 |
/images/archive/gallery/108/696.jpg פיליפ רות.
צילום: ארכיון  |
|
|
| "התחתנתי עם קומוניסט", פיליפ רות |
|
| טפטוף ראשון מהספר החדש בעברית של הסופר היהודי-אמריקני הנחשב: סיפור התקומה והחורבן של בריון אמריקני בתקופת ציד המכשפות של מקארתי |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
NRG מעריב
2/8/2004 11:51 |
|
|
|
|
|
|
|
אחיו הבכור של אַיירָה רינגוֹלד, מוּרִי, היה מורי הראשון לספרות בבית-הספר התיכון, ובאמצעותו התחברתי אל אַיירָה. ב-1946 השתחרר מוּרִי מן הצבא, שם שירת בדיוויזיה המוטסת ה-17 ב"קרב הבליטה"; במארס 1945 הוא לקח חלק בצליחה המפורסמת של נהר הריין, שציינה את תחילת הסוף של המלחמה באירופה. הוא היה בימים ההם בחור רגזן, בוטה, קירח, פחות גבוה מאַיירָה אבל גרום ואתלטי, שריחף מעל ראשינו במצב מתמיד של מודעות. בהתנהגותו וביציבתו נהג בטבעיות גמורה, בעוד שבדיבורו היה שופע מילולית וכמעט מאיים אינטלקטואלית. היתה בו להיטות להסביר, להבהיר, לגרום לנו להבין, ומשום כך היה מפרק כל נושא ונושא שדיברנו עליו ליסודותיו העיקריים באותה דקדקנות שבה ניתח משפטים על הלוח. היה לו כשרון מיוחד להפיח דרמטיות בלמידה, להטיל קסם סיפורִי עז אפילו בשעה שהיה אנליטי וקפדן, ולבדוק בקול, בדרכו הברורה, את מה שקראנו וכתבנו.
במקביל לכוח הגופני ולכושר החשיבה יוצא הדופן, הביא איתו מר רינגוֹלד לכיתה תנופה של ספונטניות הנובעת מהקרביים, שהיוותה תגלית לצעירים מאולפים ומהוגנים כמונו אשר טרם הבינו כי אין כל קשר בין ציות לכללי ההתנהגות של מורה ובין התפתחות מנטלית. חשיבות רבה נודעה, אולי אפילו יותר מכפי שהוא העלה על דעתו, לנטייתו המלבבת להטיל לעבר מישהו ספוג של לוח כשהתשובה שענה לא קלעה למטרה. ואולי לא. אולי מר רינגוֹלד ידע היטב, שמה שנערים כמוני צריכים ללמוד אינו רק להתבטא בדייקנות ולפתח תגובה מובחנת יותר למילים, אלא איך להיות פרוע מבלי להיות טיפש, איך לא להצטנע מדי או להתנהג יפה מדי, איך להתחיל לשחרר את העוצמות הגבריות מן המוסריות המוסדית שהפחידה את הצעירים המוכשרים
יותר מכול.
אפשר היה לחוש, במובן המיני, את עוצמתו של מורה בתיכון מסוג מוּרִי רינגוֹלד, סמכות גברית שאינה צבועה באדיקות, ולחוש, במובן הכמורתי, את ייעודו של מורה בתיכון כמוּרִי רינגוֹלד, שלא נגרף בשאיפה האמריקנית האמורפית להצליח בגדול, אשר, שלא כמו המורות בבית-הספר, יכול היה לבחור להיות כמעט כל דבר אחר ובמקום זה בחר, כייעוד חייו, להיות שלנו. כל מה שרצה היה לעסוק כל היום כולו עם צעירים שבכוחו להשפיע עליהם, ואת הנאתו הגדולה ביותר בחיים הפיק מתגובתם.
אין זה אומר שהרושם אשר טבע סגנון הוראתו הנועז על תחושת החופש שלי היה גלוי בשעתו; שום ילד לא חשב כך על בית-ספר או על מורים או על עצמו. ואולם כמיהה ראשונית לעצמאות חברתית חייבת היתה להיות ניזונה במידת-מה מן הדוגמה של מוּרִי, וזאת אמרתי לו ביולי 1997, כאשר לראשונה מאז סיימתי את התיכון ב-1950, נתקלתי במוּרִי, שהיה עתה בן תשעים אבל בכל תג ותו שבו היה עדיין המורה שתפקידו לגלם בפני תלמידיו באופן ריאליסטי, ללא לעג עצמי או דרמטיות מנופחת, את האמרה המרדנית "אני לא שם קצוץ", ללמד אותם שאינך צריך להיות אַל קפונה כדי להפר חוק - עליך פשוט לחשוב. "בחברה האנושית," כך הורה לנו מר רינגוֹלד, "החשיבה היא הפרת החוק הגדולה מכולן." "ח-שי-בה בי-קור-תית," אמר מר רינגוֹלד, והקיש בפרקי אצבעותיו כל אחת ואחת מן ההברות על שולחנו, " - הרי לכם חתרנות בהתגלמותה." אמרתי למוּרִי כי לשמוע זאת בגיל צעיר מברנש גברי כמוהו - לראות אותו מדגים זאת בפועל - היה המפתח החשוב ביותר להתבגרות שבו נאחזתי, אף כי תוך הבנה חלקית, כתלמיד תיכון קרתני, מוגן, יפה-נפש, הנכסף להיות שכלתני ובעל ערך וחופשי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"אלפי אמריקנים נהרסו בשנים ההן, כקורבנות פוליטיים, קורבנות היסטוריים, בגלל השקפותיהם"
|
|
|
 |
|
|
|
מוּרִי מצדו סיפר לי כל מה שלא ידעתי בנעורי ולא יכולתי לדעת על חייו הפרטיים של אחיו, ביש-מזל קשה ורווי לעג, אשר מוּרִי מצא עצמו מהרהר בו לפעמים אף כי אַיירָה כבר הלך לעולמו לפני למעלה משלושים שנה. "אלפי אמריקנים נהרסו בשנים ההן, כקורבנות פוליטיים, קורבנות היסטוריים, בגלל השקפותיהם," אמר מוּרִי. "אבל אינני זוכר איש מלבדו שהושפל בצורה כזאת כמו אַיירָה. ולא היה זה שדה הקרב האמריקני המפואר שהיה בוחר לעצמו כאתר מפלתו. אולי, על אף האידיאולוגיה, הפוליטיקה וההיסטוריה, קטסטרופה אמיתית היא תמיד השפלה אישית במהותה. אין לפקפק בכושרם של החיים להמעיט בערכם של בני-אדם. אתה נאלץ להסיר את הכובע בפני החיים על הטכניקות העומדות לרשותם כדי לשלול מאדם את ערכו ולרוקן אותו כליל מגאוותו."
מוּרִי סיפר לי, כששאלתי, גם איך נשלל ערכו שלו. ידעתי את הסיפור באופן כללי אבל רק מעט מן הפרטים, היות שהתחלתי את תקופת שירותי הצבאי - ולא חזרתי לסביבות ניוארק במשך שנים - אחרי שסיימתי את הקולג' ב-1954, והסיוט הפוליטי של מוּרִי החל רק במאי 1955. פתחנו בסיפורו של מוּרִי, ורק בסופו של אחר הצהריים, כששאלתי אם ירצה להישאר לארוחת ערב, נראה היה שחש, בדיוק כמוני, שיחסינו עברו למישור אינטימי יותר וכי לא יהיה בזה משום דופי אם ימשיך וידבר גלויות על אודות אחיו.
קרוב למקום מגורי במערב ניו אינגלנד מקיים קולג' קטן בשם אַתֶנה סדרה של קורסי קיץ שבועיים לקשישים, ומוּרִי נרשם, בגיל תשעים, כסטודנט לקורס שנשא את הכותרת המפוארת "שקספיר עם תום האלף". כך נתקלתי בו בעיר ביום א' שבו הגיע - לא זיהיתי אותו, אבל הוא, למזלי, זיהה אותי - וכך הזדמן לנו לבלות את ששת הערבים שלנו יחד. כך עלה העבר באוב בדמות אדם זקן מאוד שהיה בעל כשרון לא להקדיש לבעיותיו שנייה אחת של מחשבה יותר מכפי שנדרשה להן, ואשר עדיין לא היה מסוגל לבזבז את זמנו בדיבורים אלא לתכלית רצינית. קשי עורף מוחשי העניק לאישיותו נפח קשה כבזלת, וזאת על אף הגיזום הקיצוני שגזם הזמן בגופו האתלטי לשעבר. בהביטי במוּרִי המדבר בדרכו הגלויה והמצפונית המוכרת, חשבתי לי: הריהם לפניך - חיי אדם. הרי לפניך כושר עמידה.
ב-1955, כמעט ארבע שנים אחרי שאַיירָה נכלל ברשימה השחורה והושעה מעבודתו ברדיו בגלל היותו קומוניסט, פוטר מוּרִי ממשרת ההוראה שלו על ידי ועדת החינוך, משום שסירב לשתף פעולה עם ועדת הקונגרס לפעולות בלתי אמריקניות כשזו ביקרה בניוארק לארבעה ימי שימוע. משׂרתו הוחזרה לו, אבל רק אחרי מאבק משפטי בן שש שנים, אשר הסתיים בהכרעת חמישה לעומת ארבעה שופטים של בית-המשפט העליון של המדינה, הוחזרה לו עם השכר שהגיע לו, פחות סכום הכסף שהשתכר כשפירנס את משפחתו בשש השנים הללו במכירת שואבי אבק.
|
|
|
|
|
|
|  | | פיליפ רות. צילום: ארכיון | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
