 |
/images/archive/gallery/151/848.jpg תאופיק אבו ואיל.
צילום: ארכיון  |
|
|
| חמש תחנות התרבות של תאופיק אבו ואיל |
|
| הבמאי הצעיר הכי מבטיח באיזור מספר מה עושה לו את זה בחיים וביצירה. מהנביא מוחמד וטריפו ועד למרקס ומוחמד שוכרי |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
NRG מעריב
2/9/2004 18:37 |
|
|
|
|
|
|
|
תאופיק אבו ואיל, 28, במאי ותסריטאי, יליד אום אל פחם שעקר לתל אביב בגיל 19 בעקבות החלטה נחושה לעזוב הכל וללמוד קולנוע באוניברסיטה. לצד הלימודים פתח קריירה של "כלומניק", לדבריו, במסגרתה נדד בין עבודות בארכיון הסרטים של האוניברסיטה, הפקות מזדמנות ומלצור.
תוך כדי לימודים צילם את הסרט הקצר "יומנו של זונה", על אודות בחור שהופך לזונה אחרי שאנסו את אמו. הסרט השתתף בפסטיבלים רבים ביניהם בירושלים, קטאר, לבנון ובירות, והיה, כך על פי המיתוס, לסרט הערבי הקצר הנצפה ביותר בעולם.
בהמשך צילם יצירה דוקומנטרית בשם "מחכים לסאלח א-דין", שמציעה חמישה סיפורים שונים על דמויות מירושלים המזרחית
המאוגדים כולם תחת עקרון הציפייה – לבית, לעבודה, למשרד הפנים. כן הוציא דוקומנטרי פוליטי קצר בשם "הארבעה עשר", העוסק במהומות אוקטובר 2000.
את הפריצה הגדולה עשה באחרונה עם סרטו "עטאש-צימאון", שזכה בפסטיבל קאן השנה בפרס איגוד המבקרים, בפרס וולג'ין (לצד "אור") ובעוד כמה פרסים בעולם. כמעט לא ייאמן אולם על אף הדיבור והפרגון החזקים סביבו, הסרט לא יוצא כרגע לאקרנים בגלל בעיה תקציבית מעצבנת.
תאופיק עצמו נוסע אוטוטו לפריז לחצי שנה לעבוד שם על תסריט חדש, אחרי שקיבל מלגה שווה במיוחד בפסטיבל קאן. על ההצלחות המרשימות הללו, כולל מידה נאה של חתיכות, הנה תחנות התרבות שלו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הנביא מוחמד
|
|
|
 |
|
|
|
"הפסקתי להאמין באלוהים והתאהבתי בנביא מוחמד. זה היה שחרור, מבחינתי, בתור מאמין. יום אחד פשוט השתחררתי מאלוהים והאמונה הפכה להיות תרבות, והנביא מוחמד היה לבנאדם נערץ. כי בסופו של דבר הוא פילוסוף, אמן, מהפכן, סופר, משורר וגאון. אדם שחולל מהפכה חברתית-הסטורית-פילוסופית-פוליטית, שבנה תודעה חדשה ואדם חדש.
הגעתי להבנה הזאת בגיל 16-17, אחרי תהליך ארוך של ספקנות ושאלת שאלות. ואז הרסתי וחיסלתי את האמונות שלי והתחלתי לחקור אותן מחדש. ובאיזה שהוא אירוע פרטי שלי, האמונה הזאת, שהיתה כמעט ביולוגית, נעלמה, ואז השתחררתי. נהייתי אדם חופשי".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הנביא מוחמד
|
|
|
|
|
|
|
"400 המלקות", פרנסואה טריפו
|
|
|
|
|
|
|
"ראיתי אותו כשהייתי בגיל 19, והוא גרם לצורך לעשות סרטים להתפרץ בקרבי. היה בו משהו שאני עד היום לא מצליח להבין. כשהייתי בפריז בפעם האחרונה ראיתי אותו במקרה בטלוויזיה, וזה הרגיש כאילו ראיתי אותו בפעם הראשונה. יש משהו בסיפור, בדמויות, במוזיקה, בתנועות המצלמה - בכל השפה הקולנועית שהוא משתמש בה. מבחינתי זה היה או שאני אמות עכשיו או שאני אעשה סרטים.
הסרטים האחרים שלו לא התקרבו לזה, היה בו משהו ראשוני, חד פעמי, בלתי ניתן לשחזור. טרגדיה של ילד, של אדם תלוש והעימות שלו עם החיים. הסרט הזה יושב לי בלב כחלק מההתפתחות, ההתבגרות וההתפכחות שלי. זה סרט שהצליח לגעת לי במקום הזה שהכל מתפרץ. אני לא רוצה לעשות סרטים כמוהו, אלא סרטים עם אותה עוצמה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פרנסואה טריפו
|
|
|
|
|
|
|
הבחירה ללמוד קולנוע
|
|
|
|
|
|
|
"אחרי שראיתי את '400 המלקות' החלטתי שאני רוצה להיות קולנוען, אף על פי שמעולם בכלל לא חשבתי על זה קודם. בכלל הייתי איש של מדעים מדויקים – פיזיקה ומתמטיקה – אלו היו הדברים היחידים שעניינו אותי בחיים. היו לי כמה ימים של סבל עד שהבנתי שזה מה שאני רוצה, ומבחינתי זה אמר לרסק את כל מה שהיה לי לפני זה.
אז גם עברתי לתל אביב, לחיות וללמוד שם, ונהייתי כמו בודהיסט שהולך אל האש. זה היחס שלי לקולנוע. זה משהו שנשתל בתוכי, זה מה שאני עושה ואני מאושר".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"צימאון-עטאש"
|
|
|
|
|
|
|
קארל מרקס
|
|
|
|
|
|
|
"האיש הזה, המושג הזה – דרכו הבנתי את החיים. זה סידר לי את המחשבה. סידר לי את הראש. זה מצא פתרונות לבלבול שלי, הבהיר לי מה היחס שלי לעולם ומה היחס של העולם אלי. לא שאני סוציאליסט מוצהר, אבל אני מאמין שהאדם הוא יצור טוב מטבעו והחברה היא זו שמשחיתה. וכן שכל המאבקים בעולם הם פונקציה של אינטרסים כלכליים - כך אני מסתכל על העולם.
אני יודע עם מי אני אזדהה, באיזה צד אני נמצא ורוצה להיות ומה התפקיד שלי בחיים, גם בתור יוצר. אף על פי שאנחנו חיים באנטי תזה, בעולם שההנחה הבסיסית שלו הוא שהאדם רע מטבעו וצריך לרסן ולאלף אותו – ובשביל זה יש לנו משטרה, ובתי כלא וכל השאר.
אני נלחם בעצמי כדי להיות אדם עם תודעה מהפכנית. אני מאמין ביצירות מהפכניות שיכולות לחולל שינויים אצל הצופה. בגדול, מארקס הוא האיש שאני נושם את הקיום שלו בכל ההוויות שלי: אני מזדהה עם העניים החלשים והמדוכאים. אני שואף לאוטופיה. וזה גם עוטף את היצירות שאני רוצה לעשות או עושה. הוא נותן לי את האור. אז תודה רבה לו – אדון מרקס".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
קארל מרקס
|
|
|
|
|
|
|
מוחמד שוכרי
|
|
|
|
|
|
|
"נחשפתי וקראתי את מוחמד שוכרי כבר בתור נער. הוא הכי דומה לפאוזוליני, וגם היה חבר של ז'אן ז'נה ושל טנסי ויליאמס. עוד לא כתבו ככה בערבית, לא לפניו ולא אחריו. הכתיבה שלו מאוד יצרית. האופן שבו הוא מציג את החוויות שלו של העוני, איך שהוא הופך את המחסור לפיוט ולשירה, את הריקבון ליהלום - כל אלה זה בגלל האישיות שלו. הוא גדל במרוקו באיזור של עוני משווע, וחי חיים של אלימות, מחסור, יצרים והרפתקאות. לקרוא ולכתוב הוא למד רק בגיל 20. בגיל 27 הוא כבר הוציא את האוטוביוגרפיה הראשונה שלו, 'רק לחם', שיצאה בעברית בארץ בהוצאת אנדלוס. הספר הזה סימן מאורע מחולל בחיי.
האמירה הגדולה שלו היא ש'מהלחם שנרקב יוצאים חיים' - כך היתה היצירה שלו וכך הוא התייחס לעצמו. 'החיים נולדים מהמעיים הרעבים של העניים', זה הביטוי הכי קיצוני של המדוכא, השולי, העני, שמתפרץ וחודר לתודעות של ההמונים.
אף על פי שהוא מוכר באירופה ובכלל במערב, אצל ערבים הוא לגמרי בשוליים, אבל אני הייתי מת להגיע לעוצמות שלו".
|
|
|
|
|
|
|  | | מוחמד שוכרי, "רק לחם". צילום: עטיפת הספר | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
