 |
/images/archive/gallery/125/764.jpg סטון רוזס.
צילום: עטיפת האלבום  |
|
|
| "האלבום הבריטי הטוב בכל הזמנים" שייך לסטון רוזס |
|
| אלבום הבכורה של ההרכב המנצ'סטרי זכה בסקר נרחב שערך האובזרבר בקרב מבקרים, אנשי תעשייה וכוכבי פופ. אחריו הביטלס והרולינג סטונז, כמובן |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רונן יזדי
21/6/2004 16:23 |
|
|
|
|
|
|
|
העיתון הבריטי, האובזרבר, ערך סקר שבחר את רשימת 100 האלבומים הבריטיים הטובים בכל הזמנים. הסקרים האלה הם באמת משהו שכבר יצא מכל החורים, שהרי הם נערכים בערך פעם ביום, אבל הסקר הזה אמור להיות קצת יותר מהימן – אם יש דבר כזה – בגלל שהשתתפו בו מיטב המוחות של תעשיית המוזיקה הבריטית, רובם אנשים עם טעם די טוב.
רק כדי לסבר את האוזן, הנה כמה מהשמות של המומחים (100 במספר) שקבעו את הרשימה המגוונת: דיוויד הולמס, פיטר הוק מניו אורדר, בז מהפי מאנדייז, אלכס ג'יימס מבלר, אמה בנטון מהספייס גירלס, טרוור הורן, ג'וני מאר מהסמיתס, אוזי אוסבורן, פול וולר, המפיק פיט ווטרמן, די.ג'יי פיט טונג, העיתונאי המהולל סיימון ריינולדס, טרי הול, מייק סקינר מהסטריטס, מוריסי ועוד שאר אנשים על רמה.
כל אחד מהאנשים ברשימה
היה צריך לבחור את עשרת האלבומים הבריטיים שהוא הכי אוהב (כולל אוספים). אחר כך שיכללו את כל הבחירות והרכיבו רשימה של טעמים פרטיים, שמצביעה על היחס הקולקטיבי למוזיקה בריטית הכל כך עצומה ורחבה, ושיש בה כמה בחירות מאוד מפתיעות, אפילו נועזות.
הסופר ועיתונאי הפופ, פול מורלי, פתח את הפרויקט הזה במסה קטנה על עניינים מסוג זה, אולי כדאי לנטרל מראש את האנטגוניזם: "רשימות. נכון שאתם שונאים אותן? ועדיין, ברור שאתם הכי אוהבים אותן. שונאים אותן בגלל שהן תמיד טועות ומשוחדות, מכורות ומפספסות יותר מדי דברים...אוהבים אותן בגלל שהאלבום שמגיע לפסגה מותיר אתכם ללא מילים. הם לא בדיוק ממפות את הדברים, הם קצה המפה שמכילה את הכניסה ליקום כל כך רחב ומסובך שבסופו של דבר תצטרכו לנווט בעצמכם בו את הדרך".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"סרג'נט פפר" של הביטלס
|
|
|
 |
|
 |
|
רדיוהד מחוץ לעשירייה, כנראה שמדובר ברשימה טובה
|
|
|
 |
|
|
|
אל המקום הראשון הגיע, וזה קצת מפתיע, "Stone Roses", האלבום הראשון של הסטון רוזס שיצא ב-89'. מדובר באמת באחד מהאלבומים המהפכניים של תרבות הפופ ונציג תמידי בכל הרשימות מהסוג הזה, אבל איפה הביטלס, שתמיד נדחפים לפסגה? ובכן, הלהקה שהבריטים הכי אוהבים להתגאות בה, הגיעה רק למקום השני עם "Revolver" שיצא ב-66', אבל הצליחה להחדיר גם את "סרג'נט פפר" ו"The White Album" לעשירייה הראשונה, במקומות החמישי והשישי, בהתאמה.
הרולינג סטונס, האויבים הגדולים של הביטלס, הביאו את "Sticky Fingers" ו-"Exile on Main Street" במקומות השביעי והשמיני.
כמה בחירות נחמדות בעשירייה הפותחת: "London Calling" של הקלאש במקום השלישי, "Astral Weeks" של ואן מוריסון ברביעי, "Blue Line" של מאסיב אטאק במקום התשיעי וסוגר את הרשימה – "Metal Box" של PIL.
שימו לב להיעדרות של דייוויד בואי והסמיתס מהפסגה. בואי הצליח להכניס את "זיגי סטארדסט" למקום ה-11 ועוד ארבעה אלבומים לרשימת המאה (בדומה לביטלס), ואילו "The Queen is Dead" של הסמיתס התברג למקום ה-37.
רדיוהד, וזאת באמת שמחה גדולה, הכניסה את "OK Computer" המוערך יתר על המידה, רק למקום ה-24 ואואזיס את "Definitely Maybe" הקלאסי רק למקום ה-19.
"Screamadelica", של פריימל סקרים, עוד קלאסיקה עצומה, נכנס למקום ה-68', הנמוך מאוד עבורו. הקינקס במקום ה-57 עם" Village Green Preservation Society", יס עם " The Yes Album" במקום ה-51. ויש גם סקס פיסטולס ואלטון ג'ון וניק דרייק. הפואנטה הובנה.
לרשימה המלאה
|
|
|
|
|
|
|  | | "Sticky Fingers" של הסטונז | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
