 |
/images/archive/gallery/121/681.jpg אלה דותן
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| אלה דותן המומה מההחלטה המטומטמת של חברי מועצת תל אביב לגנוז את פרויקט השימור של "העיר הלבנה" |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כמה קבין של כסילות, בורות ועליבות הורעפו על הפוליטיקאים של
תל-אביב? לא מעט, יש להניח. שכן, אמש פורסם שאלה ממליצים על גניזת תוכנית השימור של העיר. עברו אך כמה חודשים מאז שזו הוכרה על ידי ארגון אונסק"ו של האום כ"אתר מורשת תרבות עולמית", ורק כמה שבועות מאז שתהילת העיר הלבנה הושווצה בסדרת אירועים נאים. והנה, חברי המועצה מזנבים בהילולה האורבנית.
לרשות אלו שהפסטיבל נמנע מהם, הנה התקציר. בשנות השלושים התחולל בתל אביב פלא נדל"ני חד פעמי, שמקץ שבעה עשורים הפך את העיר לסובינירה היסטורית-אדריכלית רשמית. עשרות ארכיטקטים בוגרי בתי ספר אירופאים, חניכי התנועה האוונגרדית שהתהוותה ביבשת הישנה, המציאו מחדש בלבנט את האדריכלות המודרנית. כן, היתה כאן סצינה. אלה התקינו בניינים ענייניים וחפים מגנדור, רבועי או מעוגלי חמוקיים, קופסאות מגורים יעילות שבטבורן מרפסות.
משך עשור ומחצה נבנתה בתל אביב, בחופזה יחסית, קולקציה של כ-4,000 בניינים בסגנון בינלאומי (המתכנה בטעות "באוהאוס", על שם האקדמיה הגרמנית פורצת הדרך). נטועה על תוואי תוכנית העיר מאת המתכנן הסקוטי פטריק גדס. מפץ הבנייה הזה היה למופת של אדריכלות חדשנית, של כרך נעדר ראוותנות או הדר אירופאי מצויץ. "עיר הבנויה למידותיו של אדם", והריכוז הגדול בתבל של מבנים בסגנון בינלאומי מוקדם. הסברים נהירים לרשותכם באתר שימושי ומחכים מאת העירייה.
העשורים הבאים ואוויר הים הדחוס לא היטיבו עם תל אביב ובנייניה המקשישים, שמתקשים לסנגר על עברם הלבן המזדרח. אלה כוסו בתריסולי פלסטיק כעורים, מרפסותיהם הוחבאו מאחורי לוחות אזבסט גסי רוח, קירותיהם הלבנים לבשו פיח, סדקים מבוקעים וכבלים משלשלים, ועל גגותיהם הבוהקים ניטעו דודי שמש ואנטנות. במחצית האייטיז התארחה בביתן הלנה רובינשטיין התערוכה הראשונה שהשתילה בתודעה התל-אביבית את ערכה האדריכלי של העיר. האדריכלית ניצה מצגר-סמוק, נביאת שימור, דונקישוטית שהתנכלה ליזמים חמדנים ומי שהקימה את צוות השימור של העיר, אשמה בהתחזקות המודעות הזו. סמוק חוללה את ההכרה של אונסקו, ואצרה את התערוכה מעוררת ההשראה "לגור על החולות" המוקדשת לעניין, גם היא בביתן הלנה רובינשטיין.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
סגנון בינלאומי בתל אביב
|
|
|
 |
|
 |
|
חבורת בהמות
|
|
|
 |
|
|
|
המודעות המתבקשת הזו, עניין שגרתי בתכלית בערים מערביות תקינות, הביאה לשימור מואץ של בנייני מגורים פרטיים. בעשור האחרון אלה מזדכים על עלבונם ועל ההפקרה הממושכת, וערכם הנדל"ני משודרג כהוגן. משמעותו של פרויקט השימור השאפתני הזה היתה שאזרחי הבתים הללו יאולצו לוותר על תוספות בנייה, מרפסות שהוגפו וכהנה, כשבתיהם ישופצו. וזו הסיבה לנדנוד הטורדני של חברי מועצת העיר ולהחלטה העגומה שהובילו לגניזתו – הם מסרבים ללכת עד הסוף עם החלטת השימור וההכרזה של אונסק"ו . אתמול התברר שהפקידים העירוניים רון חולדאי ודני קייזר (מהנדס העיר שהלין, ובצדק, ש"מדובר בהחלטה תמוהה מאוד"), שהובילו את מהלך השימור הזה, והפעילים שמלווים אותה, לא העלו על דעתם שהסרבנות החלמאית לפרויקט תגיע דווקא מצדם של אנשי המועצה שהמליצו על גניזת התוכנית.
ייתכן שהצבעתם למתנגדים בבחירות האחרונות. מדובר בנציגים של שינוי, הירוקים, מרץ, ש"ס והליכוד. אם כך, אתם רשאים להאשים אותם בטמטום, בערות, התבהמות, עסקנות, גחמנות, אווילות וכהנה. כי הם אשמים בהן. וגם בכך שתל-אביב, וישראל, עלולות להחמיץ הזדמנות להפוך ליקום שגרתי, יומיומי, שמתנהל בחסות העבר מעורר ההשתאות שלו, כזה שלא משמש בבואה של חמדנותם של בעלי דירות, של בניינים יפי תואר שהופקרו והפכו למצבות, ושל מגדלי עסקים עשויים זכוכית ופלדה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
