תרבות NRG - "הכובש והכלב", יקי מנשנפרוינד

ראשי > תרבות > פרקים נבחרים

"הכובש והכלב", יקי מנשנפרוינד

למה לא לתת צ'אנס לסופרים צעירים? הנה פרק ראשון מ"רומאנסה פסאודו הסטורית" על ידידות בין אלכסנדר הגדול לדיוגנס הפילוסוף הכלבי

דפדף בתרבות

יקי מנשפרוינד
6/7/2004 9:53

...המולה רבה שררה בקרב הקהל האתונאי שהתאסף מחוץ לשערי העיר כשניגש העלם בן העשרים אל האדון הזקן, שהיה שרוע בנחת בתוך חבית החימר הגדולה שלו, ואמר בקול רך אך נחוש:
"אני הוא אלכסנדר, המלך הרם."
הזקן, שחייך בפניו הכעורות למול האורח הנעלה, לא זז ממקומו והשיב:
"אני הוא דיוגנס הכלב."
ההמון הרב דמם, מצפה באימה לזעמו של הכובש הנורא, והחיילים שלפו את חרבותיהם מנדנן, ערוכים לשפוך את דמו של הזקן.
"יש משהו שאוכל לעשות למענך?" שאל אלכסנדר ובת צחוק מרחפת בקולו.
"תוכל לזוז הצידה," השיב דיוגנס, כשהוא בוחן במבטו את העלם, "אתה מסתיר לי את השמש."

"השאירו אותנו לבדנו," ציווה אלכסנדר, והחיילים המאקדונים החלו לפנות את ההמון המהופנט בחזרה אל תוך שערי העיר. כעבור מספר דקות לא נותר עוד איש ברחבה לבד משני הגברים.
"שמעתי את שמך זה לא מכבר," אמר אלכסנדר, "וברצוני לשוחח איתך מעט, אם תוכל לפנות לי מזמנך, כמובן."
דיוגנס היטיב את מושבו בחבית.
"בבקשה," אמר, "שב בצל קורתי."
אלכסנדר ישב על הקרקע המאובקת, שלף מאמתחתו בקבוק והושיט אותו לפילוסוף הקשיש.
"קח," אמר, "זהו יין משובח, לא מהול, שקיבלתי מאחד הארכונים הגדולים של תבּאי, מעט לפני ששיספתי את גרונו והשלכתי את גופתו מאכל לכלבים. הבאתי אותו במיוחד בשבילך."
דיוגנס פתח את הבקבוק ורחרח את תוכנו.
"ברצון," אמר והוציא ספל מתוך ארנק עור גדול, ומזג לתוכו את היין. אחר כך לגם לגימה הגונה מן הנוזל האדמדם.
"היין הטוב ביותר הוא היין שקיבלת בחינם."
אלכסנדר צחק.
"מעולם לא נפגשנו קודם לכן. מנין לך שאינני מנסה להרעיל אותך?"
"והרי אינך מכיר אותי כלל," תמה דיוגנס, "זו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים. ומדוע שתעניק לי חסד כזה?"
צללי עצי הזית התארכו; השמש החלה לשקוע מעבר למפרץ פיראוס, טובלת אט אט בים האגאי האפל כדם.
"שמך הולך לפניך," אמר אלכסנדר. "אתה

הוא דיוגנס, שהיוונים מכנים 'קיניקן' - הכלבי. אומרים שמצאת את הדרך לאמת, ושאתה מורה אותה חינם אין כסף."
"בעד הדרך שאני מורה," אמר דיוגנס, "אינני דורש כסף, אבל היא אינה ניתנת חינם. האמת יקרת ערך היא מאין כמותה, ואין זה משנה אם המדובר בעלוב שבקבצנים, או בשליטהּ של תבל ומלואה. אין אדם שהאמת זולה עבורו."
"באתי כדי ללמוד," אמר אלכסנדר.
"אם כך, אלמד אותך."

דיוגנס לגם עוד לגימה אחת מן היין והציע את הבקבוק לאלכסנדר.
"לא תודה," אמר העלם, "אינני רוצה לשתות."
"אם ברצונך ללמוד," אמר דיוגנס, "שתה!"
אלכסנדר לקח את הבקבוק ולגם משקה מלוא פיו.
"יפה!" אמר הפילוסוף, "אני מבין שאין צורך ללמדך צייתנות."
"אבי, פיליפוס, המלך הדגול, לימדני היטב."
"אל דאגה. בסופו של דבר תשכח את כל מה שלימדוך."
אלכסנדר בחן בעיניו את הזקן שמולו. הוא דמה לסילנוס, מורהו השמן והשיכור-תמיד של האל דיוניסוס. לא היה דבר בדמותו שרמז על חוכמה עילאית או על ידיעת האמת. הוא היה מכוער למדי, גבותיו עבות ולבנות ואפו גדול ואדמדם. לגופו לבש רק אזור חלציים מטונף שהיה קרוע כל כך, עד שזכרותו היתה מציצה ומתגלה מדי פעם מבעד לחור כשהיה משנה את תנוחתו. איבר מינו היה, ככל הנראה, קטן מאוד. ואדם זה יורה לי את הדרך הנכונה? אמר אלכסנדר בלבו. אבל הוא החריש וציפה למוצא פיו של הישיש, משום שחש שיש לו דבר-מה מעניין לומר.
"האמת דבר נפלא היא. אם תלמד אותה לשמה, היא תועיל לך יותר מכל הזהב שבעולם. אבל אם תלמד אותה על מנת להפיק ממנה תועלת, היא תוביל אותך לכיליון. האמת היא אישה, ויש לדעת כיצד לנהוג בה."
"אינני ילד. אני יודע כיצד לנהוג בנשים."
"לא באישה זאת. אתה הורגלת לנשים בנות תמותה, אבל אלתיאה היא בת אלמוות. אתה אמנם גבר, צעיר וחזק, אבל אל תשכח: האמת היא גברת רבת עצמה, ואין לנהוג בה בקלות דעת."
"אהיה לה מאהב עדין ומתחשב."


"הכובש והכלב". צילום: עטיפת הספר


	"אתה רוצה שאומר לך את האמת? אינני יודע מה פירושה, ואיך אומר אותה?"


	"אתה אוהב כלבים?" שאל דיוגנס. "לא במיוחד," אמר אלכסנדר, "הם צייתנים וכנועים מדי לטעמי. אני מעדיף את האריה או את הברדלס. אלו הן חיות הראויות להערצה. לעולם לא תקנה לך חזקה על חתול פרא, כל כמה שתאכיל או תשקה אותו. לעולם יישאר בלתי מאולף, גם אם תגדלהו מינקות, גם אם תמנע ממנו את נוכחותם של בני מינו, תמיד יהיה נאמן לרצונותיו." "ואילו אני," אמר דיוגנס, "אוהב את הכלב אהבה עזה. חיה נהדרת, ללא כל ספק. וגם עכברים אני אוהב, וגם שממיות. כל מה שראוי ללמדו, תוכל ללמוד מן הכלב, העכבר והשממית. אה, כן! וגם את חתולי הרחוב אני אוהב. ואת המקקים." הירח עלה, פגום אך זוהר, והכוכבים נצצו בשמי הלילה. שירתן של הציקדות ניסרה באוויר הצלול כנגינת הלירה. "אמור לי, נער, מה מביא אותך אלי?" שאל דיוגנס. "אני מבקש לדעת," ענה אלכסנדר לאחר מחשבה עמוקה. "מה ברצונך לדעת?" "את האמת, כמובן." "לשם מה, בשם פָּאלָאס? לשם מה אתה רוצה לדעת את האמת? איזו תועלת תצמח לך מזה?" אלכסנדר חכך במחשבתו. הוא הביט בעיניו של היושב מולו, הפולה פרעושים מכותנתו המזוהמת ומפצפץ אותם בין ציפורני אגודליו. "אני לא יודע. מורי, אריסטו, תמיד היה אומר שהאמת היא..." "אין לי שום רצון לשמוע על מורך אריסטו או מה הן מחשבותיו על האמת. הכרתי אותו עוד כשהיה ילד, ומעולם לא עשה עלי רושם כביר. הוא היה מכה את הכלבים השוטים ומגרש אותם אל מחוץ לתחומי העיר, שחצן קטן שכמותו. אינני רוצה לדעת מה אמר לך אריסטו או כל אדם אחר; אני רוצה לשמוע מה יש בפיך, אם יש לך בכלל דבר-מה משלך לומר..." "מה אתה רוצה שאומר לך?" "אני רוצה שתאמר לי את האמת. לא יותר ולא פחות." "אתה רוצה שאומר לך את האמת? אינני יודע מה פירושה, ואיך אומר אותה?" "נמשיך מחר," אמר דיוגנס, "הדיבורים האלה מעייפים אותי." "אתה רוצה לישון?" דיוגנס צחק. "בכלל לא!" אמר, "אני רוצה לשתות, ואני רוצה לשוחח שיחה נעימה ורגועה כשיחה שמשוחחים שני חברים, ולא כשיחה בין מורה לתלמידו. אתה מוזמן להצטרף אלי אם תרצה, אלא שאני בספק אם תוכל להשתוות אלי ביכולת השתייה." אלכסנדר שלף מאמתחתו בקבוק נוסף, שהכיל נוזל שקוף ושמנוני למראה. "זהו משקה מיוחד שמצאתי בערבות אסיה. הילידים מגולחי הראש רוקחים אותו מתפוחי אדמה. הוא חזק כל כך, עד שיכול להצמיח זקן גם על לחיו של ילד. אם לא נמצא את האמת בתחתיתו של הבקבוק הזה, הרי שלעולם לא נמצא אותה." "אם כן, נשתה!" אמר דיוגנס, וחטף את הבקבוק מידו של העלם. "מוזר הדבר," אמר אלכסנדר כטוב לבו במשקה, "שעם שם כשמך, ש'ילוד האלים' פירושו, אתה מבכר לחיות כחיה, פחות מאדם אפילו..." "ואתה," אמר דיוגנס, שאף הוא היה כבר מבוסם למדי, "פירוש שמך הוא 'מגינם של בני האדם' - והנה אתה טובח בהם ועושה אותם לעבדים ולשפחות... אבל כך הם פני הדברים על פי רוב. רק לעתים רחוקות מציין השם את אופיו של האדם. אני סבור כי שמותינו אינם אלא מצבות לבני האדם שהורינו רצו שנהיה." "ואין בנמצא בני אדם המקיימים את מה שהועיד להם שמם?" "לכל אדם," השיב דיוגנס, "יש גורל משלו; אבל לעולם אין זה הגורל שהוריו ייעדו לו. כולנו נועדנו לאכזב את הורינו, איש איש בדרכו שלו. וכי אינך מסכים לדעתי?" "אינני יודע..." אמר אלכסנדר ולגם לגימה ארוכה מן הבקבוק שבידו. "הכובש והכלב", יקי מנשפרוינד, בבל (דרום)