 |
/images/archive/gallery/901/012.jpg מתחת לאף
 |
|
|
|
|
| קבלו סיפור קצר מאת דודו בוסי, שנכתב במיוחד לספר "מתחת לאף" בעריכתו של קובי ניב במלאת 25 שנים לצאתו לאור של סרט הפולחן. הספר כולל את התסריט המלא של הסרט- הפעם הראשונה בה מודפס תסריט באורך מלא וכן ראיונות עם יוצרי הסרט ומאמרים שונים |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  |
|
דודו בוסי
5/3/2008 11:14 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
הקדמה
|
|
|
 |
|
|
|
כל צפייה חוזרת בסרט "מתחת לאף" מחזירה אותי לילדות המוקדמת שלי בשכונת התקווה.
מצד אחד מזכירה לי את הפחד המצמית שקינן בי מפני הנרקומנים ועברייני הצעצוע, דוגמת הדמויות הקולנועיות של סמי בן-טובים והרצל מלול, המגולמות בסרט על ידי אורי גבריאל ומשה איבגי הצעירים, ומצד שני עוטפת אותי בזיכרון ההערצה שרחשתי אז אל הרובין-הוד השכונתי, הלוא הוא יחזקאל אסלן, האיש החזק שהיה נושא השיחה העיקרי של אנשי השוק, יושבי החמארות ומסעדות השיפודים שלאורך רחוב אצ"ל.
את "הזאוס של הנרקיסים" כתבתי בהשראתו של הגנגסטר האחרון שיצא מן השכונה, הגיבור העממי שעשה חיל בארץ ובחו"ל ומצא את מותו בשנת 1993 בידי מתנקש חמוש באקדח.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
|
זאוס של הנרקיסים
|
|
|
|
|
|
|
ישבתי במסעדה הקטנה של אבא ובהיתי ביחזקאל שעמד ליד חנות המשקאות הענקית שלו ממול. אבא עמד ליד הגריל. הוא הבחין במבטים שאני נועץ באיש קטן הקומה ונפוח החזה ואמר לי להפנות את הראש לצד הנגדי. "למה?" שאלתי. "אומרים שהוא תורם הרבה לאנשים, אולי נבקש ממנו תרומה ונעבור לבית יותר טוב? נמאס לי מהבית שלנו, כל היום מרדפים אחרי הג'וקים והעכבישים."
אבא החווה מולי תנועת ביטול.
גרנו אז בדירת שניים וחצי חדרים בשכונה. הקירות סדוקים, הטיח מתקלף, הרצפות עקמומיות, והשכנים צועקים. לוקיישן פנטסטי לרקימת חלומות ביום, ודיכאון עמוק בלילה. החלום הגדול שלי באותם ימים היה להיות כמו יחזקאל: דון שכונתי מפורסם ונערץ. אבל אם אפשר בלי כל המהמורות שעבר בדרך לפסגה, בלי מכות, דקירות ויריות, בלי גניבות, סחיטות ואיומים, ובלי הסחר בסמים. כי זה מפחיד כל הדברים האלה, וגם אפשר להיפצע ולשבת בבית סוהר, לא עלינו. וכבר אז ידעתי משמועות מה עושים לנערים קטנים וחלקיי גוף במוסדות לעבריינים צעירים, בייחוד אם הם חרדתיים כמוני.
שאלתי את אבא איך זה שליחזקאל יש חנות משקאות כל כך גדולה, והוא לא עושה בה כלום, לא מוכר ולא מעמיס סחורה, כל היום יושב מחוצה לה ומדבר עם חברים שלו. "ואתה," הוספתי, "שמנהל מסעדה כל כך פצפונת, עובד ומזיע בה כמו חמור?"
אבא ירה כמה קלישאות עתיקות, ממשפחת "צדיק ורע לו", נד בראשו, הפך את השיפודים הנצלים על האש ונאנח בייאוש.
אבי, שנפטר בינתיים, היה מראשוני המסעדנים בשכונה. את המסעדה שלו פתח בשנת חמישים ושבע של המאה הקודמת. את הנכס רכש בדמי מפתח כשמלאו לו 26. על 25 המטרים הרבועים שילם סכום מופקע של שלוש עשרה אלף לירות: עוד לוקש משומש שאבא רכש במחיר של מוצר חדש.
היה לו כשרון נדיר לזה, לאבא. זה לא היה הכשרון היחיד שלו, אבל בהחלט הבולט בהם. אף פעם לא התמקח, לא אמר "לא" לאיש. לא לחברים ולא לספקים. באותה תקופה קינאתי בילדיו של השכן החזק והממולח ממול, וקצת בזתי לאבא, שאמנם, כמו יחזקאל, היה נערץ על רבים בשכונה, אבל לא מהסיבות הנכונות, כך חשבתי אז. למשל, אבא לא ידע לאכול את ארוחותיו לבד, תמיד ישבו סביבו אוכלי חינם שאכלו בתאווה את תבשיליו.
גם יחזקאל לא נצפה אוכל בגפו, אבל להבדיל מאבא שסעד עם פועלי עירייה ושאר קשי יום, כאלה ששאיפותיהם הסתכמו בהשגת סכום כסף לקניית חבילת הגת היומית, סביב יחזקאל, כשזה פתח את מסעדתו הראשונה, "שיפודי התקווה", הצמודה לזו של אבא, ישבו אנשי עסקים ובעלי מקצועות חופשיים, קרי מהנדסים גדולים – בתחום הכספות, רוקחים בכירים – בתחום הלבן, ושופטים מחוזיים שמתמחים בבוררות בין כרישי פשע מסוכסכים.
יחזקאל פיטם את אנשיו בשקדי עגל וכבדי אווז, הרווה את צימאונם בויסקי שיבס ובקוניאק רמי מרטן, וגזר קופון יפה בעסקים שעשה בין שיפוד לדרינק נוסף. אבא, לעומתו, שהכין לחבריו עיג'ה גדולה, פשטידה המורכבת מביצים ובשר מבושל, והשקה אותם בבירה נשר או גולדסטאר, הסתפק בבונוס הרבה פחות אטרקטיבי - פינוי השולחן בתום הארוחה ורחיצת הכלים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המשכתי להתבונן ביחזקאל, ששוחח עם חבריו בתנועות ידיים גדולות. "מה אתה מסתכל עליו כל הזמן?" אבא גער בי. אמרתי לו שזה משגע אותי שיחזקאל נראה כל כך קטן ליד כל הענטרים סביבו, ובכל זאת כולם, ללא יוצא מן הכלל, מפחדים ממנו ועושים לו כבוד.
עזרא הקצב נכנס למסעדה, בידו שקית ניילון מדממת. הוא שמע את דבריי, הניח את השקית על המקרר ואמר לי שהגובה של הבן אדם לא נחשב. "הגודל של הביצים קובע, וליחזקאל יש ביצים של דינוזאור".
עזרא הקצב, שלימים עקץ את אבא והרבה אחרים וברח מהשכונה, היה בשבילי, מעבר לכתוב בעיתונים, מקור אינפורמציה חשוב לעולמו המופלא של יחזקאל.
פיו של עזרא לא הפסיק להפיק ולהמטיר דברי רכיל. היה אז בשנות העשרים המאוחרות לחייו, קצב בעל ניסיון, בן לשושלת קצבים שהתחילה את דרכה בבצרה שבעירק. עזרא סיפק סחורה למספר מסעדות בשכונה. יותר מאשר חתך וניקר בשר היה עזרא נהנה לרבוץ אצל לקוחותיו בני דור הביניים של מסעדני התקווה.
הוא והמסעדנים המתעשרים ישבו יחדיו בסוף כל לילה, אכלו צלעות כבש, שתו רמי מרטן ודיברו בעיקר על יחזקאל ועל "החתול המטפס", דמות צבעונית נוספת מעולם הפשיעה המקומי, פורץ חסר פחד שבהשראתו הגו יוצרי הסרט "מתחת לאף" את דמותו של ג'אנה, המגולמת על ידי השחקן והמסעדן לשעבר צדוק צארום.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/900/904.jpg
מתחת לאף יח''צ |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עזרא התיישב לידי וסיפר לי בהתלהבות שיחזקאל עומד לרכוש וילה גדולה בשיכון דן. "שיכון דן?" תמהתי, "מה לו ולשיכון דן? זאת שכונה של צפונים". "בשביל זה הבן-אדם עובד קשה," אמר עזרא. ממש קשה, חשבתי לי והתבוננתי באבא המיוזע, שעומד ליד המנגל וצולה עצמו לדעת. נאנחתי וחזרתי להתבונן ביחזקאל.
הלוואי שהייתי על ידו עכשיו, חשבתי לי, מעניין על מה הוא מדבר עם האנשים המפחידים האלה. "תיראה," אמרתי והצבעתי על הכריש, "כל מי שעובר על ידו אומר לו שלום. איזה כיף לו, איזה כיף, אף פעם הוא לא לבד. כולם מכירים אותו, כותבים עליו בעיתונים כל הזמן. הלוואי שהיו עושים לי כבוד ככה... תגיד, הוא קונה וילה עם בריכה?"
"בטח, אולימפית!"
"אולימפית אולימפית?"
"אולימפית אולימפית!"
"ואו!"
אני צריך למצוא דרך להתקרב אליו, המשכתי להרהר. זאת לא צריכה להיות בעיה גדולה. אנחנו שכנים, הוא יודע שאני הבן של שלמה בוסי, הוא ראה אותי כבר. אבל איך אתקרב אליו, עם האופי המחורבן שלי? הרי כשהוא הולך מולי עם תנועות הידיים הגדולות שלו, והכתפיים שמתנועעות מצד לצד, כובשות להם כמה שיותר שטח בחלל, אני קובר את הראש באדמה או מבריח את העיניים לצדדים.
הוא בטח חושב, כמו הרבה אחרים, שאני סתם סנוב ומתנשא. אם רק היה יודע שזה נובע מפחד ומביישנות - אולי הוא היה זה שיוזם איתי איזשהו קשר. על מה אני חולם, חייכתי במרירות, זה יחזקאל. הוא הבוס של כל הבוסים, מי אני בכלל שהוא יפנה אלי? אני נמלה, לא חשוב לאף אחד, חוץ מאשר לאבא ואימא. בשכונה אני אוויר, שקוף, איש לא מבחין בי, איש לא פונה אלי, איש לא אומר לי שלום. את השם שלי בקושי מכירים, מי שכבר פונה אלי, קורא לי הבן של בוסי. אין לי שם ואין לי אישיות. ואיך תהיה לי?
אבא אדם פתוח, הולך ברחוב ומישיר מבט אל אנשים. אומר שלום לכולם, מצדיע וקד קידה. ואני, כשמישהו מהעוברים ושבים מביט בי במקרה, מייד קובר את העיניים בקרקע, פוחד מקהל. בעניין הזה ירשתי את הגנים של אימא דווקא. זה לא עסק. צריך לעשות משהו. צריך לגרום ליחזקאל להכיר אותי באופן אישי. ברגע שזה יקרה המעמד שלי ישתנה לגמרי. הביטחון העצמי שלי ינסוק לשחקים. אנשים יתחילו להתייחס אלי. לעשות לי כבוד. לומר לי אהלן דודו, ולא רק "היי אתה, הבן של הקצין, מה שלום אבא, ותמסור לו ד"ש!" (אבי היה סגן במילואים בהג"א. חלק מתושבי השכונה נהגו לקרוא לו בחיבה "הקצין")
החלטתי לעשות מעשה. אחצה את הכביש, אתקרב אליו, אציג את עצמי בשמי הפרטי ואאחל לו מזל טוב לרגל רכישת הוילה עם הבריכה האולימפית. זהו, חשבתי, זה לא צריך להיות מסובך כל כך. פשוט אושיט לעברו את ידי. הרי לסרב ללחוץ אותה הוא לא יסרב. אין סיכוי כזה. זה לא מכובד, ויחזקאל הוא איש של כבוד.
לא, לא, מה פתאום, אני לא כמו כולם, דפדפתי מיד את התוכנית. הרי כל אחד מושיט לו יד. הוא בכלל לא זוכר אותם, את כל המתרפסים האלה. ללחוץ לו יד, ככה סתם, זה כמו לבקש חתימה מכוכב קולנוע. לא רוצה שיחשוב שאני מעריץ שלו, למה מה קרה? אני צריך למצוא דרך ייחודית יותר להתקרב אליו.
"על מה אתה חושב כל כך הרבה?" עזרא פנה אלי ושאל. "על יחזקאל," השבתי, "אף פעם הוא לא אמר לי שלום, אני מת שפעם אחת הוא ישים לב אלי." אבא, ששמע את דברי, נענע בראשו בחוסר נחת. עזרא התחיל לצחקק. הוא קירב את שפתיו לאוזניי וגילה לי שיחזקאל נמצא במלחמה עם עמוס מסיקה, מלך שכונות נווה אליעזר וכפר-שלם הסמוכות. הלב שלי החל לפעום בקצב מטורף. "מ-ל-ח-מ-ה", מלמלתי בהתפעמות, מדגיש אות אחרי אות. "למה מלחמה?" שאלתי. "בלגנים בגלל התחנות סמים," אמר עזרא.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חודשיים לאחר מכן רעשה השכונה. יחזקאל ניצל מניסיון חיסול, שמונה קליעים שחדרו לגופו לא הצליחו להכניעו. הניסיון הכושל התרחש בחצר הוילה החדשה שלו בשיכון דן. בשכונה סיפרו שיחזקאל לא איבד את הכרתו ואת עשתונותיו, למרות שאחד מהקליעים ננעץ בפרצופו וריסק את לסתותיו. מדמם בכל גופו, זחל למכוניתו ונסע עד בית החולים. כל הדרך אשתו שוש, האישה היפה ביותר שיצאה מהשכונה, ישבה היסטרית לצדו. רק בפתח חדר המיון ראשו נשמט על ההגה והוא איבד את הכרתו.
השבועות שלאחר מכן היו היפים ביותר למספרי הסיפורים בשכונה. אנשים יצאו מגדרם, נאבקו ביניהם מי מהלל במילים רמות יותר את גבורתו וחוסנו של יחזקאל. הוא וניסיון החיסול היו נושאי השיחה המרכזיים במסעדות שלאורך רחוב אצ"ל, בחאמרות הקטנות שבסמטאות, במועדוני הקלפים, ה"קלוּבּים", שחלקם היו בבעלותו, ובין הבסטות בשוק. באותם ימים צה"ל פלש ללבנון, התחילה המלחמה. אבל מי דיבר על זה אז? יחזקאל, המאושפז בבית חולים תחת שמירה כבדה של אנשיו, היה האייטם המרכזי בשכונה.
כשלושה שבועות לאחר ניסיון הרצח שכבתי במיטתי וחשבתי שעכשיו זאת ההזדמנות שלי. אלך לבקר אותו בבית-חולים, אקנה לו פרחים... אומרים שהוא בהכרה מלאה... אבל הוא מוקף בענטרים שלו, בטח הם לא יתנו לי להתקרב אליו... בעצם, אני הבן של השכן, אין סיבה שלא יתנו לי למסור לו פרחים ולאחל לו החלמה מהירה... רגע, רגע, בטח יש שם מלא בלשים שמצלמים את כל המבקרים. יא חתיכת דפוק, אתה רוצה שהתמונות שלך יהיו תלויות בתחנות משטרה?.. אבל זה כולה ביקור נימוסים. יחזקאל מאוד יעריך את זה שבאתי לבקר אותו. כשהוא ישתחרר מהבית חולים הוא יתחיל להתייחס אלי, לומר לי שלום ברחוב. החיים האפורים שלי ישתנו לגמרי. סוף סוף אהיה קוּל, מחליף שלום עם הדון של השכונה, מחליק כף עם הזאוס של הנרקיסים*. אף אחד לא יפגע במישהו שיחזקאל חפץ ביקרו, אף אחד!
ממש אף אחד, התעוררה בי מחשבה שנייה. הרי אותו עצמו ניסו לחסל... טוב, אני לא הולך לעשות אתו עסקים, ממה אני פוחד? אני כולה שכן שמאחל לו החלמה שלמה. הרי האויבים שלו לא יתחילו לחסל את כל האנשים סביבו. או שאולי כן?.. איזה טיפש אני, מה אני יותר מדי מתברבר עם עצמי!? אלך לבקר אותו מחר וזהו... על הבוקר אהיה אצלו עם זר גדול של פרחים, ומה שיהיה יהיה.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/900/899.jpg
מתחת לאף יח''צ |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אבל בסופו של הלילה המכשול ניצח את הרצון. ישבתי במסעדה של אבא והמשכתי להתבונן בחנות המשקאות ממול, המיותמת מפרצופו המהפנט של הבוס. היתה תכונה רבה בחנות, אנשיו יצאו ונכנסו. הרגשתי שקורה שם משהו. איפה עזרא הקצב כשצריכים אותו, חשבתי לי. הסקרנות הטריפה אותי. קמתי והתקשרתי לקצב הרכלן והזעקתי אותו למסעדה באמתלה כלשהי.
"מה קורה?" שאלתי אותו כשנכנס. "תסתכל על החברים של יחזקאל, הפרצופים שלהם צועקים שמתבשל משהו." "מה, לא שמעת?" עזרא אמר בטון חגיגי, מלא חשיבות. "לא," השבתי "עוד לא הבאת סחורה היום, אז איך אשמע?"
עזרא קרב את שפתיו לאוזני ולחש: "עשו חוזה על הראש של מסיקה."
"חוזה חוזה?" פערתי את פי וזקפתי גבות.
"שששש, דבר בשקט... כן, חוזה חוזה!"
"יענו מה?" שאלתי בלחישה.
"יענו הולכים לבזבז את מסיקה."
"מה לבזבז?"
"לבזבז! מה שאתה שומע."
"ואו, לבזבז, איזו מילה יפה זאת לבזבז. כבר לא אומרים להוריד? לרצוח? לחסל?"
"אתה ילד קטן, לא בעניינים אתה," אמר עזרא והחווה מולי תנועת ביטול.
"לבזבז, לבזבז, בז בז בז בז, בזזזז," מלמלתי לעצמי כשעזרא ניגש לקחת הזמנה מאבא. לפני שיצא שאלתי אותו לשלומו של יחזקאל. "יחזקאל על הפנים, אבל הוא גבר בגברים, הוא ייצא מזה בסוף."
"חשבתי לבקר אותו היום," אמרתי, "אולי נלך יחד?"
"השתגעת," הוא הפתיע, "אומרים שהוא כולו בגבס, מחובר לחוטים וצינורות, הפה שלו מרוסק והוא לא יכול להוציא מילה."
"רגע רגע, אם הוא לא יכול להוציא מילה מהפה, אז איך זה שהוא עשה חוזה על הראש של מסיקה?"
"עם העיניים!" אמר עזרא באדישות והסתלק.
"עם העיניים!" לחשתי בהתרגשות. "עושים כאן חוזים במצמוצים. איזה יופי, איזו עוצמה, רק יחזקאל יכול למצמץ ולבזבז... למצמץ ולבזבז... למצמץ ולבזבז בז בז בזזזז."
"התחלת לדבר עם עצמך? אבא התקרב אלי ושאל. "שמעת את החדשות?" שאלתי אותו.
"כן, שמעתי, עברנו כבר את הארבעים קילומטר."
"לא מדבר אתך על לבנון. אני מדבר על החדשות החמות באמת."
"מה קרה?"
"יחזקאל מצמץ, ומסיקה הולך להתבזבז, בז בז בזזז"
"נראה לי שירדת מהפסים. אולי כדאי שתחזור לבית ספר? לך תלמד! כל היום אתה יושב כאן וחושב מחשבות בטלות!"
"עזוב אותי מבית ספר. חביבי, יחזקאל מצמץ מץ מץ ומסיקה מתבזבז בז בז. אתה מבין את זה, מר אבא?"
אבא נענע בראשו ושרק לחבורת הזבל - פועלי העירייה אוכלי החינם שמעשר בבוקר יושבים ליד חנות לחומרי בניין וסופרים את הדקות עד לשריקה המיוחלת של אבי.
"מעניין איך יבזבזו אותו," אמרתי לאבא שהעביר למרכז השולחן את המחבת הענקית עם העיג'ה.
"לא רוצה לשמוע את הדיבורים האלה יותר, אתה מבין?!" אבא הרים את קולו.
"ששש, לא להתרגש, בזזז מישהו עומד להתבזבז בזז בזז."
"חאלס, תעוף מכאן! תחזור ללימודים, יא טמבל! כלום לא ייצא ממך בסוף!" הפעם אבא התעצבן באמת. הלכתי הביתה.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/900/896.jpg
אורי גבריאלי, מתחת לאף יח''צ |
יח''צ |
אורי גבריאלי, מתחת לאף |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בלילה שכבתי במיטה וחשבתי על יחזקאל הירוי ועל חוזה הבזבוז. זה הטריד את מנוחתי. חבל שלא הטריד גם את מנוחתו של עמוס מסיקה.
בשעה מאוחרת יותר החריד את השכונה צרור יריות. קמתי מהמיטה בבהלה. הדלקתי את אור ופתחתי את החלון. שכנים יצאו למרפסותיהם, מנסים לנחש מאין הגיעו קולות הירי. הרוב הגדול של השכנים סבר שהן הגיעו מרחוב אצ"ל, הרחוב המרכזי של השכונה. המיעוט סבר שהיריות באו דווקא מרחוב דרך לוד, המפריד בין היבשת השישית לשביעית, חוצץ בין שכונת התקווה לשכונת הארגזים.
כמעט כמו תמיד, גם במקרה הזה המיעוט צדק. למרות השעה המאוחרת, עשרות שכנים יצאו מבתיהם ורצו לאזור הירי המשוער. מאוד קינאתי בהם על אומץ ליבם. מיהרתי להתקשר לביתו של עזרא הקצב, השוכן סמוך לתחנת משטרת השכונות ברחוב דרך לוד. עזרא נשמע נסער מתמיד. מרפסת דירתו צפתה אל זירת הירי. "בזבזו את מסיקה! בזבזו את מסיקה!" הוא צרח אל השפופרת. "אני מזהה את הב.מ.וו הכתומה שלו! אני יורד למטה!" והוא ניתק.
"בזבזו את מסיקה", לחשתי. "ואו, יחזקאל מצמץ ומסיקה התבזבז מתחת לאף של המשטרה. איזה מין עולם זה. הלכתי למטבח ופתחתי את המקרר. הוצאתי בקבוק מים ושתיתי. הסתכלתי על האצבעות שלי, רעד אחז בהן. קצב פעימות הלב שלי הלך וגבר. אמא התעוררה ואמרה שחלמה על יריות. היא התקרבה אלי ואחזה בפרצופי. נראיתי לה מאוד חיוור. קרקוש מפתחות נשמע מדלת הכניסה. "מי זה בדלת?" שאלתי בחרדה. חשתי סחרחורת, כמעט נפלתי. אימא תמכה בי והצילה אותי מחבלה. "זה אבא, תירגע, זה רק אבא. הוא חזר מהעבודה."
אבא נכנס, מביא אתו ריחות צלייה כבדים מהמסעדה. הוא אמר לאימא ששמע צרורות של יריות בזמן שהתכונן לסגירה. "אז מה, לא חלמתי?" אימא שאלה את עצמה. אבא הביט בי, וקצת נבהל. "למה הוא רועד ככה?" הוא שאל את אימא ודרש ממנה למהר להכין לי כוס קוּלוּש, שזה חלב בדבש בתוספת שלוש כפות קוניאק.
אימא סירבה להוסיף קוניאק למשקה, אבל אבא התעקש. אולי אבא לא היה חזק ועשיר כמו יחזקאל, שבסופו של דבר נרצח אחת עשרה שנה מאוחר יותר. אבל הוא תמיד ידע איזה תרופות מרגיעות אותי. לקראת השלוק האחרון הרמתי את הכוס וחייכתי אל הורי המודאגים. "סאלוּט," אמרתי חצי שיכור וחיסלתי את המשקה. "כשאגדל אהיה סנדק!" הוספתי. "כולם יעשו לי כבוד, ואני אמצמץ ואבזבז בז בז, כמו יחזקאל." אימא צקצקה בלשונה ואמרה לאבא שאנחנו חייבים לעבור דירה. אבא עזר לי לקום מהכיסא, ובזבז אותי היישר למיטה.
"מתחת לאף", נ.ב. ספרים בשיתוף עם קרן הקולנוע הישראלי. תסריט: חיים מרין. עורך הספר: קובי ניב
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/901/012.jpgמתחת לאף  | | |
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
