תרבות NRG - "סיפורי מסכות", לואיג'י פירנדלו

ראשי > תרבות > פרקים נבחרים

"סיפורי מסכות", לואיג'י פירנדלו

"צ'אולה מגלה את הירח" - מבט קצר אל קובץ הסיפורים המחודש של הסופר האיטלקי הנודע

דפדף בתרבות

לואיג'י פירנדלו
21/9/2004 15:58

באותו ערב החליטו הכורים להפסיק את העבודה בלי שהכינו את מספר ארגזי הגופרית הנחוצים כדי למלא למחרת את התנור לשרפת הסיד. קאצ'אגאלינה, המשגיח, התנפל בכעס על הפועלים, ואקדח שלוף בידו, לפני הפתח של פיר המכרה המכונה "קאצֶ'ה", כדי למנוע את יציאתם.

"בשם גופו של... בשם דמו של... אחורה, כולכם! חזרו כולכם למטה לירוק דם עד הזריחה, או שאני יורה!"

"בּוּם!" השמיע אחד מהפועלים, מתחתית הפיר. "בום!" הדהדו אחריו רבים אחרים; ובפרצי צחוק ובקללות ובצרחות בוז נדחקו קדימה ועברו כולם – זה בדחיפת מרפק וזה בהרמת כתף – כולם, פרט לאחד. מי? הדוֹד סקארדה, כמובן. הברנש המסכן, סומא באחת מעיניו, שלעומתו היה יכול קאצ'אגאלינה להיות גיבור. ישו, איזה פחד! הוא התנפל עליו כאריה טורף; תפס אותו, טלטל אותו בזעם וצרח בפרצופו – כאילו אחז כך גם בכל אחרים אתו יחד: "כולכם אחורה, אני אומר לכם, מנוולים! תרדו כולכם למטה, למכרה, או שאני עושה כאן טבח!"

דוד סקארדה הניח לו לטלטל אותו, בלי להתנגד כלל. הלוא הברנש המסכן צריך למצוא לו פורקן, ורק טבעי שימצא בו פורקן כיוון שהוא זקן ולא יכול להתמרד. וגם לו, לזקן, היה מישהו תחתיו, מישהו חלש ממנו שבו יוכל למצוא אחרי כן פיצוי כלשהו: כן, תחתיו היה השוליה שלו, הנער שכולם כינוּ "צַ'אוּלה", כלומר עורבני.

ואילו

הפועלים האחרים... הם כבר היו רחוקים, הלכו בדרך הצרה המובילה לקוֹמיטיני, צחקו בקולי קולות וצרחו: "קח לך אותו, תחזיק אותו חזק, קאצ'אגאלינה! הוא ימלא לך את התנור הגדול למחר!"
"מה לעשות, כאלה הם כל הצעירים!" נאנח הדוד סקארדה וחייך אל קאצ'אגאלינה חיוך עגום ורווי סלחנות.

ובעודו אוחז בידי המשגיח, היטה את ראשו לצד אחד, מתח את שפתו התחתונה לצד השני, וכך ניצב שעה ארוכה כממתין למשהו.

האם העוויה זו של פרצופו היתה מכוונת לקאצ'אגאלינה? או אולי רצה הזקן רק להתלוצץ קצת על חשבון חבריו הצעירים?

האמת היא שעליזותם של הפועלים, אותה יומרנות של תעוזת נעורים, צרמה לא מעט על רקע נופם של המקומות הללו. בפניהם הנוקשות, שנראות כמעט חסרות חיים בגלל חשכתם העמוקה של המכרות שבבטן האדמה, בגופיהם המותשים מעמל היוםֿיום, בבגדיהם הקרועים, נשאו הפועלים את חיוורונה העגמומי של האדמה הזאת שלא צמח בה אפילו עלה עשב אחד, ושהיתה מנוקבת כולה בפירי מכרות הגופרית, הדומים לקִני נמלים ענקיים ורבים מספור.

אלא שהדוד סקארדה לא שׂם אותם לצחוק גם לא עשה שום העוויה כנגד קאצ'אגאלינה. זאת היתה רק העווית הרגילה שבעזרתה היה מביא לאטֿלאט אל פיו, במאמץ כלשהו, את הדמעה הגדולה אשר זלגה מדי פעם מעינו האחרת, הבריאה.


	"הדוד סקארדה, היה מכור לדמעה שלו"


	במרוצת הזמן למד הזקן לאהוב את טעם הדמעה, המלוח במקצת, ולא הניח אפילו לדמעה אחת לחמוק. אמנם היה זה רק דבר פעוט, פעוט ביותר: רק טיפה אחת, מדי פעם; אבל הדוד סקארדה – שהיה זרוק מבוקר עד ערב שם למטה, מאתיים מטר ויותר מתחת לפני האדמה, ובידו הדקר, שכל מכה בו היתה תולשת מחזהו מעין שאגת זעם – חש תמיד יובש בפה: ואותה דמעה היתה לפיו כקמצוץ טבק לאפו. טעימה חטופה – וגם מנוחה חטופה. כי כאשר הרגיש הדוד סקארדה שהעין כבר מלאה בדמעה, הוא היה מניח לרגע את המכוש ומתבונן בשלהבת הקטנה האדומה והעשֵׁנָה של המנורה התקועה בסלע, אשר הציתה פה ושם נצנוצי אור בשבבי גופרית או בפלדת היתד או המכוש; והדוד סקארדה היה מטה את ראשו הצִדה, היה משרבב את שפתו התחתונה ומחכה עד שהדמעה תזלוג מטה לאטֿלאט מבעד לחריץ שיצרו הדמעות שקדמו לָה. הפועלים האחרים – זה היה מכור לטיפה המרה וזה לעישון; ואילו הוא, הדוד סקארדה, היה מכור לדמעה שלו. היא נבעה מכיס הדמעות החולה, לא מפרץ בכי, אותה דמעה; אבל גם את דמעות הבכי כבר הספיק הדוד סקארדה לשתות בעבר, לפני ארבע שנים, כאשר בנו היחיד נהרג בהתפוצצות חומר נפץ במכרה והותיר אחריו את אביו הזקן שהיה צריך לדאוג לעול פרנסתם של שבעה יתומים קטנים ואמם. עוד היום היתה לעתים זולגת מעינו של סקארדה דמעה אחת מלוחה יותר מן האחרות; הוא היה מזהה אותה מיד, ואז היה נד בראשו וממלמל:"קאליקיוֹ..." בזכות קאליקיו המת, וגם בזכות העין שהוא עצמו איבד באותה התפוצצות, עוד העסיקו אותו במכרה. הוא עבד כאדם צעיר, טוב יותר מאדם צעיר; ולמרות זאת, מדי שבת בערב נתנו לו את שׂכר עבודת השבוע כאילו נתנו לו נדבה; ולמען האמת, סקארדה עצמו ראה בכסף הזה נדבה: עד כדי כך שכאשר היה תוחב את הכסף לכיסו, היה לוחש כמעט בבושה: "אלוהים ישלם לכם כגמולכם." שכֵּן אפשר היה להניח כי אדם בגילו כבר לא יהיה מסוגל לעבוד כראוי. אשר סוףֿסוף הניח לו קאצ'אגאלינה ורץ אחרי שאר הפועלים כדי לשדל מישהו מהם לחזור למשמרת הלילה, ביקש הדוד סקארדה שלפחות ישלח לביתו אחד מהפועלים החוזרים לכפר, להודיע שהוא נשאר במכרה ושלא יחכו לו ולא ידאגו לו; אחר כך הביט הצִדה כדי לקרוא לשוליה שלו, שהיה בן יותר משלושים (אך לא משנה אם היה בן שבע או בן שבעים כיוון שהיה מטומטם לגמרי); וקרא לו כפי שקוראים לעורבנים המאולפים: "טֶה, פָּה! טֶה, פָּה!" צ'אולה, השוליה, היה עסוק בהחלפת בגדיו; הוא התכונן לחזור לכפר. החלפת הבגדים לדידו של צ'אולה פירושה היה לפשוט קודם כול את הכותונת או את מה שאולי היה אי פעם כותונת: המלבוש היחיד שכביכול כיסה את גופו בשעות העבודה. אחרי שפשט את כותונתו, היה לובש על חזהו העירום – שאפשר למנות את כל צלעותיו אחתֿאחת – אפודה נאה, רחבה וארוכה, שנתן לו מישהו נדבה, ושבוודאי היתה בזמנה מהודרת ומשובחת ביותר (ועכשיו הזוהמה הצטברה עליה בקרום נוקשה ועבה כל כך עד שלוּ היו מניחים את האפודה על הארץ, היא היתה עומדת זקופה). בקפידה רבה היה צ'אולה רוכס את ששת הכפתורים, ששלושה מהם מידלדלים מחוטיהם; אחרי כן היה מתבונן בלבושו בהערצה והיה מחליק עליו בשתי ידיו, כי באמת עדיין חשב שהוא אינו זכאי לדבר יפה כל כך: מלבוש נהדר ממש. רגליו הארוכות, הרזות והעקומות, היו מצטמררות ומחווירות מקור בשעה שהיה משתהה כך בהערצתו לאפודה. אם אחד מחבריו לעבודה היה דוחף אותו או בועט בו והיה צועק לו: "כמה שאתה יפה!" היה צ'אולה מותח את קצות פיו חסר השיניים עד לאוזניו, פוער אותו לרווחה בחיוך של שביעות רצון; אחר כך היה לובש את המכנסיים, שהיו בהם כמה וכמה פתחים על העגבות ועל הברכיים; היה מתעטף במעיל קצר ומטולא כולו, והיה יוצא אל הכפר, ועם כל צעד חיקה את קריאת העורבן – קררע! קררע! – (ולכן הדביקו לו את הכינוי "צ'אולה"). "קררע! קררע!" ענה גם באותו ערב לקריאת אדונו והתייצב לפניו עירום ועריה, מתהדר רק באפודה המכופתרת כיאות.


	"צ'אולה לא פחד מן האפלה המרופשת של המחילות העמוקות, שבהן ארב המוות מאחורי כל עיקול"


	"לך, לך להתפשט שוב," אמרו לו הדוד סקארדה. "ולבש שוב את השׂק ואת הכותונת. כי הערב אדוננו שבשמים לא מביא לנו לילה." צ'אולה לא הוציא הגה; הוא עמד שעה ארוכה והביט באדונו בפה פעור ובעיני עגל; אחר כך הניח את ידיו על מותניו, התמתח – בעודו מכווץ את אפו כלפי מעלה מרוב מאמץ – ואמר: "טוב, בסדר." והלך לפשוט את האפודה. לולא העייפות והצורך בשינה, לא היה מציק הכורח לעבוד גם בלילה כי ממילא למטה שרר תמיד לילה. כך היה לגבי הדוד סקארדה. אך לא לגבי צ'אולה. צ'אולה – מנורת השמן הקטנה תקועה בקפל השׂק שעל מצחו, ועורפו נמעך תחת כובד המשא – היה יורד ועולה שוב ושוב בגרם המדרגות התתֿקרקעי התלול שרבות ממדרגותיו שבורות; הוא היה עולה מעלהֿמעלה, וקריאות העורבני שלו היו נחלשות עם כל טיפוס על מדרגה נוספת והופכות למעין אנקה חנוקה ככל שנקטעה נשימתו; ובכל פעם שעלה, ראה שוב את אור השמש. בתחילה הסתנוור; אחר כך, עם האנחה שפלט מפיו כאשר השתחרר מהמשא, היו המראות המוכרים של הדברים הנמצאים סביבו מזדקרים שוב לנגד עיניו; וצ'אולה היה עומד שם עוד רגע, עדיין מתנשם, מתבונן בכול שעה קלה; ומבלי משים היה המראה הזה מעודד אותו. אכן דבר מוזר: צ'אולה לא פחד מן האפלה המרופשת של המחילות העמוקות, שבהן ארב המוות מאחורי כל עיקול; גם לא פחד מן הצללים המפלצתיים, שהקפיץ פנס כלשהו לאורך המחילות, וגם לא מחיבוטיהן הפתאומיים של איֿאלו השתקפויות אדמדמות, שנראו פה ושם בשלוליות מי הגופרית: שם ידע תמיד צ'אולה היכן הוא מצוי; היה נוגע בידו כמחפש מִשְׁעָן בבטן ההר: ושם היה חש שהוא עיוור ובטוח כעוּבָּר ברחם אִמו. לעומת זאת, הוא פחד מן החושך הריק של הלילה. הוא ידע את חשכת היום השוררת שם למטה, את החושך שחלפו בו אנחות של אור, מעבר למשפך המדרגות שהוא עצמו עלה בהן פעמים רבות מאוד במשך היום, בעודו ממלמל את מלמולו המיוחד, כמשמיע קריאת עורבני חנוקה. אבל את חשכת הלילה לא ידע. מדי ערב, בתום שעות העבודה, חזר לכפר עם הדוד סקארדה; ושם, מיד משסיים לבלוע את שאריות המרק, היה צונח על מזרן הקש, על האדמה, כמו כלב, ונרדם; לשווא היו הילדים, שבעת הנכדים היתומים של אדונו, דורכים עליו כדי שלא יירדם והם יוכלו לצחוק לטיפשותו; צ'אולה היה שוקע מיד בשינה עמוקה, ככדור עופרת השוקע במים, ומדי בוקר, עם שחר, העירה אותו משנתו רגל מוכרת מאוד. הפחד מפני חשכת הלילה התעורר בלבו ביום שנפל בנו של הדוד סקארדה, שכבר אז היה אדונו. בטנו וחזהו של הבן התבקעו בהתפוצצות, והדוד סקארדה עצמו נפגע בעין אחת. באתרי הכרייה כבר התכוננו להפסיק את העבודה כיוון שירד הערב, ואז נשמע הרעם הנורא של חומר הנפץ המתפוצץ. כל הכורים והשוליות אצו למקום ההתפוצצות; רק הוא, צ'אולה, נבהל וברח כדי להסתתר במערה שרק הוא הכיר. בבהלת הבריחה התנגש בסלע ונשברה מנורת החרס הקטנה שלו; וכאשר לבסוף יצא צ'אולה מן המערה, אחרי פרק זמן שאת אורכו לא הצליח לקבוע, הוא גישש בקושי בדממת המחילות האפלות והשוממות ופילס את דרכו עד שמצא את המחילה המובילה למדרגות; ובכל זאת לא פחד אז. אבל הפחד תקף אותו כשיצא מהפיר אל הלילה השחור, הריק.


"סיפורי מסכות". צילום: עטיפת הספר


	"כאשר החלה העלייה, נתקף צ'אולה פחד מפני הלילה"


	הוא החל לרעוד וחש אבוד. צמרמורת חלפה בו עם כל משב רוח קליל וכמעט לא מורגש שנשב בדומייה המסתורית שמילאה את הריקנות האיןֿסופית, אשר לא הצליחו להאיר הכוכבים הצפופים והזעירים המבליחים עד אין קץ. החשכה ששררה במקום שהיה צריך להיות בו אור, וכן בדידותם של החפצים שנשארו שם ועטו מראֶה שונה וכמעט לא מוכר כאשר איש לא ראה אותם עוד, כל אלה הסעירו כל כך את נפשו האבודה של צ'אולה עד שהוא פתח לפתע בריצה מטורפת, כאילו רדף אחריו מישהו. עכשיו, כשירד שוב למטה בפיר עם הדוד סקארדה והמתין להכנת המשא, חש צ'אולה שגוברת בלבו עוד ועוד האימה מפני החשכה שהוא עומד למצוא כשיגיח החוצה מהמכרה. ובעיקר כדי להיאבק נגד אותה חשכה טיפל צ'אולה בקפידה במנורת החרס הקטנה, ולאו דווקא כדי לגבור על החשכה שבמחילות ובגרם המדרגות. מרחוק הגיעו לאוזניו החריקות והרעמים הקצובים של המשאבה שאינה נחה לעולם, לא ביום ולא בלילה. ובקצב החריקות והרעמים הללו השתלבה לעתים מזומנות שאגתו העמומה של הדוד סקארדה, כאילו נעזר הזקן בכוחה של המכונה הרחוקה כדי להניע גם הוא את זרועותיו. לבסוף היה המשא מוכן, והדוד סקארדה עזר לצ'אולה לסדר ולאסוף הכול בשׂק הכרוך בפיתולים מאחורי עורפו. בשעה שהדוד סקארדה העמיס, חש צ'אולה שברכיו פקות תחתיו. ואז נרעדה אחת מרגליו רעד חזק כל כך עד שצ'אולה נתקף חשש שבגלל הרעדה לא יוכל לעמוד בנטל המשא, והוא קרא: "די! די!" "מה פתאום 'די', נבלה!" ענה לו הדוד סקארדה. והמשיך להעמיס. על הפחד שחש צא'ולה מפני הלילה גבר לרגע החשש שמא בהיותו עמוס כל כך ועייפותו רבה כל כך, הוא לא יצליח לטפס למעלה. הרי הוא עבד בלי לרחם על עצמו כל היום כולו. אמנם צ'אולה לא חשב מעולם שאפשר לרחם על עצמו, וגם עכשיו לא חשב כך; אבל חש שבאמת אפסו כוחותיו. הוא נע תחת המשא האדיר, ונדרש ממנו מאמץ רב כדי לשמור על שיווי המשקל. כן, הנה, כן, הוא יכול לנוע, לפחות כל עוד הוא צועד בשטח מישורי. אבל איך יוכל לשאת את הנטל כשתתחיל העלייה? למזלו, כאשר החלה העלייה, נתקף צ'אולה פחד מפני הלילה, שלתוכו יהיה עליו להגיח בעוד שעה קלה. באותו ערב, בשעה שצעד במחילות, הוא לא הצליח לפלוט מפיו את קריאת העורבני הרגילה שלו, אלא רק אנקה צרודה וממושכת. ועכשיו, כשעלה במדרגות, נקטעה גם האנקה: נחנקה בגרונו בגלל החרדה מפני דומיית האפֵלה שוודאי ימצא בעוד רגעים אחדים בריקנות הבלתי מוחשת שבחוץ.


	"הוא טיפס ועלה מעלהֿ מעלה מתוך בטן האדמה, בלי חשק, חרד מן השִחרור הקרוב"


	המדרגות היו תלולות מאוד, וצ'אולה – ראשו נוטה קדימה וכמעט נמעך תחת כובד המשא – כבר הגיע לעיקול האחרון ואימץ את עיניו להסתכל למעלה, אך לא הצליח לראות אפילו את צללית פתח הפיר שנפער מעליו. צ'אולה עלה כפוף, מצחו כמעט נוגע במדרגה שמעליו, והלהבה הקטנה והמבליחה שעל מצחו החליקה עליה והאירה אותה במעט אוֹר מדמם; הוא טיפס ועלה מעלהֿ מעלה מתוך בטן האדמה, בלי חשק, חרד מן השִחרור הקרוב. ועדיין לא ראה את פתח הפיר, שנפער הרחקֿהרחק מעליו כמו עין בהירה, בזוהר כסוף ונהדר. צ'אולה הבחין בכך רק כאשר הגיע למדרגות האחרונות. בתחילה חשב – אף על פי שהדבר נראה לו מוזר מאוד – שאלה הם דמדומיו האחרונים של היום הגווע. ואולם הבהירות הלכה וגברה עוד ועוד, כאילו השמש שבה עתה וזרחה אף על פי שכבר ראה ששקעה. הייתכן? מיד כשהגיח החוצה הוא נדהם. המשא צנח מעל כתפיו. צ'אולה הרים מעט את זרועותיו; פשט את ידיו השחורות אל הזוהר הכסוף. גדול ורגוע, כמו שט באוקיאנוס קריר של דממה, ניבט מולו הירח. כן, הוא ידע, ידע היטב מהו הירח; ואולם הוא ידע זאת כפי שיודעים דברים רבים שאין מְשַׁווים להם כל חשיבות. כי מה אכפת לצ'אולה אם יש ירח בשמים או אין? עכשיו, רק עכשיו, כשהגיח כך מבטן האדמה לעת לילה, הוא גילה את הירח. בשיכרון חושים צנח צ'אולה והתיישב על משאו לפני פתח הפיר. הנה הוא, הנה הוא שם, הירח... הירח זורח בשמים! הירח! וצ'אולה פרץ בבכי מבלי דעת, לא במכוון, מפני שהתעודד בגלל המתיקות הרבה שחש בלבו, מפני שגילה אותו, את הירח, בשעה שעלה בשמים עטוף בצעיף אור רחב, והוא, הירח, כמו לא שם לב כלל וכלל להָרים, למישורים, לעמקים שהאיר, ולא שם לב כלל וכלל גם לצ'אולה, שדווקא בזכותו של הירח לא פחד עוד, גם לא חש עוד עייפות, בלילה הזה שעתה היה מלא וגדוש פליאה. "סיפורי מסכות", לואיג'י פירנדלו, תרגום מאיטלקית: גאיו שילוני, כרמל