 |
/images/archive/gallery/110/392.jpg מאיר שניצר
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| מאיר שניצר על "אור": מלודרמה מרתקת על ספונג'ה, זיונים וקללת הנשיות על מכלול הגדרותיה הגופניות, הפסיכולוגיות והחברתיות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ספונג'ה, שטיפת כלים, זיונים. ולא תמיד בסדר הזה. זוהי שגרת חייה של אור, תיכוניסטית מתל אביב, בתה של רותי הזונה. ויש הרבה סיבות מקלות לאופן ההתנהלות הזה, של מי שאמורה בעוד חודש-חודשיים לגשת לבחינות הבגרות בגימנסיה. וכל אותן סיבות קשורות לאם רותי ולפרויקט האמיתי שאור מקדישה לו את חייה - חילוץ אמא מיוון המצולה של הזנות. על רקע התמסרות טוטאלית זו, שבה הבת מוכנה לקחת על עצמה את כל מטלות אמה, ובלבד שזו תעשה סוף לאורח חייה היצאני, מתפתחת המלודרמה המרתקת ב"אור", סרט הביכורים של קרן ידעיה, שכבר זיכה אותה בלא מעט פרסים בינלאומיים ומקומיים. אין גבר בחייהן של רותי ואור. כלומר, גברים יש, והמון, אך אין אבא למשפחה חד-הורית זו, שמיטלטלת בין קשיי פרנסה כבדים לבין מצוקות סובייקטיביות הנובעות, כך נראה, מעצם היותן נשים. בכלל, קללת הנשיות,
על מכלול הגדרותיה הגופניות, הג'נדריות, הפסיכולוגיות והחברתיות, היא הגרעין הקשה של "אור"; עטיפת המלודרמה בנוסח הפסבינדריאני שלה, רק אמורה להעצים את כאבה של קללה זו.
לרגעים נראה "אור" כהמשך נוקב לטקסטים מוכרים מהעידן הפמיניסטי המוקדם. כן, האישה היא הכושי של העולם. נכון, הגוף הנשי אינו תחום רק בגבולותיו של הבשר האנושי ואת תודעת השפחה יש לקעקע באמצעים חברתיים. כהנגדה דרמטית, שאמורה להבהיר טיעונים נחרצים אלה, הגברים ב"אור" מעוצבים כהיפוך מעורר סלידה. גבר אחד, בעל הבית שבו מתגוררות רותי ואור בשכירות, הוא כרסתן דוחה ובעל און מפוקפק. גברים אחרים מוצגים בכל העליבות האנושית האפשרית. פחדנים, רמאים קטנים, רופסים או שיכורים בהקאתם. בתוך עולם מטושטש היררכיות שכזה, מוצאות עצמן שתי הנשים, כשפחות מין וספונג'ה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"אור"
|
|
|
 |
|
 |
|
המצלמה לא זזה
|
|
|
 |
|
|
|
לכאורה מתמקד "אור" במקרה פרטי של שתי נשים - אם ובתה. אך מעת לעת, במהלך הצפייה, מתגנבת (אצל הצופה הזכרי, חובה להדגיש) ההרגשה כי מדובר חלילה בסוג של קללה גנטית ולא סתם צירוף נסיבות אומלל. מובן שקרן ידעיה, יוצרת הסרט, המקדישה, על פי עדותה, את מרבית כישוריה להדברת הכתם החברתי שמאפשר זנות וסחר בנשים בעולם, אינה חשודה בראיית עולם גזענית/שוביניסטית שכזו, אך מה לעשות וצירוף הסצנות ב"אור", דוחף לא אחת לכיוון בלתי נעים זה. כך או כך, די בצירוף הנסיבות החברתיות הקשות המתוארות בסרט, כדי לעורר אמפתיה כלפי גיבורות הסרט. האם, שעקב עיסוקה המקצועי מתאשפזת בבית חולים, נראית בסצנות הפתיחה כאישה מובסת. הבת, שנאלצת לנקות חדרי מדרגות ולשטוף כלים במסעדה ובכך הוא מכפר על שלילה מודעת של אחת מאבני היסוד של השפה הקולנועית. מובן שידעיה אינה חלוצה בכל הקשור לשימוש במצלמה סטטית. לעתים קרובות החלטה מעין זו מדרדרת סרטים אל עבר השעמום או הפוזה האינטלקטואלית.
ב"אור", למרבה השמחה, זה לא קורה והסיבה לכך נעוצה אולי ב"לכלוכים" בפריים או בחוסר הדיוק, שהינם תוצר לוואי לצילום סטטי. כל תזוזה של שחקן/ית, מבלי תזוזה תואמת של המצלמה, גוררת בעקבותיה הבלטה משונה של חלקי גוף, מלבוש וכדומה. התוצאה: תמונות שדומות לעתים לפריימים של צלמי סטילס, יותר מאשר לפריים קולנועי. ב"אור", שבו אפשר לראות הרבה שיבושים מסוג זה, הדבר דווקא מניב ערך מוסף. המצלמה הסטטית מעניקה בהכרח מעמד יתר לעיצוב ולתפאורה. ממש כמו בבמת תיאטרון. בין אם מדובר בסצנות פנים ובין אם מדובר בסצנות רחוב, הרי האופן שבו נבחרו ועוצבו אתרי הצילום הוא בבחינת המשך ישיר, סוג של תיאור גרפי, למצבן הפסיכולוגי של שתי גיבורות הסרט, וזהו בוודאי הישג המעיד על בגרות פילמאית.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"אור"
|
|
|
|
|
|
|
הגראנד-דאם
|
|
|
|
|
|
|
אך המטלה העיקרית ב"אור" אינה על המצלמה, אלא על השחקניות - רונית אלקבץ בתפקיד רותי, דנה איבגי היא אור. זו הפעם הראשונה שאיבגי מגלמת תפקיד ראשי בסרט ישראלי והרושם הוא נפלא. התפקיד זורם מתוכה, על מגוון מבוכותיה, צחוקיה הכנים והתנהגותה הקורבנית. איבגי, לצורך הדיון, היא אור ולא שחקנית הנדרשת לגלם את דמותה של צעירה בשם זה. הזרימה הטבעית של איבגי עם התפקיד שלה, בולטת במיוחד על רקע האופן המלאכותי, במתכוון או שלא, בו מעצבת רונית אלקבץ את דמותה של הזונה האם. יש באלקבץ אלמנטים הלוקחים ממסורות הגראנד-דאם או הדיווה, זו שאינה מסתפקת בקטנות ומשרטטת את הטריטוריה שלה בתנועות גדולות מהחיים, ותוך הבלטת המחויבות שלה לתפקיד שהיא עושה בתוקף עיסוקה כשחקנית-חקיינית ולאו דווקא כענף טבעי, הנובע מתוך היותה בן אדם. משהו בהתנגשות הקיצונית בין שני סגנונות המשחק המנוגדים, תורם לבידול הנפשות הפועלות-האם לחוד, הבת לחוד. בימוי, צילום, עיצוב ומשחק - הכל עומד על רמה גבוהה, כמעט בלתי שגרתית בקולנוע המקומי. לכן, חבל שהטון השולט בסרט שייך לדורות קודמים ונשמע לא אחת כמו אותם סרטים לוחמניים וספוגי צדק, שהופקו אי אז בשנות השבעים ובהם הובלטה הטרגדיה של השחרים בדרום אפריקה, למשל.
סרטי אוטוסטרדה - צדק מוחלט, בלי ספקות ובלי סיבובים מסוכנים..שכונתית, על מנת למצוא מענה פיננסי דחוק להשבתת פס הייצור הזנותי של אמא, בוחרת לבסוף באופציה האיומה מכולן - להיות זונה; לרשת את עיסוקה של האם ובכך להבטיח שזו לא תוסיף לעשות את לילותיה ברחוב, תוך מתן שירותי מין לגברים מזוהמים. מעגל החיים הדפוקים יוסיף אם כך להתקיים. זאת, בעיקר משום שאור, שכה סמוכה לאמה, מעולם לא חוותה אלטרנטיבה אחרת. נכון, לכאורה הסרט מציע לנערה דרכי מילוט מהמבוי הסתום הזה. קודם כל קיימת הגימנסיה, אותה פוקדת אור מדי יום. כמו כן, עידו, נער מאוהב, חג סביבה ללא הרף. אלא שאת הקורה בתוככי בית הספר מעדיפה ידעיה להעלים מסרטה, ואילו את האפשרות לחוות אהבה מרצון, ולא תחת כפייה או בתמורה כספית, מסלקת החברה עצמה, באמצעות רחל, אמו של עידו, שיודעת רק זאת: בתה של זונה, סופה שתהא כזו בעצמה. לכן, שתסיר כבר עכשיו, והם רק בשלבי החיזור הראשונים, את ידיה המטונפות מהנער התם.
כאשר "אור" נחשף לראשונה בפסטיבל קאן, שבו עוטר בפרס "מצלמת הזהב" היוקרתי, לצד פרסים נוספים, בלטה מיד השפה הקולנועית הייחודית שלו, הנובעת מהאופן שבו ידעיה משתמשת במצלמתו של לורן ברונה. מדובר בהחלטה מקדמית, קודם לתהליך ההסרטה עצמה, שגרסה כי הסרט יצולם סטטית, ללא תנועות מצלמה וללא חיתוכים של הסצנה המצטלמת. בסרט רגיל, ובוודאי בכזה השואב ממסורות הקולנוע האמריקני, נהוג לצלם תחילה את זירת התרחשות הסצנה ומעת לעת לחתוך פנימה והחוצה, על מנת להבליט פרטים שונים באופן התגלגלותה של הסצנה. ידעיה ויתרה מראש על היתרון הזה, שבו מותר הקולנוע מן התיאטרון. היא העדיפה, והחלטה זו מתבצעת באדיקות לאורך הסרט כולו, להניח לסצנה להתפתח בהתאם למה שמורגלים לראות הצופים בהצגות ולא באולמות ההקרנה. החלטה עקרונית זו שבה נקטה, למשל, שנטאל אקרמן ב"ז'אן דילמן" (1975), מעין תואם בלגי ל"אור", מחייבת את צוות השחקנים להיחשפות יתר. שהרי שום תעלול עריכה לא יכול לתקן או לחזק את אפקט ההופעה שלהם. למזלה הטוב של ידעיה, ברונה הצרפתי, הצלם של "אור", יודע ללכוד ולעצב פריימים בעלי עניין ויוצרי מתח דרמטי,
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מבקר סרטים ("כל העיר", "העיר", "הארץ", "קול ישראל", "מעריב") ועורך ("העיר", "מוסף הארץ"). שימש במשך שמונה שנים כמבקר הטלוויזיה של "מעריב". ספרו "הקולנוע הישראלי" הוא הלקסיקון המקיף ביותר על סרטים ישראליים | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
