תרבות NRG - "הרדיד האנדלוסי", אלזה מורנטה

ראשי > תרבות > פרקים נבחרים

"הרדיד האנדלוסי", אלזה מורנטה

"דונה אמליה" - הצצה ראשונה לספרה החדש של הסופרת האיטלקית האהובה, שעומד לצאת לאור בימים הקרובים

דפדף בתרבות

אלזה מורנטה
24/9/2004 9:24

דונה אמליה קרדנה (שבאותו זמן ודאי כבר מלאו לה חמישים שנה, אך מהן נראו לעין רק שלושים-וחמש) היתה גבוהה מן הרגיל, לא רק בין הגברות, אלא גם לעומת הממוצע של הגברים; ולפיכך ראו אותה חולשת בסלונים ובתיאטרון, בכל חברה שנמצאה בה. בנוסף לכך, היתה נועלת תמיד נעליים בעלות עקבים דקים וגבוהים מאוד, כדי לשפר את עיצוב כף רגלה, שבניגוד לקומתה היתה קטנה ככף רגל של בובה. נעליה הקטנות נראו כאילו יצאו מחנותו של צורף יותר מאשר מזו של סנדלר; ולא נגעו בהן לא אבק ולא בוץ, כיוון שדונה אמליה, בדומה לגבירות הסיניות הקדומות, מעולם לא התהלכה אלא בתוך ארמונה (אך היתה שמחה להיות אפיפיורית, כדי שתהיה לה הזכות להיות מובלת באפיריון גם בין גניה ובין חדריה). נראה לה אבסורד מנוגד לטבע לכפות מאמץ על כפות רגליה או על כפות ידיה (אף הן זעירות, בדומה לכפות הרגליים), אשר נוצרו רק לתצוגה, כמו פרחי הגרניום במרפסות.

למרות עצלותה הרבה כל-כך, בכל-זאת לא מנה דונה אמליה באופן מופרז, כמו גברות רבות אחרות בגילה. איבריה, הלא-שמנים מדי, היו, לעומת זאת, מעוצבים באצילות שכזאת: מבנה העצמות שלה היה כה חסון מתחת לבשריה העדינים, עד כי נראתה כענקה קדושה, פסל צבוע של תהלוכה. צבע עורה היה חום-זיתי, וראשה הקטן למדי נראה בפרופיל דורסני במקצת, בשל אפה הנשרי העז; אך כשנראתה מן החזית, המיסה לבבות: בחן חיוכ, שפיה הקטן והבשרני היה מגלה בו שיניים שדמו ליסמין ערבי; ובחן עיניה, אשר (מתחת לגבותיה השחורות מאוד ואולי עבותות מדי) היתה להן צורה אבלית עדינה, וצבען היה שחור קטיפתי, מבריק; והן שיקפו מחשבות של עליזות כה מרנינה, שבהביטך בעיניים הללו דימית לשמוע דו-שיח בין שתי ציפורים.

הסיבה שבגינה דונה אמליה לא השמינה יותר מדי היתה, שבתוך-תוכה המשיכה לבעור, מבלי להתאל לעולם, באותו להט שאשה רגילה עשויה להכיר בהיותה ילדה; אבל אחר-כך הוא מתרסן בנעוריה, ודועך בבגרותה. הרגשות, המחשבות של דונה אמליה, היו תמיד בתנועה, תמיד דלקו, ואפילו בשנתה לא נרגעו, מאחר שתנומתה היתה

מחזה מרהיב כזה של חלומות, שאם יסופרו, ידמו לאלף לילה ולילה. סוד אופיה של דונה אמליה היה טמון כולו בכך שבנבדל מאנשים רגילים, היא מעולם לא קנתה לעצמה אותה הרגלית, שנולדים ממנה האדישות והשעמום, לנוכח הגילויים השונים של החיים (אפילו לא כלפי השגרתיים ביותר). הראו לילד נברשת דולקת: הוא יפער את עיניו, יניע את ידיו ויחגוג, כאילו ראה פלא מפלאי הטבע. עם הזמן, הוא יתרגל לחמדות החיים, ויידרש משהו נדיר כדי לגרום לו התפעלות ועונג.

לא כך כשמדובר בדונה אמליה; היא נשארה תמיד טירונית, ובשבילה היה העולם תיאטרון של אופרות שפתוח תמיד וכל אורותיו דולקים. לדוגמה: האם קיים דבר רגיל יותר, נראה-לעין יותר, מאשר השמש והירח? ובכן: עם כל שמש, עם כל ירח, היתה דונה אמליה מתלהבת, מסתקרנת, ומתייסרת מקנאה, כאילו ראתה את הפמליה של מלכת שבא עוברת בתהלוכה. בבוקר, כשפתחו בשבילה את החלונות, או-אז היא, ממיטתה (היא נהגה לישון על שלושה כרי נוצות, כך שאפילו במיטה, מתחת לתלתלי כנף-העורב היפים שלה, ובכתונת-הלילה העשויה תחרה, נראתה כישובה על כס מלכות), היתה פורצת בקריאות, מתמוגגת, מוקסמת: "אה, איזו שמש! רזליה הקדושה המתוקה שלי, איזו שמש! פתחי, פתחי את כל התריסים, אנטניצ'ה, הזיזי את הווילונות. אה, בתולת הכרמל המבורכת, הביטו! אף-פעם לא ראו שמש כזאת, היא מאלצת אותי לעצום עיניים, זה כמעט מכאיב לי.

זאת לא שמש, היא אוצר, זה מכרה! נדמה שאם נושיט את הידיים, הן בטח יתמלאו בזהב טהור. מה אומרים, אה? שיש מרחק גדול מכאן עד לשמש! נדמה לי שאפילו לא מודדים אותו בקילומטרים, אלא בנים. ואומרים שמתושלח בעצמו, אם היה מקדיש את כל החיים שלו כדי לרוץ בכל הכוח למעלה בשמיים, בלי לנוח אף רגע, בכל-זאת כלום; אפילו הוא, עם הראש העקשן שהיה לו, לא היה מגיע!" וכשהתחיל הירח להתמעט, היה יכול לקרות שדונה אמליה תעיר בצלצולי פעמון ארוכים, באמצע הלילה, את המשרתות האהובות עליה, שהותאמו במיוחד לאישיותה (הן היו שלוש, ושמותיהן מדינה, קריסטינה ואנטוניצ'ה).


	"אה, מריה הכי קדושה, אמא'לה מתוקה שלי, איזה יופי של ירח! ששט לו בשמיים כמו סירה בים!"


	וכשאלה מיהרו אליה, מדשדשות בכפות רגליים יחפות, מכוסות כמיטב יכולתן ופרועות-שיער, הן מצאו את גבירתן עליזה, נלהבת, אומרת: "אה, ילדות שלי, בואו הנה כולכן; בואו הנה כולכן מסביבי. אני לא יכולה לישון יותר! אתן לא רואות איזה ירח לו יצא בשמיים? כשהלכנו לישון הוא לא היה, בחוץ היה חושך כזה, שנראה כמו מערה; ופתאום התעוררתי, ומה אני רואה? יצא ירח! ירח כמו שאף-פעם לא ראו! זה לא ירח, זאת שמש! הסתכלו באוויר! זה לא אוויר, זה ראי! נדמה שאם מציצים בערב הזה מן החלון, בטח רואים את הפנים משתקפות כמו בראי. אה, מריה הכי קדושה, אמא'לה מתוקה שלי, איזה יופי של ירח! ששט לו בשמיים כמו סירה בים! הסתכלו כמה שהוא לבן! איזה גופיף צחור, איזה יופי! הסתכלי בו טוב, את, מדינה; את בטח רואה אותו טוב, כי יש לך עיניים ירוקות, כמו של חתולים. כשמסתכלים לתוכו, רואים כאילו ציורים, כתמים. אומרים שזאת תמונה של זר הקוצים והמסמרים של אדוננו. אבל יש כאלה שרואים שם שני ארוסים שמתנשקים, ואחרים רואים פרצוף שצוחק. את, מה את רואה?" בעיניים חצי-סגורות משינה מביטה מדינה בירח ועונה: "כן, הוד מעלתך..." "איך את יכולה להגיד: כן, הוד מעלתך! אני שואלת אותך מה את רואה!" "אלה, הוד מעלתך, הם באמת המכשירים של העינויים של אדוננו". "ואת, קריסטינה, מה את רואה, אה, מה את רואה שם?" קריסטינה מתבוננת בירח בתשומת-לב, מבלי לדעת מה לענות. אבל בשיחה מתערבת, אף שלא נשאלה, הצעירה ביותר, אנטניצ'ה: "אני מוכרחה להגיד לך משהו, הוד מעלתך (זה יהיה חטא?). אני מסתכלת בו תמיד, בירח, הסתכלתי בו אולי יותר מאלף פעמים, וגם יותר מקרוב, מעל ההר. ה, הציורים האלה שם, שאת אומרת, לי הם לא מבטאים כלום, בשבילי. אני, כל מה שאני רואה זה קשקושים". "דברי המלך שלמה! חכמים, סטרנמניקים, אנשי-דת באלפים, חקרו את הציורים האלה בגוף של הירח; הם גמרו לעצמם את העיניים, את המכשירים, הם פירסמו טונות ספרים! ואחד הסביר אותם בצורה כזאת, ואחר בצורה אחרת: זאת תעלומה! אבל למסקנה הכי יפה מגיעה הסיניורינה... איך קוראים לך, ם-משפחה?" "אנטניצ'ה". "עשר-פלוס! עד לכאן כבר הספקתי ללמוד בעצמי. לא ביקשתי ממך שם-פרטי, ביקשתי שם-משפחה. אני לא יכולה להחזיק בראש את כל השמות-משפחה שלכן". "אה, תסלחי לי, השם-משפחה שלי הוא אלטמנטה, הוד מעלתך. אלטמנטה אנטניצ'ה". "...מגיעה הסיניורינה אלטמנטה, ומעמידה את כולם בפינה במלה אחת. הציורים האלה הם קשקושים, הם לא מבטאים כלום! את רוצה לדעת מה שאת, אנטניצ'ה? את יהושע הפרוע!" לשמע המלים האחרונות הללו האדימה אנטניצ'ה: "תסלחי לי, הוד מעלתך", מילמלה, "כששמעתי את הפעמון שלך, רצתי לכאן כל-כך בריצה, שלא היה לי אפילו זמן להסתרק", ובחיוך נבוך ניסתה לסדר את שערותיה באצבעות. אבל דונה אמליה כבר לא התעניינה בה; עיניה העריצו שוב את הירח, ונעשו מהורהרות: "משונה!" אמרה באנחה, "כשמסתכלים עליו מכאן, הוא בכלל לא נראה רחוק כל-כך. אומרים שההוא... מה היה השם שלו, זה שחי שם בדרום, באלרגריה? ג'זה לזמ, הרוזן קליסטר! הוא, לפי מה שאומרים, הגיע לשם. מדינה! את מכירה קרובה של הרוזן קליסטר, נכון? דיברת איתה?" "כן, הוד מעלתך, אני מכירה אותה. קוראים לה ויטרינה. סבתא שלה היתה בת של אחת שהיתה סנדקית בטבילה הקדושה של הרוזן קליסטר. כן, הוד מעלתך, דיברתי איתה".


	"דונה אמליה אהבה דברים מזהב, מכסף, ואבנים יקרות, והיו ברשותה קופסאות ותיבות רבות מלאות בהם"


	"וביקשת ממנה לספר לך משהו על המסע הזה לירח? באיזה אופן הוא הגיע לשם, הנוצרי הזה, ומה הוא ראה שם, בפנים?" "האמת, הוד מעלתך, על המסע הזה שאת אומרת, לא שאלתי אותה כלום". "חמרה! זה היה הדבר הראשון שהיית צריכה לשאול!" "להגיד את האמת, הוד מעלתך, לא שאלתי שום שאלה. נראה לי קצת לא-יפה לשאול, בגלל שכל-מיני אנשים אומרים שהאדון הקדמוני הזה היה השטן. נראה לי שזה לא-מנומס לשאול. אבל ויטרינה, בלי ששאלתי, דיברה אתי עליו. היא אמרה לי שהוא היה קוסם גדול וידע את הסוד איך לעשות זהב". "ואני אומרת שהוא נהנה לבזבז זמן! ממש שווה את המחיר להשתגע בשביל המצאה כזאת. אני מצדי, את הסוד של ייצור זהב משאירה ברצון לאלוהים, שבשבעה ימים יצר את השמיים ואת הארץ, עם כל הכוכבים, ואת מכרות הזהב, וכדי לעשות שייוולדו היצורים הספיקה לו נשיפה של אוויר, כמו בשביל להדליק גחלים. אם מישהו רוצה זהב, שילך למוכר-תכשיטים, ושם ימצא אותו יפה ומוכן, וגם מעובד נהדר. אבל לעומת זאת, ללכת לחקור את המסתורין של הירח! זה באמת דבר מופלא! בואי תשמעי, מדינה: אני לא יכולה לחכות שיהיה מחר, אני חסרת-סבלנות עד שהייתי אוכלת את הדקות. כי החלטתי שאת תיקחי אותי מחר לבקר את הוויטרינה הזאת, ונבקש ממנה לספר לנו הכל". "את רוצה ללכת אליה! תסלחי לי שאני מרשה לעצמי, אבל את לא תרגישי טוב שם, הוד מעלתך. היא נראית כמו אשה ענייה, יש לה הופעה פשוטה, בכלל לא היית אומרת שהיא קרובה של רוזן. היא גרה בסמטה צרה, שהמכונית שלך אפילו לא יכולה להיכנס אליה, בפסגה של הר קטן, מלא שיחים של צבר. תסלחי לי אם אני מתחצפת, אבל זה לא בשבילך, הוד מעלתך. והבית, מבפנים, נראה כמו בית של צוענים. יש רק כיסא אחד, תלוי מהתקרה, והאנשים יושבים על הרצפה. אבל הדבר שהכי עושה רושם (תסלחי לי, הוד מעלתך), זה הריח הרע!" "אה, איזה ריח זה כבר יכול להיות! בכל מקרה זה ריח נוצרי. תשמעי עכשיו טוב את ההוראה הראשונה בשבילך למחר בבוקר, מדינה. ברגע שתתעוררי, את צריכה ללכת לשם, להר הקטן הזה, ולהביא את הוויטרינה הזאת לכאן, אלי. אנחנו נדאג שהיא תדבר! עכשיו צאו מכאן כולכן, ילדות שלי; אנטניצ'ה, סדרי לי טוב את הכרים. כולנו כאן דיברנו ודיברנו, נראה לנו כאילו עכשיו יום, עם כל הירח הזה, אבל הנה, השינה עוברת דרך כאן שוב. אוי, איזה פיהוקים יש לי, נדמה לי שאני נהפכת לנמר. לילה טוב, לכו לכן... לילה טוב. אוי, נסגרות לי העיניים, כמה טוב לישון. איזו תחושה אומרת לי שאני אחלום על הרוזן קליסטר." הגבירה הגדולה הזאת נסעה, הקיפה את העולם, ובכל-זאת, ברגעים מסוימים דמתה לרברית העניות מן המדבריות, שמעולם לא ראו כלום; ואם נוסע-עובר מראה להן חתיכת זכוכית שנוצצת בשמש, הן מתלהבות כולן, ומושיטות ידיים כדי לראות אותה. כמובן, דונה אמליה אהבה דברים מזהב, מכסף, ואבנים יקרות, והיו ברשותה קופסאות ותיבות רבות מלאות בהם, שהיו יכולות לבייש מלכה. אך בנוסף לתכשיטים האמיתיים המשיכה לאהוב גם את אלה המזויפים, שבדרך-כלל בכוחם לספק ילדה חסרת-דעת, או איכרה, או משרתת עלובה. מה שמשך אותה לא היה ערכם של החפצים, אלא בעיקר הרושם שעשו, העונג שהעניקו לה כשהביטה בהם וכשענדה אותם. ואם לומר את האמת כולה, מאחר שנשארה תמיד חצי-אנאלפבתית, ושימרה את הטעם הלא-מעודן של הימים שהיתה נערה ענייה, התענגה גם על זוטות של רוכל-נודד באותה מידה שהיו מענגים אותה אוצרותיו של הוזיר הגדול, והיתה מסוגלת להיעצר ולהתבונן בעגלה של ירידים כאילו היא עומדת לפני חלון-ראווה בפאריס. כאשר התקיימו הירידים של חג ההתגלות, או של כל חג אחר, היתה מצווה שיעצרו את המכונית בכניסה לכיכר, בשעות הפחות צפופות; ולאט-לאט, בכפות רגליה הקטנות, היתה מטיילת לה אנה-ואנה לפני הביתנים ולפני העגלות; ובכל רגע ניצתו עיניה, ורצתה את זה ואת זה. כך שלא הספיקו שני משרתים כדי לשאת את כל רכישותיה. ובהגיעה הביתה היתה כולה קוצר-רוח לשוב ולראות את המתנות שקנתה לעצמה. ברגע שהניחה את כף רגלה בחדר-הכניסה, היתה פורת אותן לראווה על שידת היש, והיתה צוחקת מרוב עונג, נלהבת, משתוקקת, והיתה מודדת מול הראי את העגילים מזכוכית צבעונית, את הצמידים מחרוזים, ואת המחרוזות מגלעינים או מעץ צבוע.


	"זו היתה טבעת הזהב הראשונה שהיתה ברשותה, כיוון שעד לאותו יום היתה כה ענייה, שבקושי יכלה לקנות לעצמה טבעת קטנה של פליז"


	ואם הלכה אחר-כך לאיזו קבלת-פנים, היתה מסוגלת להשאיר בבית את היהלומים, ולהתהדר במחרוזת של גלעינים או ערמונים מיובשים, שבאותו ערב נראתה לה היפה ביותר. היא נהגה כך בשל בורותה, וגדלתה, ולבה חסר-הדאגות; אך יוקרתה בין גבירות העיר היתה כזאת, שאם בערב אחד הופיעה דונה אמליה במחרוזת של ערמונים מיובשים, הנה נמצאו בערב הבא עשר גבירות, שהתנהגו ממש כמו קופות, והשאירו בבית את היהלומים ואת האזמרגדים, והתהדרו במחרוזות של ערמונים מיובשים בתיאטראות ובסלונים. אבל אז התברר שבעוד על דונה אמליה נראו הערמונים המיובשים יקרים כיהלומים, על הגבירות האחרות בהחלט היה להם מראה של ערמונים מיובשים. חייה של דונה אמליה לא היו חופשיים מצער. למעשה, כבר אמרנו שלבה של דונה אמליה השתמר בילדותיותו; וכמו שקורה לילדים, לא תמיד הסתפקה בהתפעלות מדברים שהיה להם הכבוד לענג אותה, אלא לעתים קרובות גם רצתה לרכוש אותם לעצמה, בניגוד לשכל הישר. ואם משהו שהתאהבה בו לא היה יכול להיות שלה בשום אופן (כמו למשל האלהמרה, או אוצרותיו של קיסר סין), נמקה דונה אמליה והתייסרה. ולא שהיתה שוטה עד כדי כך שלא הבינה את האבסורדיות שבייסורים כאלה; אדרבה, ברוב הפעמים היא-עצמה, בהזדמנויות כאלה, צחקה כמשוגעת מגחמותיה. אבל אף שצחקה, לא יכלה לסלק תחושה מרירה, של התמרדות ושל כמעט סלידה. היתה שנואה עליה המחשבה שלעולם, כל ימי חייה (פרט לאיזו התרחשות לא-צפויה ובלתי-תלויה בה), לא תוכל לטייל כבעלים בחצרות הפנימיות היפות של האלהמרה, או להתהדר בצמידים העתיקים המופלאים של הליטה הסינית הקדומה. אי-האפשרות הציקה לה והטרידה אותה. ולא היה לה מוצא אחר אלא לדמיין (או אולי לחלום בלילה), שהיא ממריצה בחיוכה את בעלה דון וינצ'נטה לצאת בראש קומץ בני-חיל כדי לכבוש את האלהמרה; או שהיא באופן אישי חודרת לאולם האוצרות בקינג, מנפצת את התיבות, ושודדת את המחרוזות, שנחות שם מקודשות מאחורי זכוכית. ואז היא מחביאה אותן בחז, ועולה מתנשפת על האפיריון שלה, שיוביל אותה בשלום, במנוסה, אל מעבר לחומה הגדולה. המרות-השחורות החולפות הללו של דונה אמליה היו הצלב היחיד שנשא דון וינצ'נטה, בעלה: משום שאהבתו הגדולה ביותר של ההידלג הזה, והנאתו התמידית, היו לעודד, להעריץ ולמר את אושרה הילדותי של דונה אמליה. אנחנו ודאי שלא נוכל להלין עליו. היש מחזה חינני יותר, משמח יותר, מן האושר הילדותי? ומהי הברכה הגדולה מכולן, אם לא היכולת להצית סוג כזה של אושר באדם הכי אהוב, באשתך-שלך? בגינונים לוהטים של אביר ספרדי טיפח אציל קטלני זה את דונה אמליה שלו כאילו היתה שתיל של ורד; ליטף אותה כמו היתה חתולה פרסית חמדנית ועצלה; הציע לה את המראות המהוללים ביותר עלי אדמות כמלך המארח מלך אחר; והיה נושא אליה את מחוותיו ואת מתנותיו כמו אל קדשה. ואכן, עם כל תשורה חדשה היתה דונה אמליה היקרה מסמיקה, צוחקת ומרטטת כמו בפעם הראשונה, כלומר, כמו ביום שקיבלה ממנו את טבעת האירוסין (וזו היתה טבעת הזהב הראשונה שהיתה ברשותה, כיוון שעד לאותו יום היתה כה ענייה, שבקושי יכלה לקנות לעצמה טבעת קטנה של פליז בחגיגה של רוזליה הקדושה). אין צורך להוסיף שווינצ'נטה עקב אחר נביטתן של המשאלות בלבה של אמליה כמו ילד שמגדל ציפור גן-עדן: לכל לחישה של היצור האהוב עליו כל-כך, היה שואל את עצמו בלב חרד: "מה היא מתכוונת לבקש ממני? מה חסר לה?" אך היו גם מקרים שלמרות כל רצונו לראות את אמליה מאושרת, לא היה יכול וינצ'נטה לומר לה: "Saroeortseuv" (גבירתי, זה שלך!)/


	"ייסוריה של אמליה הגיעו לנקודה כזאת, שכדי לשים להם קץ כמעט החליטה להיסגר לתמיד במנזר"


	זה היה הצלב של דון וינצ'נטה; אך דונה אמליה, מצידה, כדי לא להמר לו, השתדלה להסתיר ממנו את ייסוריה בשעה שהיתה נתקפת במאווי חוך-תקווה. מיסלק צל קטן זה, לא יוכל לעולם שום בעל לומר על עצמו שהוא בר-מזל כמו וינצ'נטה. למעשה, ידוע שההתרגלת לחמדות העולם (זו שעד מהרה הופכת את החיים למשעממים), יותר מאשר את העניים היא רודפת את העשירים, שבשבילם חמדות רבות מאוד הן דבר גרה, בעוד בשביל האחרים הן נשארות דבר נדיר. בעל עשיר מאוד הוא איפוא גבר ביש-מזל: כי עם כל יום שחולף פוחת בשבילו אחד הסיפוקים המתוקים ביותר של בעל: כלומר, לשמח את אשתו ולכבד אותה במתנות יפות. אשה מצויה, אפילו אם נולדה ענייה, מתרגלת במהירות לעושר. ועד מהרה מגיע יום שאבן-אודם היא בשבילה דבר רגיל וחסר-משמעות, כמו תפוז בשביל בתו של איכר. אך למזלנו לא היתה דונה אמליה אשה מצויה. ואי-אפשר למצוא את המלים המתאימות כדי לתאר איזו הנאה, איזו התרגשות, איזו חגיגה מתמשכת, היו, בשביל בעלה, החיים לצידה. הוא ירד במקרה ללרמו כשלושים-וארבע שנים קודם לכן; שם הכיר את דונה אמליה (שהיתה אז נערה ענייה בת חמש-עשרה), ומטורף מאשר נשא אותה לאשה בכנסייה של המרטרנה, בחגיגת נישואים שנותרה אחר-כך בין האגדות של לרמו. למען האמת, היו שניים שרצו לשאת את דונה אמליה: דון וינצ'נטה, ואחד מחבריו, דון מיגאל, שבא יחד אתו ללרמו ויחד אתו הכיר את אמליה. שניהם, מיד כשהכירוה, החליטו: או אמליה או המוות. ואילו על אמליה עברו בגללם ימים של ייאוש, שבהם לא עשתה דבר מלבד לבכות, מאחר שלא ידעה במי מן השניים תבחר, היא אהבה כל אחד מן השניים, ולא רצתה לעשות עוול לא לזה ולא לזה. שניהם היו צעירים, שניהם סימפתיים, שניהם קטלנים. דון מיגאל היה מרקיז, ודון וינצ'נטה רק אביר; אך כפיצוי היה דון וינצ'נטה גבוה מדון מיגאל, והיה לו קול מתנגן יותר; בעוד שלדון מיגאל, מצדו, היו מותניים דקות יותר וחיוך מתוק יותר. ייסוריה של אמליה הגיעו לנקודה כזאת, שכדי לשים להם קץ כמעט החליטה להיסגר לתמיד במנזר של קברת חיות. אך שני אוהביה, כדי להימנע מאפילוג כזה, פתרו את הבעיה בדו-קרב. דון מיגאל יצא ממנו עם פציעה קלה בכתף; ואחרי שחיבק ונישק את דון וינצ'נטה, הלך לדרכו לבדו. נראה שבשנים הבאות יצא למסעות לפה ולשם בעולם, מבלי שיוכל לשכוח את אמליה, וחיפש לשווא אחרת שתדמה לה. עד אשר פרש לאחת מטירותיו בקטלוניה, ומת ממרה-שחורה. למעשה, אחרי שהכיר את אמליה, נראה לו כל עושרו כמו חל המדבר, אם אינו יכול ליהנות ממנו יחד איתה. "הרדיד האנדלוסי", אלזה מורנטה, תרגום מאיטלקית: אורה אייל, הספריה החדשה