 |
/images/archive/gallery/175/781.jpg סיליקון לציצקעס.
צילום: רויטרס  |
|
|
|
|
| איך אפשר להסביר את השתלטותם של הניתוחים הפלסטיים על הטלוויזיה |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
פיל וגליה קולקטיב
27/9/2004 11:47 |
|
|
|
|
|
|
|
לפני חמש עשרה
שנה, כשאורלן התחילה את המסע שלה להפוך את עצמה למונה ליזה חיה, ניתוחים פלסטיים קיצוניים הרגישו עדיין כמו סוג של טרנסגרסיה, עלבון לגוף האנושי, מחאה נגד הטבע. לא שאנשים לא נהנו משיפוצים דיסקרטיים במקביל לניסויים האקסביסציוניסטים שלה, אבל הרעיון של ניתוח פלסטי כאקט ציבורי השתייך במובהק לשוליים של אמנות הפרפורמנס הקיצונית ביותר, ובוודאי שלא היה חלק מתרבות המיינסטרים.
איך הגענו מזה ל-"Cosmetic Surgery Live" לא לחלוטין ברור לנו, אבל בשנה האחרונה ניתוחים פלסטיים השתלטו על הטלוויזיה הבריטית והאמריקאית, בין אם בתוכניות דרמה כמו "Nip/Tuck" (שעוסקת במנתחים פלסטיים ותעלה בקרוב גם בערוץ 2), ובין אם בתוכניות ריאליטי אורנה דציות כמו "Extreme Makeover" ושעשועונים כמו "הברבור". כמעט בכל שעה של היום אתה יכול להדליק את הטלוויזיה בציפייה לצבעי סיטקום חמים ומרגיעים ולמצוא את עצמך מול מפגש אקראי של מספריים קטנות ושומן עפעפיים חשוף על שולחן המנתחים. שאיבות שומן גראפיות, מתועדות מתוך בטן הלווייתן, מהוות תזכורת מצמררת שהגוף האנושי הוא בסך הכל שק של צינורות, במילותיו של דניס קופר.
יש משהו הולם בכך שהרעיון לשאיבת שומן עלה בדעתו של הגניקולוג האיטלקי ג'ורג'יו פישר בזמן שהוא התבונן בקידוחי נפט – צריכת השומן והיניקה שלו ממעמקי האדמה עיצבו את הנוף האמריקאי בד בבד עם הגוף האמריקאי. התהליך לא משאיר כמעט סימן ומשתלב היטב במסורת ארוכה של הסתרה שצמחה סביב מדע הרפואה הקוסמטית, שבו הצלחה נמדדת בעצם בהשתלבות בחברה השלטת על מאפייניה הגזעיים והמגדריים, כמו גם תפיסת הנעורים שלה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
רייצ'ל לאב פרייז'ר, הזוכה ב"הברבור". לפני ואחרי
|
|
|
 |
|
 |
|
מדוע להעלים אף יהודי?
|
|
|
 |
|
|
|
ההיסטוריה של התפתחויות בתחום רצופה בניסיונות להעלים מעין את הבושה האינהרנטית שמאחורי ההליך הרפואי – הניתוח הפלסטי הראשון, שחזור אף, הומצא בקרב פושעים ונשים נואפות בהודו, שנענשו בכך שחתכו להם את האף, ואילו מאוחר יותר אפים "שחורים" ו"יהודיים" תוקנו על מנת לאפשר היטמעות אפקטיבית בחברה הנוצרית הלבנה באירופה ובארצות הברית, טרנד שממשיך היום עם ניתוחי עפעפיים במזרח הרחוק. ואחרי המחיקה של אלמנטים בלתי רצויים", הניתוח הפלסטי מוחק עכשיו גם את עצמו: הטכניקות החדישות ביותר מאפשרות כיום הגדלת חזה דרך הטבור, מבלי להשאיר צלקת. אף אחד לא יכול לדעת ששקיק מי מלח תקוע לך מעל לעצם החזה.
אבל כל הניסיונות להסוות את אות הקין של הניתוח נעלמים בעידן החדש של הניתוח הפלסטי המשודר. לפתע הניתוח עצמו הוא ספקטקל יוקרתי וסחר החליפין בשומן וכסף הוא סיבה למסיבה. התהליך שהתחבא בעבר מאחורי תמונות מאופקות של לפני ואחרי שזור היום לתוך דרמה טלוויזיונית של דם, יזע ומעיים חשופים ששיאה בגילוי הנכסף של הגוף החדש, המשופץ. ההשתאות של קהל המוזמנים אל מול תוצאות המייקאובר מקבלת נופח דתי כמעט של קתרזיס, והדמעות של המנותח הנרגש משולבות בהכרזות פרוטסטנטיות למשמע על חיים חדשים והגשמה עצמית דרך קונפורמיות.
אנחנו, בינתיים, יושבים מהופנטים מול המסך. הצמיחה המאסיבית של הכירורגיה הקוסמטית עקב ריבוי הפצועים של מלחמת העולם הראשונה, עוררה אצל אנדרה ברטון, שעבד כאח בבית חולים לחולי נפש, מחשבות על דרכים שונות לתפוס את הגוף, הפנים, השפה והמוח האנושיים. הולדת הקולאז' המודרניסטי נראית מתבקשת כמעט כשמסתכלים על השתלות העור לתוך הפנים המנופצות של החיילים, חיבור לא מתבקש שקורא תיגר על הצורות הבסיסיות ביותר בהכרה האנושית. אנחנו לא בטוחים אם צורת אמנות חדשה תצא מהצפייה הכפייתית בפירוק והרכבה מחדש שהטלוויזיה הפלסטית מציעה לנו, או שמא היא כבר שם, בנראטיב הגאולה הכירורגית הביזארי שהיא מייצרת, אבל קשה לחשוב יותר מדי על שאלות שכאלה כשיש לך מול הפרצוף סחוס אוזניים מרוטש, פטמה שזה עתה מוקמה מחדש ומצח תלוש מקרקפת מדממת.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
