 |
הקולנוע הישראלי זוכה לעדנה גדולה. יותר ויותר סרטים נעשים כל שנה, והם גם זוכים להצלחה מסחרית – בארץ ובעולם. בין הסרטים אפשר למנות את "חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי שבו צפו כ- 300 אלף צופים, ו"כנפיים שבורות" של ניר ברגמן שבו צפו כ- 180 אלף איש. את השיא של התופעה ניתן לחוות ממש השנה, עם שלושה סרטים מצליחים במיוחד – "ללכת על המים", "סוף העולם שמאלה", ו"אהבה קולומביאנית", שחלקם מצליחים בארץ כמו הסרטים ההוליוודיים, ואף יותר.
"ללכת על המים" עשה קרוב למיליון דולר במכירות למפיצים ב-35 מדינות ברחבי העולם,
והוקרן לראשונה בפתיחת פסטיבל ברלין 2004 ומשך למעלה מ-120 אלף צופים בישראל. "סוף העולם שמאלה" מוגדר, לפחות על ידי מפיציו, כסרט המצליח ביותר מאז "אסקימו לימון". ל"אהבה קולומביאנית", שעלה בסוף השבוע שעבר, היה סופשבוע רווחי עם למעלה מ-10,000 צופים. לצד הצלחות פנומנליות של סרטים בהם צפו יותר ממאה אלף צופים, יש גם הצלחות ברמה בינונית, סרטים שבהם צפו עשרות אלפי צופים. 730 אלף איש צפו בקולנוע ישראלי ב-2003, כך על פי נתוני הקרן לקולנוע. התחושה הכללית היא של פריחה חסרת תקדים, אז למה לא לפרגן, יא חארות. - איתן פוקס, במאי "ללכת על המים", איך אתה מסביר את ההצלחה? "הסרטים נהיו יותר טובים מבחינת הסטנדרטים, זה כבר לא נראה כמו סרט ישראלי. אבי נשר, לדוגמה, עשה פעם סרטי קאלט, עזב את ישראל, והפנים ערכי הפקה אמריקאים לגמרי. קם כאן דור חדש של במאים שהתחנך בסם שפיגל ובאוניברסיטת תל אביב. אנשים התחילו לצבור ניסיון גם בטלוויזיה – צלמים, תפאורנים, ועד שמגיעים לעשות סרט קולנוע – כבר עשו סרט טלוויזיה אחד, וזה פקטור. חוץ מזה שיש היום כבר ערכי הפקה, חשיבה נכונה על שיווק ויחסי ציבור. הקולנוע גם נהיה יותר קומוניקטיבי וזה גם דבר חשוב".
- למה אתה מתכוון בקומוניקטיבי? "מה שמייחד את הסרטים שלנו, למשל, כמו 'פלורנטין', 'בעל בעל לב', 'יוסי וג'אגר', זה הנושאים שבהם - הפוליטיקה הישראלית הפרובלמטית, הגבר הישראלי ולמה הוא כזה, נושאים קשים. הטיפול בהם הוא מאד קומוניקטיבי ומיינסטרימי במודע". - יכול להיות שאתה מכוון את הנושאים לטעמם של הצופים בחו"ל, למען הצלחה יותר גדולה? "סרט שלא מצליח בחו"ל יש לו יותר בעיות כלכליות. אבל אני לא חושב 'בואו נעשה סרטים על הומואים, כי זה משהו שמתחבר עם חו"ל'. אם נצליח בארה"ב, אפשר להצליח גם כלכלית. כבר לא צריך להתנצל על זה שמצליחים. אני מאד שמח שהצלחנו בזה שהקהל אוהב את הסרט בארץ, וגם שהקהל בחו"ל מאד אוהב אותו. משמח אותי שנפתחת אופציה כזו. והעניין הוא שזה לא חייב להיות רדוד, חייבים למצוא נוסחה שהיא גם מורכבת וגם קומוניקטיבית. הרמה שבה החומרים מטופלים ומצליחים הם לגמרי בינלאומיים. ועדיין, אי אפשר לטעון שהנושאים בינלאומיים. סרט כמו 'כנפיים שבורות' מטפל במשפחה הכי ישראלית והבעיות שלה. הספציפיות והחד פעמיות, עם טיפול קומוניקטיבי, זאת נוסחה מנצחת".
- זה לא מרדד את הנושא? יש מבקרים שמבלבלים בין קומוניקטיביות לבין שטחיות ורדידות. אבל זה לא מחייב והסרט שלנו הוכיח את זה באופן חד משמעי. יש כאן חיבור בין השואה לבין הכיבוש, ולקהל הישראלי לא קל כשעושים השוואה כזו. מה שמרכך זה האמירות, וזה נורא כיפי, עם אתנחתא קומית. יש מבקרים בארץ שלא מצליחים לראות קולנוע מפריזמה של קהל, הם שכחו לגמרי שיש קהל שצריך לדבר איתו, ואז הם מפנים אותו לכל מיני סרטים אזוטרים ולאו דווקא מצוינים. גם הקרנות, אגב, משקיעות את הכסף בסרטים לא קומוניקטיביים".
- גם אתם קיבלתם הקצבה מהקרן. "'ללכת על המים' הוא דווקא דוגמא לסרט שנעשה עם יחסית מעט כסף – 250 אלף דולר מהקרן הגדולה, את השאר גייסנו ב-'HOT', ממשקיעים פרטיים ויונייטד קינג, בבעלות משה אדרי (הבעלים של סינמה סיטי, ר.ב.) שגם הפיקו את אבי נשר".
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
איתן פוקס
|
|
 |
 |
 |
 |
|
"הבמאים הישראלים משחקים ברמה אירופאית"
|
 |
|
 |
 |
 |
|
לטענת מפיצי "סוף העונה שמאלה", מאז "אסקימו לימון" לא נראה כדבר הזה. רק לשם המחשה: בסוף השבוע הראשון להקרנתו של "ספיידרמן 2", בלוקבאסטר עצום בקנה מידה עולמי, צפו 4606 אנשים. באותו סוף שבוע צפו 5246 אנשים ב"סוף העולם שמאלה". סך הכל צפו בסרט למעלה מ-200 אלף אנשים עד היום, וואחד סכום, למרות שההשוואות ליודל'ה הן קצת מוגזמות: בסרט הראשון בסדרת "אסקימו לימון" צפו מליון ו-300 אלף צופים, כשכמות האוכלוסייה בארץ היתה ארבעה מיליון וחצי איש, אבל צריך להתחשב בכך שהקולנוע היה תרבות פנאי מרכזית בחברה שלא היו לה הרבה אופציות אחרות.
- אבי נשר, "סוף העולם שמאלה" איך אתה מסביר את זה? "אפשר לקרוא לזה הקולנוע הישראלי החדש: 'חתונה מאוחרת', 'כנפיים שבורות', 'ללכת על המים', 'סוף העולם שמאלה', והמכנה המשותף שלהם הוא שלכולם יש במאים נהדרים. הקולנוע הישראלי עבר מהפיכה, והפך להיות קולנוע של במאים שעושים עבודה מדהימה. הבמאי של 'מתנה משמים' הוא הסיבה לראות את הסרט. גביזון, קוסאשווילי, איתן פוקס, ניר ברגמן הם מותגים, והם משחקים ברמה אירופאית, ואני גאה להיות חלק מזה".
- יש קשר לתכנים של הסרטים? "הסרטים המצליחים כיום מתכתבים עם המיתולוגיה הישראלית, זאת לא טריוויה תל אביבית. הם לא מעמידים פנים שתל אביב היא ניו יורק אלא מתכתבים עם דברים שהם התשתית של החוויה הישראלית. 'ללכת על המים' עוסק בשואה, 'סוף העולם שמאלה' – בהגירה ועליה".
- ומה המשמעות של כל זה? "הקהל הישראלי מאד התבגר, הוא דורש קולנוע משוכלל יותר. אין סרטים רעים שמצליחים. הסטנדרט הישראלי הפך לאירופאי. יש כאן התפתחות כבירה באסתטיקה ובעיצוב, אירופיזציה, מה שהולך בפריז הולך כאן. זה לא כמו 'הלהקה', שהיה סרט מאד פנים ישראלי, שהיה נכון למדינה מאד צעירה".
- מה הטעם של הקהל הישראלי? "הטעם של הקהל הישראלי הוא נורא בינלאומי. זה קהל שלא צורך סרטי ואן דאם, אבל ארט מוביז נורא מצליחים כאן. הקהל של 'סוף העולם שמאלה' ו'ללכת על המים' הולך לאלמודובר וקוסטריצה, אוכל בביסטרואים, וקורא את גרוסמן ועוז. זה קהל שדורש שגם הספורט שלו יישר קו עם רמה בינלאומית אירופאית. אלמודובר הוא במאי איכותי ומסחרי. זה אומר שאין יותר חלוקה למסחרי ואיכותי, וזה חלק מתהליך ההתבגרות. יש גם תהליך התבגרות של היוצרים, ניר ברגמן, כבמאי שביים את 'כנפיים שבורות', היה בוגר יותר ממה שאני הייתי ב'להקה'. גם הרגלי הצריכה השתנו - הקהל התרגל לצרוך סרט שמוקרן בסדר וסאונד בסדר והסרטים הישראלים בהחלט עונים על הדרישה שלו".
- מה עוד עוזר לקולנוע הישראלי לפרוח? "מוסד המפיק הוא מוסד מאד חשוב שמאוד עזר לכל העניין. גל אוחובסקי (מפיק 'יוסי וג'אגר' ותסריטאי 'ללכת על המים', ר.ב) שבא מהעיתונות, למשל, מייצג בעיני תופעה נהדרת וחדשה בארצנו. הוא מזכיר לי מפיקים צעירים ניו יורקים. המפיקים שאני מכיר הם אנשים עבי בשר, ולא רהוטים. הוא אדם כותב, אינטליגנט, זו תופעה נאורה בעיני. המפיק שלי ב'סוך העולם שמאלה' הוא דודי זילבר שבעברו היה אוצר של מוזיאון. מתי זה היה בישראל? זה חלק מהמהפכה. הם אנשים יותר מתוחכמים והם עוזרים לכל העסק להתרומם".
|
 |
 |
 |
 |
|
 |  | אבי נשר | |
|