 |
/images/archive/gallery/173/306.jpg ''שבעה צעדים''.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| כמה להיטים שחבל להחמיץ בפסטיבל הסרטים בחיפה: האחרון של גודאר, שניים של קים קי דוק, נעורים בקזחסטן, סמים בהונגריה ועוד אחד לחובבי "שמש נצחית בראש צלול" |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
מאיר שניצר
24/9/2004 9:24 |
|
|
|
|
|
|
|
באד ספנסר חוזר. במבינו השמן, שותפו ביש המזל של טריניטי, שוב רואה אור מקרנה ישראלי. והפעם הוא באמת משחק אותה בשדרוג אמיתי. במקום מערבוני ספגטי ופסוליה שלהם הורגל, באד ספנסר עושה תפקיד בכיר ב"לשיר מאחורי הפרגוד", סרטו האחרון עד כה של ארמנו אולמי.
לא פחות. אולמי, יוצר איטלקי גדול (" עץ הקבקבים", " המשרה", " אגדת השתיין הקדוש"), הוא אחד השמות הכבדים שמציע השנה פסטיבל הסרטים של חיפה, שייפתח במוצאי חג הסוכות.
"לשיר מאחורי הפרגוד" שלו אינו עוד סרט, כי אם שילוב של אופרה, מסכת, מחזה מוסר וכל החבילה הזאת טבולה בסגנון ראוותני, המוכר מסרטו של פליני המנוח "והספינה שטה". לכאורה, סרט תלבושות היסטורי. למעשה, הרהור על נאמנות לבית ולקיסר.
עלילתו של סרט חריג זה מתחוללת סביב שנת 1797. מפקד הצי של קיסר סין נופל קורבן לתככי חצר ומסולק מהדרך בהרעלה קטלנית. ועל כך אשתו נוקמת ועוד איך. בסיועו של ספנסר הכרסתן, המגלם את דמות מפקד הצי של המעצמה הימית אנדורה, מקימה האלמנה הזועפת צי של שודדי ים, המזנב בספינות סיניות, שודד את תכולתן ובתוך כך מדלל את אוצרות קיסרות סין. הקיסר הכעסן, בראש
ארמדה חמושה, רודף בעקשנות אחר הפיראטית וכל מלחיה.
סופם של הנקמנית והאדמירל מאנדורה נראה קרוב, כשהם מכותרים על ידי עשרות ספינות תותחים. וכאן, דווקא ברגעי השיא של סרט מלחמתי זה, יוצא מסר של שלום ופיוס ומאחד יחד את הצדדים הלוחמים. העלילה הפעם, ולא בפעם הראשונה אצל אולמי, באמת לא חשובה. אך אם במקרים קודמים העדיף היוצר המבורך הזה לעצב אווירה על חשבון סיפור סמיך, הנה הפעם הוא הולך על מסר ברור ועוטף אותו באריזה צבעונית ונועזת.
הנועזות של "לשיר מאחורי הפרגוד", והרי ממש בשביל זה קיימים פסטיבלי קולנוע, הינה בצורה הפילמאית החריגה ולא בתכנים המותחים. כאמור, זהו שילוב בין סוגים של יצירה דרמטית מנוכרת ומודעת לעצמה, שהאלמנטים המוזרים המתרוצצים בקירבה מייצרים סוג מפתיע של שנינות. באף רגע לכל אורכו של הסרט אי אפשר לשכוח את מלאכותיותו, שכן הסינים כולם מדברים פה איטלקית. מי שמחפש היטהרות נוצרית בנוסח "עץ הקבקבים", לא ימצא זאת בסרטו החדש של אולמי.
מי שרוצה לדעת מהו האופן הקולע לטיפול עכשווי בסרטים נוסח "טרויה" או "המלך ארתור", ימצא אצל אולמי תשובה מעניינת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"לשיר מאחורי הפרגוד"
|
|
|
 |
|
 |
|
החייל והנפקנית
|
|
|
 |
|
|
|
ומסין, קפיצה קצרה לקוריאה. בבתי הקולנוע בארץ מוקרן כעת "אביב, קיץ, סתיו, חורף ואביב", שהוא המפגש הראשון של קהל ישראלי עם הבמאי קים קי דוק מדרום קוריאה.
חיפה מציעה בשבוע הקרוב עוד שני סרטים של הבמאי המוערך והפורה הזה, שזה עתה זכה בפרס הבימוי בפסטיבל ונציה - "שומר החוף", שהופק לפני "אביב, קיץ וכו'", וזכה לפרס הביקורת בפסטיבל קארלובי וורי, וכן "הנערה השומרונית", שזכה השנה בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין הנחשב מאוד.
אגב, בוונציה הוא זכה על סרט חדש-חדש לגמרי. קים קי דוק, יליד שנת 60', בעל הכשרה חלקית לכמורה, למד אמנות בצרפת ובשנים האחרונות, מאז 96', הוא מביים לקולנוע והספיק עד כה לעשות עשרה סרטים, שיסודות של פיוט ואלימות קשה מסוכסכים דרך קבע בתוך עלילותיהם.
"שומר החוף" הוא דוגמה קולעת לכך. הסיפור עוקב אחר חייל קרבי מהסוג המורעל, שהשיגעון הצבאי מדרדר אותו לחיסול בטעות של אזרח, שכל חטאו היה בהתייחדות מינית עם חברתו על חוף הים, בדיוק כאשר החייל רדף אחר מרגלים דמיוניים.
עם אשמת רצח על כתפיו ועם חברתו המבועתת של הנרצח, ששפיותה אובדת, לא מצליח החייל המחסל לשוב לאיזון נפשי, שבין כה וכה לא היה הצד החזק אצלו. הבמאי מנתב את הסיפור בין השיגעון הצבאי האלים של החייל לבין הטירוף המעודן של הנערה, כאשר בתווך מצויים יתר אנשי היחידה הצבאית, החונה בשולי כפר דייגים.
יותר מכל, "שומר החוף" הוא התקפה חריפה על הממסד הצבאי המטומטם של דרום קוריאה. ואין זה עניין פשוט להוציא אל הפועל, שהרי עם כל הפוזה הדמוקרטית של ארץ זו, מדובר בכל זאת במדינה בעלת אפיל מיליטריסטי ניכר. הצייתנות העיוורת של החיילים, ביחד עם הסתגלותם לכל דבר זוועה, הם מראות לא נעימים ההולמים בצופה השאנן.
סבוך ממנו הוא "הנערה השומרונית", המשלב מסורות קתוליות עם אמונות הודיות עתיקות. הסיפור מתמקד בשתי גימנזיסטיות. האחת זונה והאחרת סרסורית. הזונה מאמינה שהיא גילום בן זמננו לוואסומיטרה, קדושה/קדשה הנוהגת להחזיר נואפים בתשובה, על ידי הכנסתם למיטה.
יום אחד, בעודה עוסקת במלאכת הקודש הזו, מפתיעה המשטרה אותה ואת הגבר שעימה; הנערה נמלטת מחדר המלון בקפיצה מהחלון. קפיצת מוות, מיותר כמעט להוסיף. חברתה הסרסורית, שניצבת ברחוב, עדה למתרחש ודי מהר נכנסת לתוך דמותה של הזונה. ככזו היא שבה ומתמסרת לכל הגברים שידעו את חברתה המנוחה.
והנה ההפתעה: במקום לגבות כסף מהנואפים, היא מחזירה להם את הכספים ששילמו עבור הזיון הקודם עם המנוחה. לבד מהסתמכות על המיתוס ההודי, קים קי דוק עושה שימוש מושכל בשתי דמויות מוכרות מתוך הברית החדשה - השומרוני הטוב והאישה השומרונית. האחד משמש את ישו כמשל על החובה האנושית לשמש כגלגל הצלה לכל נזקק ופגוע, והאחרת, סוג של נואפת קדמונית, הינה האדם הראשון שישו הטיף לו את בשורת הנצרות. כדי לעבות את הטיעון הדתי שלו, מצרף קים קי דוק לסיפור את אביה של הסרסורית - קצין משטרה אדוק בדתו הנוצרית, המנסה לאזן בין תאוות הנקם שמקננת בו לבין ההכרח לגאול את החוטאים.
ואם אנחנו כבר בדרום קוריאה, כדאי לאזכר גם את "Old Boy", סרטו של פארק צ' אן-ווק, שזכה לפני מספר חודשים בפרס חבר השופטים של פסטיבל קאן. סרט רב עוצמה זה אמנם יוקרן בקרוב בבתי הקולנוע בארץ (תחת השם "שבעה צעדים"), אך מי שלא יכול להתאפק וחש חייב לספוג באופן מיידי את מנת האלימות הכבדה ביותר האפשרית, שירוץ בשבוע הקרוב לחיפה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"שומר החוף"
|
|
|
|
|
|
|
הסכיזופרן והשודדת
|
|
|
|
|
|
|
אחד מהיתרונות היחסיים של פסטיבל חיפה, לעומת פסטיבל הקולנוע בירושלים, הוא במועד התרחשותו - סוף ספטמבר/תחילת אוקטובר.
תאריך זה, המרוחק דיו מטקס הסיום של פסטיבל קאן, מבטיח זרימה שוטפת של סרטים שנחשפו לראשונה בקאן, ובשל הזמן הקצר המפריד בין סיום קאן לפתיחת פסטיבל ירושלים, אינם מספיקים לנחות על עיר הקודש. וכך אפשר יהיה לתפוס בחיפה את "סכיזו" - סרט הביכורים של גוקה אמרובה, במאית מקזחסטן, המתמודדת עם בעיות התבגרות של צעיר אלים, שחבריו מכנים אותו סכיזו. קיצור של סכיזופרן.
אמרובה, בעבר עוזרת של סרגיי בודרוב הנודע, מתמקדת בעולמם המחוספס של מתאגרפים חובבים, המנהלים קרבות, לעתים עד מוות, תמורת כספי הימור. אחד מהם, רגע לפני שמתפצפץ מוחו, מפקיד סכום כסף אצל סכיזו בן ה-15 והלה , נאמן להבטחה שנתן לשכיב מרע, מאתר את אלמנתו כדי להפקיד אצלה את המזומנים ובתוך כך גם מתאהב בה.
הסרט, שמעלה ניחוחות ניאוריאליסטיים בנוסח הקולנוע האיטלקי של תחילת שנות החמישים, מוגש בחסכנות קפדנית, בישירות בוטה ובאמינות מירבית. הישג לא מבוטל לבמאית מתחילה.
ועוד מקאן: "תיכף ומיד", סרטו של בנואה ז'אקו, המטפל, כמה מפתיע, באלימות של בני נוער. ז'אקו, במאי תיאטרון ואופרות, מוכר בארץ בשל סרטו על המרקיז דה סאד, בונה עלילה מוכרת הפוסעת בתוך שבילים קולנועיים שנוסחו בסרטים כמו "בוני וקלייד", " הם חיים בלילה", " רוצחים מלידה", " פיירו המשוגע" או "שביל הזעם".
סרטים המתמקדים בצעיר וצעירה, המצויים בנתיב של בריחה, שוד ומעשי הרג. הפעם זוהי תלמידת תיכון מבית טוב, שמתמכרת לקסם האלימות של שודד שרמנטי. זהו תיעוד של גלישה מרצון במורדות המוסר, ולצורך זה מטלטל ז'אקו את הסיפור מצרפת למרוקו ומשם ליוון ושוב לצרפת, תוך שהוא מסופר מזווית הראייה של הגימנזיסטית שוחרת החיים הסוערים.
צילום אלגנטי בשחור-לבן והופעה בלתי שגרתית של איזילד לה בסקו בתפקיד הראשי, מעניקים ל"תיכף ומיד" איכויות שהתסריט לא תמיד דואג לספקן.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"תיכף ומיד"
|
|
|
|
|
|
|
הדוקומנטרי והקומוניקטיבי
|
|
|
|
|
|
|
אומרים שגם "המוזיקה שלנו", סרטו האחרון של ז'אן לוק גודאר שפרץ אף הוא בקאן, מצוי בדרך לבתי הקולנוע בארץ. ייתכן בהחלט שזוהי האמת במלואה, אך מתוך ניסיון חיים מצטבר, מותר לייעץ כאן לאוהדי הצרפתי הנודע שלא לסמוך על ההבטחה המפורשת הזו ולהתאמץ לתפוס את הסרט כשהוא חם בחיפה.
למרות מורכבותו, "המוזיקה שלנו" הוא מסרטיו היותר מתקשרים של גודאר. בוודאי עבור צופים ישראלים, שהפעם יתקשו פחות בפענוח הסיפור. זאת, משום שבמרכזו מוצבת דמות של עיתונאית ישראלית (בגילומה של שרה אדלר) ; היא כותבת ב"הארץ", ובמהלך הסרט היא מתעמתת, דווקא בסראייבו המשתקמת, עם סכסוך לאומים אלים, שממנו ניתן להסיק גם כמה מסקנות מועילות על המצב אצלנו.
גודאר בנה את סרטו כטריפטיכון - שלושה חלקים נפרדים, המשקיפים זה על זה ומשלימים זה את זה. נאמן לדיבורו גבוהה-גבוהה, גודאר נתלה הפעם על המבנה שהוצע על ידי דנטה ב"התופת", על מנת להבהיר ולהעביר הלאה את דעותיו ודעתנותו שאינה יודעת קץ, על עולם ומלואו.
"המוזיקה שלנו" הוא סרט טוטאלי. על שלום ועל מלחמה ועל ייצוג ועל דימוי ועל פרשנות ועל מהפכה ודיכוי ושחרור ומה לא. המתכונת הגודארית הזו, הכשילה לא פעם את סרטיו המלאים ביומרה ובהערכה העצמית. הפעם ניכרת איכשהו מתינות בגישתו של גודאר כלפי החוכמולוגיה של עצמו והדברים עוברים היטב את המסך.
צרפתי יקר נוסף שבחר להיחשף בפסטיבל קאן הוא ריימונד דפרדון, האוחז בתואר בכיר הדוקומנטריסטים באירופה. עבודתו הקפדנית האחרונה, "בית המשפט המחוזי של הרובע העשירי", הינה דוגמה לסרט תעודה סבלני, ממושמע, מתרחק מצהבהבות בנוסח מייקל מור או "לאכול בגדול" ונאמן לתפישה הגורסת כי מטרת המתעד הינה חשיפת האמת ולאו דווקא הבלטת האני העצמי.
דפרדון מניח מצלמה בתוך אולם משפט בפריז, ומנציח תריסר מקרים לשיפוט. נהיגה בהשפעת אלכוהול, העלבת עובד ציבור, אחזקה לא חוקית בכלי נשק. דברים שכאלה. מתוך הפורמט חמור הסבר הזה, מצטיירות פרשיות חיים יומיומיות אך מרתקות, שכמו מתנפצות אל אותו מחסום של חטא, לעתים פשע, שבולם את מירוץ החיים ובתוך כך מעניק לבעליהם אפשרויות הרהור, חרטה ואולי אף חזרה בתשובה. סרט שכולו זיכוך נפשי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"שבעה צעדים"
|
|
|
|
|
|
|
הדילר והנערה
|
|
|
|
|
|
|
אחד מהניצחונות הקולנועיים הגדולים של ישראל נרשם השנה בקאן, כאשר "אור", סרטה של קרן ידעיה, הוכתר בפרס "מצלמת הזהב" כסרט הביכורים הטוב ביותר.
בשנה שעברה אסף את אותו הפרס הדני כריסטופר בו, עבור בימוי הסרט "שחזור", שמתייצב גם הוא בחיפה. לגבי ההתרחשות בסרט, ניתן לקצר ולקבוע כך: מה שנהה אחר "ממנטו" ומי שהוקסם מ"שמש נצחית בראש צלול", שירוץ מיד לשריין לעצמו מקום ישיבה. כל מי שהעז לפקפק בגדולתם השגיבה של שני המוצרים המתעתעים ההם, שיתפוס מרחק גם מ"שחזור", הנוקט בטכניקות סיפור זהות, המטילות ספק בקיומו של זמן הווה ובהימצאותם של רגע או מצב אובייקטיביים.
הכל סובייקטיבי בסרט הזה. האהבה, המסתורין, מסלול הבריחה, הסיבות לדברים כפי שהם מתחוללים כאן וכך הלאה. צלם סטילס מוצא עצמו במצב קפקאי - מצד אחד, הוא מאוהב באישה חידתית ומהעבר האחר, הוא נשמט מזיכרונם של כל קרוביו. כאילו הם אלה שעברו את הטיפול המיוחד של מחיקת תאי הזיכרון, ולא ג'ים קארי וקייט וינסלט, גיבורי "שמש צלולה" וכו'.
מובן שעם תסבוכת שכזו ניתן היה לתפקד בקלות, אך לצלם יש פרובלמה גדולה הרבה יותר - החברה שלו, שנראית בדיוק כמו אהובתו החדשה, החידתית, עומדת לנטוש אותו. ואולי הנוטשת היא דווקא החדשה, שנבהלת מהקודמת, הקבועה. וקיימת עוד אפשרות, והיא בכלל לא פסולה, שהעסק כולו מתחולל במוחו הפורה של סופר מבוגר, בעלה של אותה אשת חידה, הטורח על רב המכר הבא שלו.
תהא אשר תהא הדעה על הסרט ואופן בניית הקייס העלילתי שלו, דבר אחד בדוק - הצילום מופתי. נכון הוא שגיבור הסרט הינו צלם אופנה, וכך קורה שגם הסרט עצמו נדבק בלוק של ירחוני כרומו. אלא שזוהי האחדה יצירתית מפרה, המאפילה על חלק ניכר מהכשלים בהצעה הפילמאית של בו הדני.
ואם "שחזור" הוא רק לוק מזהיר, הרי ש"דילר" ההונגרי הוא השילוב המרשים ביותר בין חזות מקורית לתכנים אוניברסליים. סיפור לא מסובך, שעוקב אחר 24 שעות בחייו של סוחר סמים רכוב על אופניו, העובר מקליינט לקליינט, מקשיב לתלונותיהם, מניח בפניהם את הסחורה הלבנה וממשיך הלאה.
אחד הוא חולה סופני, עטוף כבר בתכריכיו, שנזקק למנת יתר על מנת לעבור מהעולם. שנייה היא סטודנטית, שחברתה לדירה זללה פטריות הזיה, וכעת היא בדרכה לפאזה קיומית אחרת. שלישי חופר בור, אולי קבר, כדי לגלות אוצר, אך הוא חייב ממריצים מלאכותיים על מנת להשלים את עבודתו חסרת השחר.
זקן מנסה לקבל מנה שתמחק את העבר המכאיב ואילו ג'אנקית אחת, מוצאת כי זמן ההזרקה הוא המועד הטוב ביותר לבשר לדילר שהילדה הרעשנית, שמתרוצצת בדירה הריקה, אינה אלא בתו. זהו סרטו השני של בנדק פליגהאוף, והוא שילוב רב רושם בין סרטיו הסתומים של בלה טאר ההונגרי לבין סרטי הבדידות האנושית של צאי מינג-ליאנג הטייוואני.
מצלמה זורמת בתנועות שיוט רחבות, בשוטים ארוכים ותוך התחשבות במקורות מועטים של אור טבעי, יוצרת חזות של ממלכת המתים של האדס מלך השאול, הממתינה להרמס שליח האלים, המלווה עוד ועוד בני אדם אל החור השחור שלהם. פליגהאוף טווה סרט מהפנט, שעוצמתו באיטיותו המופלגת ובעובדה שמעט מאוד דברים קורים על הבד. ואם משהו אכן מתרחש, לא תמיד ניתן לראותו. שכן הכל חשוך והכל מצולם במצלמת וידאו המעדיפה את הבלתי נראה על פני הגלוי והמואר.
כאשר "דילר" הוצג בינואר האחרון בפסטיבל ברלין, אורכו עמד על 160 דקות. פליגהאוף נעתר לבקשות של אוהדיו, שרצו כי יחוס עליהם ועל סבלנותם, וקיצר את הסרט בחצי שעה בערך. קיצוץ זה מקל על הצפייה, אך מותיר כמה חללים לא ברורים בתוכן. ולא שזה משנה בהרבה את התוצאה הסופית יוצאת הדופן.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"בוקר טוב לילה"
|
|
|
|
|
|
|
אמא והוותיקן
|
|
|
|
|
|
|
הסקירה החלה בארמנו אולמי. כדי לאזן אותה היטב, יש לחתום במרקו בלוקיו האיטלקי, בן דורו הקולנועי של אולמי, שעוד בשנות השישים העמיד עבודות מלאות עוצמה דוגמת "אגרופים בכיסים" ו"סין הקרובה".
בלוקיו מיוצג בחיפה עם שני סרטיו האחרונים: "החיוך של אמי" ו"בוקר טוב לילה". שניהם מעולים, שניהם טעונים פוליטית, נועזים באופן ההתבוננות החברתית שלהם ואחד מהם - "החיוך של אמי", לא נשאר בארץ. כך שבחיפה זו ההזדמנות האחרונה לראותו.
"החיוך של אמי" מפענח את הדינמיקה הכלכלית העומדת מאחורי פעילות הוותיקן ואילו "בוקר טוב לילה", שעוד יוקרן בישראל גם באופן מסחרי, מעלה גרסה מפתיעה, מרטיטה ממש, לאופן חטיפתו על ידי אנשי הבריגדות האדומות, של אלדו מורו, ראש ממשלת איטליה, משפטו והוצאתו להורג.
עד כאן על תריסר מסרטי פסטיבל חיפה וזאת מבלי לומר מילה על עבאס קיארוסטמי ושלושת הסרטים הקשורים בו. כל מילה מיותרת.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
