 |
/images/archive/gallery/112/655.jpg שי גבסו
(צילומים: אופיר קדמי)  |
|
|
| עם פרצוף יפה כמו שלך היית יכול להיות גבאי |
|
| אחי רז לא מבין מי בכלל נתן לשי גבסו להוציא תקליט והוא מאשים אתכם במחדל הזה |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אחי רז
24/5/2004 9:24 |
|
|
|
|
|
|
|
איך אומרים לילד בן 20 שנדמה לך שאלבום הבכורה שלו הוא בין הדברים המשעממים ביותר ששמעת כבר הרבה מאוד זמן? איך אומרים דבר כזה לילד שבכל סיטואציה פרט לזאת - הממוזלת כל כך, שלתוכה קלע את עצמו בעונה שעברה של "כוכב נולד" - לא היה חולם אפילו על הוצאת שירי הבוסר שלו לאוויר העולם? דברים שכאלה אפשר בכיף להגיד ליזהר אשדות או מאיר בנאי, אבל מה עושים עם הפנים המלאכיים האלה, הנתונים תחת כיפה קלילה ובלתי-מחייבת כמרנג לימון של צהריים, המוסיפה קורטוב נוסף של תום לכל הטוהר הזה? איך מבשרים דבר שכזה לגבסו?
ככל שאני הופך בזה, אני מגיע למסקנה אחת ויחידה. אין שום סיבה שאני זה שהייתי צריך להגיד לו את הדברים האלה. במקומות מסודרים, יש מספיק אנשים שיכולים היו לעשות את זה במקומי, ובשלב מוקדם
יותר. זה יכול היה להיות, למשל, איש ה-A&R של חברת התקליטים, שאפילו לא חייב להגיד לו את זה בפנים; אפשר פשוט להתעלם מהדמואים, שהרי כאלה זורמים חדשות לבקרים מכיוונם של בני נוער מוזיקליים ולהקות צעירות.
במצב שכזה, אותו לא מסובך במיוחד להעלות על הדעת, היה כעת שי גבסו עוד אחד מאלפי תמלילנים, מלחינים וזמרים אלמוניים, שחייב לבדוק עם עצמו מדי יום ויום האם המוסיקה היא באמת הדבר החשוב לו ביותר בחיים; זה שלמענו הוא מוכן לצעוד בשדה מוקשים שאף אחד לא יכול להתחייב על הגמול הנמצא בסופו. אבל שי גבסו הגיע למקום השלישי בעונת הבכורה ההיסטרית של "כוכב נולד", וכך נקבע בשבילו, למעשה, שכבר בגיל 20 יחגוג אלבום בכורה עם 11 שירים שעל רובם הוא חתום ככותב, מלחין ומבצע.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
זמר זה לא
|
|
|
 |
|
|
|
המצב החדש והמוזר הזה, במסגרתו נדרשים זמרים צעירים וחסרי נסיון להנפיק לפתע תקליט יש מאין עבור קהל עצום של אוהדים - שלכמותו לא זוכים גם יוצרים ותיקים בהרבה - לא פשוט לאף אחד, פרט אולי למאזינים, שרובם יחבקו בשתי ידיים כל מה שיעמיסו עליהם. גם אלבום הבכורה של ג'וס סטון, למשל, הזוכה הכי מדוברת במהדורה הבריטית של "כוכב נולד", הוא בתכלס די פסולת. בפרפרזה על האמרה המפורסמת של בריאן קלאף, אם אלוהים היה רוצה שנהפוך לכוכבי רוק בזכות תוכניות מציאות בטלוויזיה, הוא היה עושה מטמירה ירדני פטי בויד. ככה זה, בשביל כבוד אמורים לעבוד, לרוב.
שלא באשמתו – באשמתכם, למעשה - שי גבסו עוד לא ממש הספיק לעבוד ולהתייסר על האמנות שלו, והתוצאה היא ש"ארים ראשי" הוא חתיכת אלבום שממש קשה לצלוח. בקול של גבסו, לכאורה הצד החזק שלו, אין שום דבר מעניין במיוחד, שיכול להפריד אותו מכל זמר אחר בלהקה צבאית, או הבית-ספרית. סתם, עוד אחד שמזייף פחות מהשאר. כשמה שנשאר זה תמלילים ולחנים של נער בן 20 - גיל שבו אם אתה נהרג בצה"ל או עולה לאוטובוס עדיין מכנים אותך "ילד" - ברור למה המצב רחוק מלהשביע רצון.
ההפקה של משה דעבול, שהתלבשה כל כך לעניין על הקול של אהובה עוזרי ב"צלצולי פעמונים" המעולה, נשמעת פה רוב הזמן כמו שאריות מאיזה אלבום ניו-אייג' קלוקל, והמינוריות היחסית שלה, שמרכזת את הזרקורים לעבר הקול של גבסו, לא עושה עמו חסד. אולי מישהו כמו יזהר אשדות יכול היה להתאים יותר במקרה הזה. בלי צחוק.
השיר שמדגים בצורה הטובה ביותר את גודל הפספוס הוא "עד מבואו", שחותם את האלבום. המילים שלו לקוחות מן המקורות, הלחן היפה עממי והעיבוד הפשוט הולם הפעם מאוד את צניעותו של השיר. אבל למרות נתוני הפתיחה המצויינים, "עד מבואו" פשוט מתבזבז על גבסו, שלא מצליח לעשות בו כרצונו. הוא בקלות השיר היפה ביותר בתקליט, אבל זה רק כי אין לו תחרות רצינית. בחיי, הלוואי ואהובה עוזרי היתה שרה אותו.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
