 |
/images/archive/gallery/149/873.jpg יהונתן גפן.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| אחרי 15 שנה חוזר גפן במה שהוא מגדיר כ"סטנד-אפ לירי קברטי. הצגה מאוד מצחיקה, כי אם לא נצחק אז נבכה" |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
סמדר הירש
18/8/2004 9:24 |
|
|
|
|
|
|
|
יהונתן גפן מתגעגע לנשים של פעם (עם שמלות התחרה ובלי הפירסינג), למלחמות של פעם (רק למלחמת העצמאות), לטלוויזיה של פעם (לפני ערוץ 2), לקצינים של פעם (ששמרו גם על הילדים שלנו וגם על שלהם), לשמאלנים של פעם (לפני שהספורט הפך לנחמתם היחידה), והוא לא מתכוון לוותר, להישען אחורה ולהיסחף עם הזרם. ב"רק דגים מתים שוחים עם הזרם", מופע היחיד החדש שלו שעולה בסוף החודש, אחרי 15 שנה של שתיקה בימתית (חוץ מהבלחות אורח פה ושם במופעים של בנו אביב), הוא ממשיך, כדרכו, לשנוא את המדינה ולאהוב
את הפלוגה, ובדרך צוחק על כולם ובעיקר על עצמו.
"זה מין סטנד-אפ לירי קברטי כזה", הוא מסביר. "הצגה מאוד מצחיקה, כי אם לא נצחק אז נבכה, ויש בה גם מקום לחמלה", הוא מסביר. "אני רוצה לחשוב שאני לא לגמרי לא מבדר, אבל לא אכפת לי שאנשים יתרגשו או יתעצבו במופע. אני צוחק גם על עצמי, זה הדבר הכי יהודי. הרי אנחנו כולנו מתבוססים איש ברעהו, ואני לא רוצה להישען לאחור ולהגיד טוב, אז שיהיה ככה. כמו כל אלה שאומרים 'אני דווקא אוהב את אריק שרון'. אני דווקא אוהב את שלמה ארצי".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"ישראל פחות צבועה"
|
|
|
 |
|
|
|
אחרי ארבע שנות גלות רצופות (שבסופן ברח לפני שהפך לאמריקני) הוא גם הצליח להתגעגע קצת למולדת, שבה כולם מכירים אותו ואת כוס הוויסקי שלו, ונשים שהוא פוגש בבר לא מהססות לחשוף מולו כתף מקועקעת בטקסט מ"הנסיך הקטן מפלוגה ב". " אני תמיד אומר שבארץ אני הכי אוהב את בן-גוריון (נמל-התעופה), כי תמיד אפשר לעוף להירגע באיזה מקום. זאת ביצה שוקקת נרקיסים. כל אחד שעובר את הרחוב מולי מנהל איתי טוק-שואו. כולם מארחים אותי, שואלים אותי מה אני חושב. שם היתה לי יותר אינטימיות וכיוצר היתה לי החירות להיעלם לכמה זמן ולעבוד על רומן חדש (שנמצא כרגע בהקפאה). כמו עם נשים, שמכל אשה אתה לומד משהו, גם באמריקה למדתי כמה דברים טובים, אבל פה הרבה יותר טוב. ישראל חומלת יותר טוב. היא ארץ הרבה יותר סנסואלית. פחות צבועה. אכפת פה לאנשים, מתעסקים פה בבעיות קיומיות, לא רק בבייסבול. זה נכון שיש לי כבר כמה שנים תלונות למולדת, אבל אחרי כמה שנים באמריקה אני יודע שהרשע והטמטום לא התחילו כאן".
גם את המופע החדש התחיל גפן להגות שם. "הפסקתי עם ההופעות כי באופן טבעי, כשהקהל רוצה בידור ואתה רוצה סאטירה, אתה מתחיל להתקלקל. אבל עכשיו, אחרי פסק-זמן, אני רוצה שישמעו אותי כולם, גם המתנחלים. אין כמו התיאטרון כדי לרגש, וזאת גם הדרגה הכי גבוהה שמישהו יכול להזדהות איתך. אני יודע שיש קבוצה של אנשים שמרגישים וחושבים כמוני ואני רוצה לדבר איתם. זה התחיל בבוסטון כשעשיתי הרצאות והעברתי חוג לכתיבה, וראיתי שזה עובד, שהקשר שלי עם בני-אדם הוא מאוד חשוב. אני לא חושב שסופר צריך לכתוב במגדל שן, אלא אם כן הוא תומס מאן, אלא לראות את האנשים, לפגוש אותם, לדעת איך הרגישו היום, לראות את הגדר". והרי אי-אפשר בלי הגדר.
לצד השירים הישנים והטובים המשובצים במופע (בביצוע הזמרות דין-דין אביב וורד יעקב-פיקר) הולחן גם שיר חדש שהקדיש גפן לגדר ( " הגדר שבין אהבה למין, שבין שמאל לימין" ), שמיועד להיות הלהיט של הערב. רובו של הערב בנוי ממונולוגים חדשים, וחלקו משחזר מונולוגים ותיקים ומעניק להם פרספקטיבה עכשווית. גפן לא בונה על שבירת השיא העצמי של 400 הצגות ( " שיחות סלון" ), אבל מקווה לטוב. "אין לי כוונה לשבור שיאים. בגילי אני אוהב גם לנוח בבית ולשתות תה. אני כמובן מקווה שהמופע ירוץ ויצליח, כי אני לא מתכנן להופיע שוב עם מופע אחר. אני לא רואה את עצמי בגיל 70 עומד ומופיע. אם מחר אני אמות מפיצוץ של אוטובוס, יעשו לכבודי מופע הצדעה, אז בואי נגיד שאני עושה לעצמי ערב הצדעה לפני שאני הולך מכאן".
ועם כל הטרגיות, זה לא שגפן ממש מדבר על מוות. במופע הזה, כמו בקודם ( " גיל 39 הגיל המגעיל" ), הוא מסתפק בהתעסקות עם הגיל, אבל מודה שעמוק בפנים הוא לא ממש התבגר. "אם הנשואים בגילי הם יציבים, ותוכנית ההישרדות שלהם היא יומיומית מול האשה בבית, אני שייך למועדון הלבבות הבודדים, החברים שלי משמשים לי משפחה אלטרנטיבית, עדיין מחפש משהו בגיל חמישים ומשהו, כמו ילד ".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
