 |
/images/archive/gallery/109/728.jpg ''פרא אציל'', דודו בוסי
עטיפת הספר  |
|
|
|
|
| בניגוד למנחם פרי, רואי וולמן מפרגן לפרס ספיר שסוף סוף הציב השנה שמות שנמצאים מחוץ לקאנון המשומש |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רואי וולמן
17/5/2004 10:25 |
|
|
|
|
|
|
|
פרס ספיר, וזאת בניגוד לדעתו של פרופ' מנחם (מ.פ.) פרי, מתחיל בשנתו החמישית להשמיע קולות של פרס חשוב. בשנתו הראשונה, וזאת עולה בקנה אחד עם דעתו של פרי, הענקת הפרס לספרו של חיים סבתו "תיאום כוונות", לא יצרה הלימה בין ערכו הכספי הרב של הפרס ליומרה הספרותית הצנועה, שהשתקפה גם בחבר שופטים אנטי-ספרותי וגם בבחירת ספר חלש. ואולם, במרוצת השנים שחלפו מאז, מקבל אט אט פרס ספיר אופי מרתק, ספורטיבי לא פחות מאמנותי.
שוק הספרים בארץ, כמו גם הקאנון העברי, סובל בעשור האחרון מסטיגנציה חמורה. באופן מטריד ביותר, היכולת של קולות חדשים להתקבל אצל הקהל הרחב, מסחרית ומעמדית, פוחתת והולכת, הרבה בגלל מעצבי דעת קהל בכירים כמו מנחם
פרי, מי שרואה עצמו כעורך הלאומי. לשיטתו, לא ייתכן שיש מי החושבים ש"הכלה המשחררת" של א.ב. יהושע, שלא זכה ב-2002, הוא רומן על הפנים, ושהאחרון של יהודית קציר, שלא הגיע לשלב הגמר השנה, מלאכותי בעליל. שהרי מדובר בא.ב. יהושע ויהודית קציר. אלא שבשנתיים האחרונות, עם זכייתה של גיל הראבן, ובעיקר זכייתו של אמיר גוטרפרוינד בשנה שעברה, נסדק הסטטוס קוו. בזירת פרס ספיר, מחוץ לעולם האמיתי, נמצא לפתע מקום בו האנדרדוגים (הראבן לעומת בולי וגבריאלה אביגור רותם וגוטרפרוינד לעומת אתגר קרת ואורלי קסטל בלום) לא מפסידים מראש. פרס ספיר נברא אז לא כמי שמחזק את החזקים ממילא, אלא כמי שנותן צ'אנס אמיתי, מבלי להתפשר מבחינה ספרותית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מנחם פרי. צילום: אמיר ויינברג
|
|
|
 |
|
 |
|
קישטה עמוס עוז
|
|
|
 |
|
|
|
מגמה זו מועצמת עם מועמדי פרס ספיר המוצלחים של השנה ("אבנר ברנר" של דרור בורשטיין, "פרא אציל" של דודו בוסי, "ספר האלף-בית" של דן צלקה, "חיים על נייר זכוכית" של יורם קניוק ו"מתום עד תום" של חנוך ברטוב). לפחות ארבעה מתוך חמשת הספרים שעלו לשלב הגמר (את ספרו של ברטוב לא קראתי) אכן מרכזים את עיקר ההישגים הספרותיים היפים והמרגשים של השנה החולפת, מרחיבים את גבולותיה של הכתיבה העכשווית, וגם מציבים סוף סוף בחזית השיח הספרותי שמות רעננים או ותיקים חוץ-קאנוניים, לא רק עמוס עוזים. פרי יכול למפות את המועמדים כ"סופר ותיק אחד, סופר מזרחי אחד, סופר נידח אחד, סופר פוליטי אחד", אך במשפט המרדד והאומלל הזה גלומים עיוורנו וחוסר רגישותו לכל מה שלא מריח גרוסמן.
בשנה שעברה דרשו עמוס עוז ומאיר שלו מהמו"לים שלהם שלא להגיש בעתיד את ספריהם לפרס ספיר. שלו טען שאינו מוכן להשתתף בתחרות בשל המערך היחצני שלה. יהיו נימוקיהם אשר יהיו – מעניין שלשלו יש בעיה עם מערך היחצנות של הפרס אך לא עם מערך היחצנות שמקדם את יציאת ספריו – במעשה זה יש מן הפריבילגיה של סופרים ותיקים, מוערכים, שקהל הקוראים הישראלי מחניף אוטומטית לכל טקסט שיוצא מבית מדרשם. 150 אלף השקלים והפרסום שמחולקים מדי שנה לזוכה עשויים להפוך עולמות אצל כותבים פחות מתוקשרים, כמו דרור בורשטיין למשל, שאין ביכולתה של הביקורת בארץ למנף. כל עוד מגמה זו תישמר, פרס ספיר את מלאכת הקודש שלו יעשה. כי במובן מסוים, בסיטואציה המעוותת השוררת בסצנת המו"לות המקומית, הענקת הפרס הוא הרגע שבו נולד סופר חדש בישראל.
|
|
|
|
|
|
|  | | "אבנר ברנר", דרור בורשטיין. עטיפת הספר | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
