 |
/images/archive/gallery/115/163.jpg ''סודות אל-איי''.
צילום: עטיפת הספר  |
|
|
|
|
| לרגל התבססות שוק המותחנים בארץ, הנה מדריך מקוצר של הז'אנר. מצ'נדלר ואלרוי ועד בתיה גור וסוכנות הבלשיות |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רז יובן
24/9/2004 9:14 |
|
|
|
|
|
|
|
תופעה מענגת עד חיונית ממש מציפה את מדפי הספרים בחודשים האחרונים - ריבוי מרשים של ספרות מתח.
מבלי לבזבז זמן על הטענה המיושנת שכתיבה במסגרת הז'אנר מניחה נחיתות איכותית, נאמר רק כי הנאת הקריאה ממעשה השיבוץ הנחשף ביצירת מתח, וההתעסקות בשאלות הנוגעות בידע ובהבנת העולם, הן המצויות בתשתית המעשה הספרותי ואהבת הספרות באשר היא. בשביל לפרגן כראוי למגמה הנדירה מדי בארץ, הנה ארגון חטוף של הז'אנר ושל ההיצע.
ביסוד הספרות הבלשית מצויה השאלה "מי עשה את זה", אשר נפרשת לרוב על פני שני סיפורים: סיפור הפשע וסיפור החקירה – שנפתח כאשר זה הראשון כבר נגמר. ברומן הבלשי הקלאסי, נאמר בנוסח אגאתה כריסטי וסר ארתור קונן דויל, לא קורה הרבה בסיפור השני. שני הנארטיבים לא מתפקדים כשני חלקים בסיפור יחיד, אלא כשני היבטים של אותה יצירה. בהתאם, הדמויות של סיפור החקירה לא פועלות סתם – הן חוקרות. דבר לא יכול לקרות להן. המידע שהן מקבלות הוא מתווך וחסינותן מובטחת.
במאה ה-19, לצד צמיחתו של המטרופוליס המודרני והסטת ערכי הקהילה הישנים, החל להיווצר ז'אנר הבלש הפרטי. העיר היתה למקום מנוכר שבו איש אינו מכיר עוד את רעותו ומקרי פשע עשויים להתרחש מבלי שכלל יבחינו בהם. בתוך
הקומפלקס של העירוניות הדורסנית הבלש נברא בכדי להשיב לכאוס את הסדר שהופרע, להשיב את התחושה שלעולם יש הגיון שניתן לקרוא אותו ושניצחון הטוב מובטח.
בכיר מנסחי ספרות הבלש הפרטי המודרני - ה"הארד בוילד" - הוא ריימונד צ'נדלר (שספר חדש שלו, "צרות הן המקצוע שלי", יצא זה עתה בספרית מעריב), כשלצדו אפשר למנות גם את דשיאל האמט ומיקי ספלין (על אפיוניהם השונים). מיתוס הבלש הקשוח יוצא מנקודת הנחה שאמנם החברה מושחתת, אבל לאינדיבידואל יש את הכוח המוסרי להשיב את הצדק על כנו. הבלש הוא הפונדקאי של הידע שנועד לנו, והוא נועז, אמיץ וחצוף, במקום שבו אנו זהירים. החוקר הפרטי הוא יצור עירוני, בלתי מוסדי (בפרקטיקה ובמנטליות), הוא יכול לפצח את הקודים של העיר ולאמת שלו יש כוח ערכי.
ואם לצטט את המאסטר צ'נדלר עצמו, אזי: "הבלש הוא האדם ההולך במורד הרחובות המרושעים כשהוא עצמו אינו נגוע ברשע וגם אינו פוחד מפניו. הבלש חייב להיות אדם שלם, אדם רגיל ובו זמנית אדם יוצא דופן. הוא הגיבור, הוא הכל. . . הוא חייב להיות האדם הטוב ביותר בעולמו וטוב מספיק בשביל כל עולם. הוא איש של כבוד, על אף שהוא יצרי. ואם היו מספיק כמוהו העולם היה מקום מאוד בטוח, אך לא משעמם, לחיות בו".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ריימונד צ'נדלר
|
|
|
 |
|
 |
|
סודות אל.איי
|
|
|
 |
|
|
|
"סודות אל.איי" של ג'ימס אלרוי (עם עובד) מספק גרסה קצת אחרת לבלש המסורתי. אלרוי, המכונה "כלב השטן", מציע את הבלש הקשוח שלו כשהוא מסואב ומתועב לא הרבה פחות מהנבלים שאחריהם הוא דולק.
"סודות אל.איי", שזכה לעיבוד קולנועי מצליח, הוא חלק שלישי בסדרה שמכונה "הקוורטט של לוס אנג'לס", אשר מתרחשת בין השנים 47' ל-58', ומציגה את היסטוריית הביבים והפאר של העיר - ממועדוני הלילה המטונפים ועד לארמונותיה הבוהקים.
הספר, עמוס הדמויות והפיתולים, אינו קל לקריאה ונחשב כמפגן ראווה לכתיבתו של אלרוי: מדממת, מבאישה, אלימה וגדושה עד מחנק בכל הפסולת האנושית שיש.
שלושה גיבורים-חוקרים מצויים בחזית סיפור: אד אקסלי, בלש משטרה שאפתן ומתוח, שרומס קולגות בשם הקידום; באד וייט, בלש משטרה חמום מוח, שנושא את רצח אמו בידי אביו כצלקת מדממת שמובילה אותו להיות אלים במיוחד כלפי בעלים מכים; ג'ק "זבל" וינסז, שוטר מסומם ובליין עם כמיהה להיות סלב, שמעידה מקצועית איומה הנחבאת בעברו מעיבה על ימיו. פרשיית הרצח ששלושתם מעורבים בה חושפת אותם לקונספירציות פוליטיות ואחרות, כשהדגש הוא יותר על טוויסטים מפתיעים מאשר על מסתורין.
הבלש אצל אלרוי אינו עוד נשיא של צדק ערכי אבסולוטי (במידה מסוימת כמו אצל יוצרים אמריקנים עכשוויים אחרים, ביניהם דניס ליהיין, מחבר "מיסטיק ריבר", שספר חדש שלו, "משקה לפני המלחמה", יוצא כעת בספרית מעריב). הוא רקוב ופגום, מלא בזעם וכאב ומונע על ידי אג'נדה מוסרית פרטית.
אלרוי עצמו, בסרט ביוגרפי שנעשה על אודותיו, פירט את המוטיבציות השולטות בכתיבתו: "נמאס לי מכל הבולשיט של הבלש הפרטי", אמר . במקום, הוסיף, הוא חפץ להציג את הביורוקרטיה כמערכת נתעבת ומושחתת, ואת השוטר כמי שמנצל את המערכת הזאת, אבל גם משמש בה כקורבן. החוקרים, לדבריו, מונעים על ידי דחפים אישיים לחלוטין שמדרבנים אותם לפתור את הפשעים, לשקם ולהשיב את הסדר לחייהם שלהם, "משום שהשחיתות שאיימה להטביע אותם בכל המישורים היתה עצומה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פיליפ מארלו
|
|
|
|
|
|
|
רצח , מצלמים
|
|
|
|
|
|
|
הצעת בלש אחרת מגישה בתיה גור ב"רצח, מצלמים" (כתר), השישי בסדרת מיכאל אוחיון, שהופיעה על המדפים בשנת 88' עם "רצח בשבת בבוקר", והחייתה את מפת ספרות המתח המקומית הכמושה.
שלא כמו ההארד-בוילד האמריקנים המסורתיים, יצורי השוליים המזוהמים, הבלש הפסיכולוגי של גור ממורק ומצוחצח, מי שבא מתוך ולשם שירות הממסד. אכן, הוא אוחז בעבר של קיפוח - מרוקאי שגדל בעיירת פיתוח - אולם הוא אריסטוקרט בכל נימי נפשו המתמחה בשירת ימי הביניים, הכי אוהב את ג'ון לה-קארה וכעת גם עובד על גמילה מנובלס.
כקודמיו, גם "רצח, מצלמים" מציע חדירה לתוך חוג קטן שכומס שחיתויות, ופורש שרשרת גוויות הנקטלות זו אחר זו, הפעם בבנייני הטלוויזיה הממלכתית. אולם התעלומה כשלעצמה אינה מצויה ביסוד הרומן, אלא שזורה בקשר דמים בכל יצוגיה של המציאות הישראלית העכשווית - פועלים מובטלים, הכיבוש, לכלוכים פוליטיים, ובקיצור, כל עסקי הביש של החברה המקומית.
עד כדי כך עסוקה גור בסחיפת כל תחלואי החברה לטקסט יחיד, שנראה כי גם את הפתרון שמגיע די באקראי ולגמרי לא מרגיש כמו שיא, גייסה למענה של אמירה פוליטית. בלי להרוס, נאמר בגדול כי קטון אוחיון מכדי שיוכל לבלום את הקטסטרופה האמיתית, שהתרחשה שנים טרום אירועי הספר. הארגון החברתי-ערכי-מוסרי כבר חרב ולא נמצא לו גואל.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
בתיה גור
|
|
|
|
|
|
|
הנעלמים
|
|
|
|
|
|
|
צורה ספרותית נוספת שכלולה בז'אנר (ולא דווקא מובחנת באופן מוחלט) היא זאת שאינה מצמצמת את הסיפור השני שהוא, כאמור, המציאות של הסיפור הנקרא, לכדי בילוש רגיל אחר האמת, אלה שזה תופס את המקום המרכזי, עד כדי שהקורא עשוי לתהות לא רק מה קרה בעבר, אלא גם – מה ייקרה בעתיד - כשהמסתורין מתפקד כנקודת מוצא.
אמנם, גם הבלש הקשוח אינו נהנה מחסינות מוחלטת, ומתערבב בפרטי העלילה, מבלי להיוותר אך מתבונן בלתי תלוי. אולם מקרה מובהק יותר הוא זה שמציב כבלש דווקא את הקורבן, הדמות הראשית, שהמעורבות שלו בפרשייה היא אינטימית. כך ב"נעלמים" של הרלן קובן (ידיעות אחרונות), בו הגיבור מחפש אחר אח נעלם, במסע שהופך להיות חיפוש אחר רוצח, קורבן ואמת.
קובן התחיל את קדנציית המתח עם עשרה רבי מכר, במרכזם בלש נוסח צ'נדלר בשם מירון בוילטר, סוכן ספורט שכל פעם נקלע לאיזו סיטואציה מסתורית ואיומה. "הנעלמים", בשונה , הוא על סתם בחור פרברים שהמצוקה שעימה הוא מתמודד פרטית לחלוטין.
יותר מכל אלה שהוזכרו עד כה, האפקט החזק ביותר של "הנעלמים" הוא המסתורין, שאינו מתפוגג אלא תופח עם ההתקדמות ברצף העלילתי. הטלטלה שמערערת את העולם של היצירה, בעקבות האירוע הפושע, אינה מתאזנת עם מעשה הפענוח, והתעלומה מוסטת אל מרחבי הנפש האנושית, המוצגת כמסתורין אינסופי נטול פשר.
בה במידה, הגיבור שגורף את הידע עד תום, לא שוקט עם סגירת הקצוות אלא הופך דפוק עוד יותר. האמירה הקודרת שמציע קובן מניחה שאיתור מבצע העוול, אינו מוחה מהעולם את האימה שבמעשה, אלא דווקא מאדיר אותה. וכמו באדיפוס - הידע מסתבר כהכרח מקולל.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"הנעלמים"
|
|
|
|
|
|
|
סוכנות הבלשיות מספר 1
|
|
|
|
|
|
|
בכדי לרענן את הרשימה עם אווירה נאיבית יותר, תצוין "סוכנות הבלשיות מספר 1" של אלכסנדר מק'קול סמית (עברית), שמשיב את הרוח המחיה לשמי הפיח העכורים של ספרות התעלומה העכשווית.
למעשה, כל עניין המסתורין לא ממש מתפקד בספר האמור - הראשון בסדרת רבי מכר, שזיכה את מחברו בתואר סופר השנה בבריטניה. מא ראמוצווה, בלשית עגלגלה מבוצוואנה, אמנם אוחזת במקצוע הבילוש, אולם זה רק רקע לשרטוט אימג' מעט הומוריסטי של נשיות אפריקנית עצמאית ומודרנית, שממלאת אחר הפונקציות הנשיות-מסורתיות (הזנה, טיפוח, קשב אינטואיטיבי ושמירה על הצאצאים) בצורה אלטרנטיבית.
אוטוטו ייצא ספר נוסף בסדרה בשם "דמעות של ג'ירפה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"סוכנות הבלשיות מספר 1"
|
|
|
|
|
|
|
999 - סיפורי אימה ומתח שטרם פורסמו
|
|
|
|
|
|
|
לסיום כדאי להוסיף גם אנתולוגיה שבאה דווקא מהשוליים של ספרות המתח, "999 - סיפורי אימה ומתח שטרם פורסמו" (מעריב), שיצאה אף היא ממש באחרונה. מדובר באסופת מיטב הכותבים של הז'אנר, שעימם נמנים לבד מסטיבן קינג וניל גיימן גם רמזי קמפבל, אריק ואן לסטביידר ועוד לא מעט דליקטסים. אם אמרנו שהבלש הוא מי שבא להסדיר מחדש את העניינים שהתבלגנו, הרי שבספרות האימה לא קיימת אלטרנטיבה ממין זה. שהרי האימה זה המקום של הפירוק, הסטייה, הבלתי ניתן לשיקום. . | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
