 |
/images/archive/gallery/113/022.jpg יורם קניוק.
צילום: ארכיון  |
|
|
| חמש תחנות התרבות של יורם קניוק |
|
| חמשת הדברים שהפכו את יורם קניוק לאחד מהאנשים הכי קולים במדינה. מצ'ארלי פארקר ודשיאל האמט ועד לפוגה של באך ו"ילדי גן העדן" |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
NRG מעריב
19/8/2004 18:42 |
|
|
|
|
|
|
|
יורם קניוק, 74, אחד הסופרים המרכזיים והמגניבים בארץ. מאחוריו כבר 25 ספרים, ביניהם "סוסעץ" ו"היהודי האחרון" כולל שני רבי מכר רציניים - ''בתו'' ו''חימו מלך ירושלים'', ארבעה שעובדו לסרטים ועוד שלושה להצגות, אחת מהן היא "אדם בן כלב", היוקרתית והוותיקה של תיאטרון גשר. הוא כונה ''חלוץ האוונגרד העברי'', מבקרת הספרות והתיאורטיקנית סוזן סונטג הציבה אותו כאחד הסופרים המתורגמים החשובים לצד גבריאל גרסיה מרקס ופיטר הנדקה ובצרפת קראו לו: "שייקספיר
הנקרא מימין לשמאל".
לפני כשנתיים הוא פלש שוב למרחב הצעירות יחד עם היצירה האוטוביוגרפית "חיים על נייר זכוכית", שעוקבת בגוף ראשון אחר חוויותיו בניו יורק של שנות החמישים והציגה חתיכת הסטוריה שזיכתה בייחוס קולי במיוחד. מאז כבר הספיק לכתוב ספר נוסף, "הברלינאי האחרון", לרוץ עם הצגה פרי עטו, "נבלות", בתיאטורנטו, להיות מועמד מבטיח לפרס ספיר (שהוענק בסוף לדן צלקה) ולעבוד, כעת, על ספר חדש. על כל אלה, הנה חמש תחנות התרבות בחייו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"נער טס לעבר ים"
|
|
|
 |
|
|
|
"כשהיתי בן שמונה או תשע מצאתי ספר שנקרא 'נער טס לעבר ים', שהיום אף אחד כבר לא זוכר אותו. הוא נכתב על ידי אריקה מאן, הבת של תומס מאן, יצא לאור מתישהו בין שנת 33' לשנת 37', בגרמניה ותורגם בארץ, אולי המקום היחיד שהוא תורגם בו. כל שבת בבוקר הייתי נשכב במיטה וקורא את הספר מהתחלה ועד הסוף. נורא אהבתי אותו".
"זה היה על ילד שיש לו הורים עניים והם כולם מתגוררים ליד נהר בגרמניה, ומודאגים מגורלם. הילד יודע שיש לו דוד עשיר באמריקה, הוא לא יודע איפה בדיוק, אבל הוא מתגנב לצפלין שטס לארצות הברית. אז, זה היה הדבר הכי מופלא שיש - לטוס מאירופה לאמריקה. הילד, הוא קטן ורזה כזה, מתחבא בצפלין עד שלפתע הוא מתגלה ומובל לקפטן שנוזף בו נורא. פתאום הוא שומע שמדברים שיש נזילה של גז מהצפלין, והחור הוא למעלה ולא יודעים מה לעשות. אז הוא מציע שיקשרו אותו בחבל והוא יטפס על הצפלין ויסתום את החור. נורא דרמטי. אחרי שהוא כמעט נופל הוא מתקן את החור וזו חדשה גדולה בכל העולם וכשהוא מגיע לאמריקה הדוד מחכה לו בנמל".
"לא יודע למה אהבתי אותו כל כך. היו ספרים שהיו יותר מעניינים מבחינתי אז, אבל בספר הזה היה משהו ששבה את ליבי. אולי ההעזה הזו. היו לי אז כל מיני הזיות שאני עומד על פסי רכבת וילד או ילדה קטנים תקועים שם, ואני נשכב עליו או עליה ומציל אותם. אז אולי זה חלק מזה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
צפלין
|
|
|
|
|
|
|
"הפוגה הקטנה"
|
|
|
|
|
|
|
"כשהייתי ילד גדלתי על מוזיקה קלאסית, יש צילום שלי בן שלוש מסובב את המנואלה ומנגן וכל הייקים יושבים מסביב ואני הייתי אומר להם 'הסונטה של מוצרט...'. ידעתי הכל, אבי היה נורא גאה בי, הייתי כמו איזה כלב מאולף כזה. אחד הדברים שנורא אהבתי היתה פוגה של באך שאנחנו משום מה קראנו לה 'הפוגה הקטנה'. כולנו הכרנו אותה. אני זוכר אותה עד היום".
"כשהתגייסתי לפלמ"ח הייתי במלחמה, והכל היה נורא אלים, המון מוות, ויום אחד היתה אישה בקרית ענבים, שהיכרתי את בעלה שהיה כנר, עוד בגרמניה, ועבד בארץ במוזיאון תל אביב, שאבי ניהל. הוא היה אחראי שם למוזיקה הקאמרית. איכשהו הוא הכיר את הבחורה הזאת, והתחתן איתה בלי שהיא אפילו תדע את שם המשפחה שלו. זמן קצר אחרי הוא מת, והיא עברה במחנה הזה, איפה שהיינו ונתנה לי תקליט שהיה שלו, שהוא שמר עליו כל הזמן במחנות, וביערות - כל תקופת המלחמה, ואמרה לי 'זה מגיע לך"'.
"היה לנו שם במחנה מן פטיפון כזה שכשהיינו חוזרים מהקרבות היינו שומעים בו, בדרך כלל כל מיני תקליטים, טנגו ערביים שהחבר'ה היו מביאים מהקרבות. אז שמתי אותו על הפטיפון והתחלתי לנגן אותו. זה היה 'הפוגה הקטנה'. ניגנתי אותו פעם, פעמיים, שלוש, והרגשתי שזה נגד המלחמה, ונגד הערבים והיהודים וכולם, עד שלחבר'ה נמאס והם דרשו שאפסיק. אני התרגזתי נורא ואיימתי עם הרובה שלי שמי שמתקרב אלי אני יורה. ניגנתי אותו עוד איזה עשר פעמים עד שהצליחו להשתלט עלי, לקחו אותו ושברו אותו. זה היה פעם ראשונה במלחמה שבכיתי".
"באותו לילה ישבנו כל הפלוגה בחדר הגדוד והקשבנו לרדיו ישן כזה שהיו מוסרים בו ד"שים. פתאום אני שומע ברדיו 'ליורם קניוק ליום הולדת ה-18 מהורייך האוהבים', ואז השמיעו שוב את 'הפוגה הקטנה'".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פטיפון
|
|
|
|
|
|
|
צ'ארלי פארקר
|
|
|
|
|
|
|
"כשהגעתי לאמריקה, עדיין לא הכרתי את צ'ארלי פארקר אישית, אבל ערב אחד חבר שלי, גנדי, בא לבקר אותי באיזה מקום בהארלם שעבדתי בו. פתאום אנחנו שומעים קריאות 'בירד, בירד', והוא עלה לבמה קטנה באמצע המועדון, היו שם עוד כמה מוזיקאים, והוא התחיל לנגן. אני זוכר את זה, הרגשתי כאילו משהו טלטל אותי לגמרי. מן חסיד כושי, כזה, הסבא שלי הכושי שהיה עבד בדרום. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי ג'אז כמו שצריך לשמוע".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
צ'ארלי פארקר
|
|
|
|
|
|
|
ספרי בלש
|
|
|
|
|
|
|
"כשהגעתי לאמריקה לא ידעתי כל כך טוב אנגלית, אבל נורא רציתי לקרוא. אז מישהו אמר לי 'תקרא בלשים, ואז כבר תלמד אנגלית'. אז קראתי את דשיאל האמט, וזה פוצץ לי את הראש. הכתיבה שלו, הכושר, הטירוף הזה. זה היה בשבילי יותר מכל הספרים שקראתי. אחר כך באו גם אלרי קווין וריימונד צ'נדלר. והאמת, אלה הסופרים שהכי השפיעו עליי, חוץ מספר אחד שהבאתי איתי מהארץ, 'ספינת המוות', של טראבד, שיצא ב'רומן הזעיר' של אביגדור המאירי. הספרים האלה ריגשו אותי יותר מכל הספרות הגבוהה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ריימונד צ'נדלר
|
|
|
|
|
|
|
"ילדי גן העדן"
|
|
|
|
|
|
|
"ב-1946 הקרינו בארץ לראשונה סרט בשם 'ילדי גן העדן' שנעשה בצרפת בזמן המלחמה. שיחקו בו עם ז'אן לואי בארו וארלטי, שהיתה הכי יפה בצרפת. עד היום אני חושב שזה הסרט הטוב ביותר שראיתי, מלבד אולי 'קזבלנקה'. במקור הוא היה חמש שעות, אבל בארץ קיצרו אותו לשלוש. ראיתי אותו בקולנוע מוגרבי, שבקיץ הגג שלו היה נפתח ואפשר היה לראות את כל הכוכבים. ראיתי אותו אולי 40 פעם אחרי ועד היום אני לא מכיר סרט שעשה לי את זה כל כך. בפריז מקרינים אותו עדיין באותו מקום פעמיים בשבוע. פעם כשהייתי שם יצא לי לראות את בארו, שהיום הוא כבר בן 80, עומד בקהל מאחורה ומסתכל על עצמו כשהוא בן עשרים. זה היה כל כך יפה".
|
|
|
|
|
|
|  | | "ילדי גן העדן". צילום: כרזת הסרט | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
