ג'קסון במותו ציווה לנו
את הכותרת הראשית
כל שעה מתווספת עוד ידיעה בנוגע לגורל רכושו של מייקל ג'קסון. או לרישיון הרפואי של רופאיו. ההרגשה הכללית היא שאף אחד לא ממש יודע כלום
אם תדברו עם מוקד החירום של 911, הם יפרטו שמדובר בביתו של "גבר בן 50 מחוסר הכרה, שלא מצליח לנשום". אם תאספו את אחד הפתקים שהונחו על המדרכה, הוא יגלה: "מייקל, אתה אהבת חיי. תמיד רציתי לפגוש אותך. אליאורה מאיטליה".
אם תבררו עם השוטר שעומד כעת בכניסה לרחוב, מאחורי סרט הפרדה צהוב ותקיף שמבהיר שפה נגמרת זכות הציבור לדעת ומתחילה חקירה משטרתית, הוא ירים עליכם את קולו ויאמר לכם בסגנון של סדרת דרמה משטרתית בערוץ נידח: "זה לא עניינך! קח שני צעדים אחורה ותישאר שם".
אם תשאלו את אמריקה, היא עדיין לא החליטה. היא עדיין מחכה לרופא האישי של ג'קסון. לתוצאות נתיחת הגופה. לבדיקת הדי-אן-אי של הילדים. למכירות התקליטים. לבית המשפט של מחוז לוס אנג'לס. ללארי קינג בתשע בערב ולמבזק החדשות הבא.
מייקל ג'קסון, כמו אמריקה, הוא תופעת לוואי של יותר מדי כסף, יותר מדי אפשרויות, יותר מדי רעיונות ויותר מדי זמן פנוי. ועכשיו אמריקה חוגגת. נעה בקצב השמועות. מפה לאוזן. ממיקרופון למיקרופון.
היא ממקמת את עצמה במוקדי שידורים חיים: במרכז הרפואי של UCLA (אולי בית החולים היחיד שמייקל ג'קסון נכנס אליו ויצא בלי משהו חדש על הפרצוף). בבית הוריו של ג'קסון המנוח במחוז אנצ'יניו שבלוס אנג'לס. בביתו הפרטי שבהומבלי הילס. בכוכב שלו בשדרת הכוכבים בהוליווד, שם מתגודדות ערימות מעריצים ותיירים שרוצים לנופף לשלום בגבול הפריים של מצלמת הטלוויזיה.
כל שעה מתווספת עוד ידיעה חדשותית בנוגע לגורל רכושו של מייקל ג'קסון. או המשמורת של ילדיו. או הרישיון הרפואי של מי שחתום על המרשמים שדממו את לבו. ההרגשה הכללית היא שאף אחד לא ממש יודע כלום.
הסיבה לעקשנות של התקשורת היא כנראה ההנחה שמייקל ג'קסון לא ישאיר
אז אמריקה עדיין שם, בכוננות שיא, עם המיקרופונים, המצלמות, הטייפרקורדרים, העטים והסרט שייצא מתי שהוא בסי-בי-אס או באן-בי-סי, ומבוסס על חייו של מי שעוד לא ממש הספיק למות. אמריקה מחכה לרגע שבו תוכל לדווח: "במותו ציווה לנו את הכותרת הראשית".
עשרים הדקות הראשונות של מהדורת החדשות הראשית של פוקס ניוז אתמול הוקדשו כולן למלך הפופ. בדקה ה-21 שידרו כתבה קצרה, שדיווחה כי פארה פוסט הובאה למנוחות בטקס צנוע, פרטי ונטול כוכבים בדרום לוס אנג'לס.
ככה זה כשאתה מת מסרטן, כמו פארה פוסט. מי מתרגש מסרטן. סרטן זה אאוט. אולד ניוז. כבר באפריל פורסם שמייקל ג'קסון אובחן כלוקה בסרטן העור. ביג פאקינג דיל.
יום לאחר מותו פגשתי חבר בן גילי, שסיפר לי שהוא מכיר את מייקל מקרוב. "איך בדיוק?", שאלתי. הוא סיפר שכשהיה ילד יצא לו לבקר כמה פעמים בחוות השעשועים של ג'קסון בסנטה ברברה. סירבתי להאמין.
"אתה צוחק עליי", אמרתי לו. "אני נשבע לך", הוא התעקש, וסיפר שכשהיה בבית הספר היסודי דוד שלו עבד בתפקיד בכיר בחברת הנעליים LA GEAR, שאיתה השיק מייקל ג'קסון קו נעליים על שמו. באחד המפגשים של דודו עם מייקל הם הכירו ומייקל "התאהב" בו.
הוא הזמין אותו לבקר בפארק השעשועים הפרטי שלו, וככה יצא לו להיות ב"נוורלנד" מספר פעמים. הוא סיפר לי על מתקני השעשועים במקום. על הגלגל הענק. רכבת השדים. רכבת ההרים. על החיות האקזוטיות. על החדרים העמוסים צעצועים. על חדר משחקי הווידאו, הארקייד ומכונות הפינבול.
על משרתים שהגיעו עם מערכות סטריאו טריות, בגלל שמייקל אמר להם ללכת ולקנות לכל ילד מערכת סטריאו חדשה. "ויצא לך לדבר איתו?", שאלתי . "רק פעם אחת. הוא אמר לי שהחנות שלי (במכנסיים) פתוחה".
נא להמתין לטעינת התגובות
