו. זה מאוד פשוט ולא יקר. בקדנציה הקודמת עזרתי לנסח הצעת חוק כזו וקבוצה של ח"כים ניסתה לקדם אותה, אבל היא נפלה בוועדת השרים לחקיקה בלי נימוקים ובלי שאנחנו יודעים מי התנגד ולמה".
אולי. אין ספק שאם היה איסוף מי גשמים בהיקפים משמעותיים, תאגידי המים היו מפסידים הרבה כסף. יש כאן ניגוד אינטרסים. הייתי מצפה מהמדינה שתעודד את האזרחים לאסוף מי גשמים, במקום זה משאירים את המצב החוקי מעורפל. יש כאן הרבה פוליטיקה, כסף ואגו. החוק אומר שמי שרוצה להפיק מים בישראל צריך אישור מהמדינה.
האם איסוף מי גשמים נכנס להגדרה הזו?
במקום שיתייחסו למי שאוסף מי גשמים כאל מי שמציל מים שאחרת ילכו לאיבוד, מתייחסים אליו כאל מי שלוקח לעצמו מים של המדינה. לא מזמן פנו אליי מ'אינטל', רצו לעשות פרויקט למען הקהילה וחשבו על איסוף מי גשמים, אבל הם ביקשו שאביא פתק מהמדינה שאין בעיה עם זה. לא הצלחתי לקבל את חמש השורות הפשוטות האלה. אחרי כל השנים האלה, קיוויתי שהנושא של איסוף מי גשמים, ולא רק בבתי ספר, יצבור תנופה הרבה יותר גדולה.
אבל אתה יודע מה אומרים: יש התפלה, אז בשביל מה לחסוך ולהתעסק עם מי גשמים?
"הממדים העצומים של ההתפלה הם משגה גדול. אם היינו מנצלים אפילו חצי ממי הגשמים שזורמים לים, לא היינו צריכים בכלל להתפיל. מתקני ההתפלה צורכים המון חשמל, תופסים את החופים ומייקרים את המים. הם גם יוצרים בציבור אשליה שיש לנו מים בלי הגבלה, וזה לא נכון".
אם במישור הלאומי המפגש עם רשויות המדינה מסב לו עוגמת נפש, בשדה הביתי יש רגעים מחויכים. מדי פעם, בשיא החורף, מגיע פקח לבית המשפחה בקרית יובל כדי לברר איך ייתכן שחשבון המים עומד על אפס מוחלט במשך ארבעהחמישה חודשים. יחיאלי נהנה לטפס עם הפקח התורן על הגג ולשמוע את דברי ההתפעלות לנוכח מערכת המכלים שקולטת את גשמי הברכה. כשעונת הגשמים מסתיימת הוא מתחבר בחזרה לרשת הארצית, אבל את הגינה הטרופית העשירה הוא ממשיך להשקות במים שנאגרו במיכלים, מה שמתבטא כמובן בחשבונות מים צנועים מאוד. כשיחיאלי שמע על חשבונות המים של בית ראש הממשלה, הוא גיחך: מה שנתניהו משלם בחודש אחד, הוא משלם בכמה שנים.
בעוד שבישראל איסוף מי הגשמים נתקל בכתף קרה, מתברר שבאפריקה מקבלים את יחיאלי בזרועות פתוחות. לאחרונה הוזמן לשבוע של סיורים ופגישות באוגנדה, שם ביקשו ממנו בכירי האקדמיה ומומחי המים המקומיים סיוע במציאת פתרונות למצוקת המים הקשה.
"האירוניה היא שגשם לא חסר שם", הוא אומר. רבים מתושבי אוגנדה, מספר יחיאלי, התקינו מכלים לאיסוף מי גשמים על הגגות, אבל לדברי יחיאלי הם לא יודעים להתמודד עם האתגר של אגירת המים.
"הזיהום שוקע לקרקעית של המכלים, אבל הם לא טורחים או לא מסוגלים לנקות ושותים את המים עם כל הצפרדעים והתולעים שהתפתחו שם. כדי לפתור את הבעיה פיתחתי מיכל שקל מאוד לנקות אותו ואני כבר נמצא בקשר עם גורמים בינלאומיים לגבי האפשרות לחלק מכלים כאלה בשלב ראשון בבתי הספר. אם אצליח לקבל מימון משמעותי אולי סוף סוף אוכל להוריד קצת את הקצב וגם לעשות דוקטורט".
יש לי תחושה שאני יודע על מה יהיה הדוקטורט.
"על מים, כמובן. אני רוצה למצוא דרך יעילה לדאוג לכך שמי גשמים יהיו בטוחים לחלוטין לשתייה גם אחרי שעמדו במיכלי האגירה. זו תהיה פריצת דרך אמיתית".
מיקי חיימוביץ' - מובילת השלוחה הישראלית של קמפיין ”יום שני ללא בשר" העולמי, הפועל לצמצם את צריכת הבשר.
יותם אביזוהר - מנכ"ל ”ישראל בשביל אופניים", מוביל המאבק הציבורי לקידום האופניים ככלי תחבורה יומיומי.
שרון נסים - מנכ"לית רשות נחל הקישון, נאבקת במשך שנים לשיקום הנחל והקמת פארק על גדותיו.
אלי כהן - מנכ"ל ”תרמוקיר", המייצרת מוצרים ירוקים לבנייה בטכנולוגיה מתקדמת.
עמיעד לפידות - מוביל מהפכת הפרדת הפסולת בארץ מייסד עמותת ”ארץ כרמל", המקדמת קיימות.
יהודה גנוט - רב, מייסד "חרדים לסביבה", העמותה הירוקה הראשונה במגזר.
יניב לוי - מקים המרכז להצלת צבי ים במכמורת ומוביל המאבק נגד הכחדתם.
דורית בנט - מנכ"לית תאגיד האנרגיות המתחדשות
של אילת–אילות, המוביל את חזון ”חבל השמש".
מרטין וייל - דוקטור, לשעבר האוצר הראשי במוזיאון ישראל, יוזם הקמת פארק אריאל שרון ב"חירייה".
נא להמתין לטעינת התגובות
