 |
/images/archive/gallery/539/424.jpg יוסף פיצחדה
יחצ  |
|
|
| תחנות תרבות של יוסף פיצ'חדה |
|
| מכיפה אדומה המפחידה דרך הספרייה בנתניה לקולנוע
"פריז" בתל אביב. תחנות התרבות של יוסף פיצ'חדה |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  |
|
שיר זיו
22/6/2006 14:03 |
|
|
|
|
|
|
|
יוסף פיצ'חדה, תסריטי, במאי ומפיק סרטים, נולד ב- 1965 בטביליסי, גרוזיה. עלה לישראל עם משפחתו ב - 1972. בוגר החוג לקולנוע וטלוויזיה, הפקולטה לאמנויות, אוניברסיטת ת"א. בין סרטיו "לנגד עיניים מערביות", "בסמה מוצ'ו" ו "שנת האפס". ביים בתאטרון "הספרייה" את "קרנפים" של יונסקו ו"בגידה" של פינטר. בימים אלו מועלית ב- Zoa בית ציוני אמריקה המחודש ההצגה "דרך גגרין" בבימויו.זוהי ההצגה הראשונה שמועלית במסגרת מודל ייחודי שבו הפך Zoa למרכז חדשני המארח כנסים אשר מרווחיהם מופקות הצגות חדשות.
ההצגה "דרך גגרין" היא קומדיית פשע חברתית העוסקת
בגלובליזציה והשלכותיה על האיש מהרחוב. ההצגה היא זוכת פסטיבל הפרינג' היוקרתי באדינבורו 2001, הופקה מאז במדינות רבות, וזכתה לביקורת נלהבות. קאסט המשתתפים כולל את מנשה נוי, עזרא כפרי, רודיה קוזלובסקי ויניב ביטון.
המחזה דן בצורה מורכבת על היחסים בין קפטליזם וסוציאליזם ומציג בצורה מפוכחת את המצב הקיומי שלנו. מאחר והדרך הטובה ביותר, לא פעם, היא לגשת למצב קשה בהומור, ההצגה הפכה למעין קומדיה טראגית או טרגדיה קומית. לדברי פיצ'חדה הסיטואציות מאוד מצחיקות ומאוד טרגיות, וכשששני האלמנטים קיימים, האחד מעצים את השני.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הספר "כיפה אדומה"
|
|
|
 |
|
|
|
" יש לי זיכרון ראשון, בתור ממש תינוק, בן שנה או שנתיים והוא קשור לספר "כיפה אדומה". בביתי נח הספר עם ציור מאוד מפחיד בחזית של זאב. העטיפה מאוד ריתקה והפחידה אותי ולא הייתי מסוגל לעבור לידה. כמובן שהכרתי את הסיפור הקלאסי, אותו הורי היו מקריאים לי, ולכן גם בגלל העטיפה וגם בגלל הסיפור עצמו, מאוד פחדתי מהספר. אני זוכר את זה כחוויה שנחרטה אצלי היטב בזיכרון והשפיעה עלי עמוקות כילד. בסרטי "שנת אפס" השתמשתי בכך, והפרק שמסיים הסרט מבוסס על כיפה אדומה. הקטע האחרון, בקריינותו של דרור קרן, הוא התכתבות שלי עם הספר המפחיד הזה."
|
|
|
|
|
|
|
 |
| כל הזאבים מפחידים... מתוך "כיפה אדומה". צילום: קוקו
| /images/archive/gallery/274/041.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
הסרט "לחופש נולדה" והסדרה "אני קלאדיוס"
|
|
|
|
|
|
|
בגיל חמש אבי לקח אותי לראשונה לקולנוע לראות את הסרט "לחופש נולדה". זה הסרט הראשון שראיתי בחיים, והוא מאוד הרשים אותי ונחרט בזכרוני. לראות מסך קולנוע עצום, משורה ראשונה או שנייה, זו חוויה ענקית. אני התרשמתי עמוקות מהגודל של המסך ומעצם הסיפור המרגש של הלביאה. מאז לא ראיתי את הסרט שוב, זו הייתה פעם ראשונה ואחרונה, אבל אני זוכר אותו עד היום.
כילד ספגתי המון תרבות, היו חיי תרבות מאוד מפותחים בגרוזיה בתקופה, והורי לקחו אותי להצגות ילדים, קונצרטים ולקרקס שהיה קרוב לבית. זה גם בחינם והיה פתוח לכל דורש. הורי איפשרו לי לטעום מהכל.
כאשר עלינו לארץ נתנו לי רשות לצפות בטלוויזיה באופן חופשי. בגיל שבע ראיתי סדרות שנועדו למבוגרים ואני זוכר מהתקופה לטובה את הסדרה "אני קלאודיוס", שמאוד השפיעה עלי. הייתי צופה בה לבד, כי הורי לא התעניינו בטלוויזיה. לטעמי גם היום הסדרה עדיין רלווונטית, והנושאים בהם היא עסקה נחרטו עמוק בתודעתי. היא דנה בין היתר במשמעות החייים ונגעה בשאלות מעניינות בנוגע לקיום האנושי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| כל הנמרות נולדו לחופש. צילום: טיבור יגר
| /images/archive/gallery/280/041.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
הספרייה הציבורית בנתניה
|
|
|
|
|
|
|
גדלתי בשכונה בעייתית בנתניה מגיל שש בערך. עצם העלייה לארץ היה טראומטית ודרמטית מבחינתי, כמובן שלא התייעצו איתי לגבי העניין ומצאתי את עצמי בגיל צעיר בשכונה קשה, בה המציאות בחוץ הייתה די קודרת ואני התבודדתי ושקעתי בתוך קריאה אובססיבית.
הרגע המאושר שלי היה יום פתיחתה של הספרייה הציבורית. דרך הספרים גם למדתי עברית, וגם ברחתי ממקום שלא כל כך אהבתי לגדול בו. קראתי הכל. בגיל שתיים עשרה עברתי לספרי מבוגרים כי סיימתי את ספרי נוער. הספרניות הכירו אותי ואפשרו לי להשאיל יותר ספרים ממה שמותר, לקחתי לפעמים 3-4 ספרים ביום ובלעתי אותם. זה מה שעשיתי רוב שנות נעורי. אהבתי את אניד בלייטון מחברת סדרת הספרים "החמישיה הסודית". את ספריו של ז'ול וורן קראתי פעמים רבות. אפשר לומר שכילד הספריה הייתה עבורי ארוע מרכזי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| " כל יום לקחתי 3- 4 ספרים". צילום: ארכיון | /images/archive/gallery/142/698.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
בתי הקולנוע "פריז" ו "תמוז"
|
|
|
|
|
|
|
קולנוע תמיד משך אותי. אמי נהגה לקחת אותי לסרטים הודים וטורקיים, וראיתי הרבה סרטי ילדים, כגון סדרת סרטי "טרזן" המקוריים שמאוד אהבתי. כשהתבגרתי התמכרתי לסרטי קראטה, אותם ראיתי בעיקר קולנוע "סטודיו". צפיתי בכל סרטי ברוס לי, ותמיד חיכיתי למכות. זו הייתה ההשכלה הקולנועית שלי. לא חלמתי שאעסוק בקולנוע בתקופה ההיא, ובוודאי לא האמנתי שאביים בעצמי סרטים כשאגדל.
בצבא, אחרי שנתיים של שירות בלבנון, הורידו אותי לבסיס מרכז הארץ, והתפנה לי זמן. התחלתי לראות סרטים, דבר שתמיד אהבתי, לעשות וגיליתי את בתי הקולנוע התל אביביים- "תכלת", "פריז" ו- "תמוז". באמצעותם רכשתי השכלה קולנועית די רחבה בתקופה של שנה. הייתי צופה כל שעתיים בסרט. אלו היו סרטי איכות, שהגיעו מכל רחבי אירופה, ואז הבנתי שקולנוע יכול לייצר יותר מסרטים הודיים, טרזן וקראטה.
היו כמה בימאים שמאוד הרשימו אותי בתקופה, והסרט הקטן ששבר את קש הגמל מבחינתי ולאחר צפייה בו היה לי ברור שאני חייב לעסוק בקולנוע היה "זרים בגן עדן", סרטו הראשון של ג'ים ג'רמוש. זהו סרט מינמליסטי בשחור לבן שעלה גרושים. ראיתי אותו שמונה פעמים תוך מספר שבועות והבנתי שניתן לעשות סרטים טובים במעט כסף וזה היה גילוי מדהים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| ג'ים ג'רמוש, סרטו "זרים בגן עדן" היה בלתי נשכח. צילום: אי- פי
| /images/archive/gallery/209/483.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
ההצגה "הבלונדינית של היצ'קוק"
|
|
|
|
|
|
|
הייתי בלונדון הרבה פעמים אבל לא הלכתי להצגות. לפני מספר שנים נסעתי עם דב שטוייר לעבוד על איזשהו סרט, והחלטנו לנסות הצגה ברויאל קורט עליה קבלנו המלצות חמות. ההצגה נקראה "הבלונדינית של היצ'קוק" מאת המחזאי טרי ג'ונסון.
בארץ בזמנו ראיתי הצגות שלא ממש מצאו חן בעיני יותר מידי. הן לא הצליחו למקסם את שפת התיאטרון שהתפתח והשתנה ועבר אבולוציות, ולפתע ראיתי הצגה מדהימה בלונדון, ששולבו בה משחק מדהים ועבודת במה מדהימה. השחקן שגלם את היצ'קוק שחק באופן בלתי נתפס וההצגה הייתה נוגעת ללב. היא גרמה לי להבין שיש עולם של תיאטרון שיש לו שפה ואפשרויות מגוונות ביותר.
|
|
|
|
|
|
|  | | היצ'קוק. אלפרד היצ'קוק. לכו תבינו מה עבר לו בראש. צילום: קיי- אר-טי
| /images/archive/gallery/229/943.jpg | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
