 |
/images/archive/gallery/176/945.jpg ארווין יאלום.
צילומים: רייד יאלום  |
|
|
|
|
| לארווין יאלום יש רב מכר חדש, "הריפוי של שופנהאואר". לכבוד זה ישב הדוקטור לשיחה בת שעה על המשפחה, המטופלים והפסיכולוגיה |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
עמיר פלג, סן פרנסיסקו
29/9/2004 10:23 |
|
|
|
|
|
|
|
"אני רוצה להדגיש בפניך שמוקצבת לך שעה בדיוק, כדאי שתקפיד להגיע בזמן", מציין ד"ר ארווין יאלום בשיחת הטלפון הקצרצרה שאני עורך איתו ערב קודם, כדי לתאם פרטים אחרונים לקראת הראיון. "כן, ד"ר יאלום", אני אומר בחיל ורעד כמי שאימת הפסיכיאטרים תמיד ריחפה מעליו, "אני אגיע בזמן". אילו לפחות היה עוזר. אבל לא. ד"ר יאלום נשמע יבש ומנוכר. אפילו מעט עוין. הוא בן 73, יהודי, כוהן גדול בתחום הפסיכותרפיה המודרנית, מושא להערצה. מותר לו.
בלילה אני חולם שאני מתייצב לטיסה בטרמינל של לוס אנג'לס ומתבשר שהטיסה לסן פרנסיסקו הוקדמה ושהמטוס עומד להמריא עוד מעט. אבל אם תרוץ אחריו, אומרים לי, יכול להיות שתספיק להשיג אותו. אני יוצא החוצה, פותח בריצה אחרי המטוס, שעה שהוא כבר אוסף מהירות על המסלול, רודף אחריו, נושף ומתנשף, ופתאום הוא נעצר, דלתותיו נפתחות, ואיש קשיש וזועף מופיע בפתחו ומסמן לי לעלות. אני מביט בו ובמאות העיניים הננעצות בי מבעד לחלונות העגולים, ואומר: "בעצם לא, סעו אתם, החלטתי לוותר". ואז אני מתעורר.
כשאני מספר על כך לד"ר יאלום למחרת, כמין טכניקה פרטית לשבירת המתח, הוא מזדקף ומתקומם מיד. "אני מפחיד? תסתכל עלי, אני נראה לך מפחיד? אני אגיד לך למה אנשים חוששים מפנינו. כי
הם, אם מותר לי לחרוג מהניסוח הזהיר שלי בדרך כלל כלפי המטופלים שלי, מפחדים מעצמם, ממה שהם עלולים לחשוף כאן, ואנחנו, הפסיכיאטרים, קורבנות של הפחד הזה. תאמין לי, אין סיבה לפחד ממני. אני מדבר בשקט וברכות, מעולם לא הזקתי לאיש. ובכל מקרה, ידידי היקר, צר לי על החלום הטראומטי שחלמת בגללי, ולא נזקקת אפילו לאיש מקצוע כמוני כדי שיפענח אותו עבורך. אני אדאג שהשעה הקרובה במחיצתי לא תהיה עד כדי כך טראומטית בשבילך".
ואז הוא מציע שתייה, מתנצל בעדינות על הרעש שמקימים התוכים ושמשבש את ההקלטה, מצביע על השמש הנוטה לשקוע מעל גשר הזהב הניבט מהחלון, והאווירה נרגעת. "בוא נחליט", הוא מוסיף, "שאתה מדבר עכשיו עם סופר ולא עם פסיכיאטר. אני מאמין שזה יקל עליך".
יאלום הוא מחברם של תשעה רומנים, ובהם "כשניטשה בכה", " מתנת התרפיה", "על הספה", "אמא ומשמעות החיים" ו"תליין האהבה", וכן של ספרי עיון מפורסמים על פסיכותרפיה, שהוציא במשך השנים ושזיכו אותו בפרסים רבים.
עכשיו הוא מוציא את ספרו העשירי, "הריפוי של שופנהאואר" (הוצאת כנרת), וזוהי עבורו חגיגה גדולה. "למעשה, זאת חגיגה גדולה גם בשבילכם", הוא אומר, "כי בישראל יוצא הספר לאור לפני ארצות הברית. וזה דבר שעוד לא היה".
- במה זכינו לכבוד?
"החלטנו הפעם, בגלל הבחירות לנשיאות כאן, לדחות את הוצאת הספר לאור באמריקה לינואר 2005. עכשיו, ככה אומרים היועצים, זאת לא תקופה טובה אצלנו".
ספרו "כשניטשה בכה" יצא לאור בעולם ב-15 שפות ונמכר ביותר משני מיליון עותקים. בישראל הוא הפך ספר פולחן דווקא בקרב צעירים. במזרח, על חופי גואה, על הפסגות של נפאל, ביערות פרו, מעבירים אותו תרמילאים ישראלים מיד ליד. "יש לי הסבר מעניין לזה", אומר יאלום, "שנתנה לי כרמית גיא, המתרגמת של ספרי לעברית. צעירים ישראלים בורחים למזרח ולדרום אמריקה אחרי תקופה קשה ומאיימת בצבא, במציאות כמעט בלתי אפשרית, ומחפשים תשובות לשאלות שיביאו להם נחמה. בספר כמו 'כשניטשה בכה' הם מוצאים אותן".
אם לספרו החדש מצפה אותה עדנה בישראל ובעולם, הימים הקרובים יגידו. גם בו מגייס יאלום לשירותיו פילוסוף ידוע ורב השפעה, אם כי אהוד פחות, ארתור שופנהאואר, ולועס את תובנותיו למען העלילה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ארווין יאלום
|
|
|
 |
|
 |
|
טוב , גם אני מפחד מהמוות
|
|
|
 |
|
|
|
מסופר בו על פסיכיאטר אמריקני בן 65, ד "ר ג'וליוס הרצפלד, שמגלה שיש לו סרטן סופני ושנותרה לו רק שנה לחיות. הוא מחליט לנצל אותה עד תום ולהקדישה לבחינת פרי עבודתו. איך? בכך שיגלה מה עלה בגורלם של מטופליו. ומה מרתק יותר מלהתחקות דווקא אחר הכשלונות שלו, ומביניהם לבחור את הכישלון הטיפולי הכי מפואר, פיליפ סלייט, שהיה מכור לדחפיו המיניים, ולברר מה קורה אצלו.
כשהוא מגיע לפיליפ (שאגב, מוכן להקצות לפגישה עם מטפלו לשעבר שעה אחת בדיוק) הוא מגלה, להפתעתו, שמטופל העבר אכן נגמל מהתמכרותו למין, אבל לא בזכות הטיפול אצלו, אלא בעקבות גילוי כתביו של שופנהאואר. עד כדי כך נרפא, שבעצמו הפך למטפל. הם עושים עסקה: ג'וליוס ידריך את פיליפ בסודות התרפיה, ופיליפ, מצדו, ילמד אותו את חוכמתו של שופנהאואר, שהצילה את חייו. ג'וליוס מצרף את פיליפ לקבוצה טיפולית בהנחייתו, ובמסגרתה מתבצעת העסקה.
- שופנהאואר היה ידוע כאדם רואה שחורות, מרוחק מאנשים, מיזנתרופ. איך משנתו של איש כזה יכולה להביא ריפוי למישהו?
"באופן מפתיע, זאת היתה התרופה למחלתו של פיליפ. העקרונות של שופנהאואר, שאומרים שאדם יכול למצוא שלווה בחייו רק אם הוא צופה בהם מהצד, אינו לוקח בהם חלק פעיל ואינו יוצר קשר עם זולתו, שחררו את פיליפ מהדחפים המיניים הבלתי נשלטים שלו. אבל זה היה רק השלב הראשון בהבראתו של פיליפ. בשלב השני, שאותו ניהל ג'וליוס בתוך קבוצת הטיפול שלו, גילה פיליפ, באמצעות חברי הקבוצה, בלא מעט כאב, את הערך והתועלת שבקרבה האמיתית".
אנחנו יושבים בסלון מרווח של דירת שני חדרים מטופחת, בבניין דירות מפואר, שממוקם במדרחוב ציורי ויפהפה. כאן המשרד של יאלום והקליניקה שהוא מקבל בה מטופלים מהעיר. רק הנוף מהחלון, אותו גשר שהוא פאר היצירה של קליפורניה שמנצנץ באור השמש, יש בו כדי לרפא אדם מתחלואיו. גם ארווין יאלום נראה טוב וצעיר מגילו. הוא מוקפד ומסודר, עם רעמת שיער וזקנקן אפרפר שמעטר את סנטרו. ניכר בו שהוא ער ביותר להופעתו החיצונית.
השטיח בדירה לבן ובוהק, עדות לכך שמדובר במקום שחלים עליו כללי התנהגות ברורים. אבל הכריות שעל הספות פרחוניות וצבעוניות, עדות לכך ששוכן בתוך מעטה המטפל הקליני הזה, איש חם, ערני וידידותי למדי. אני לא רואה כאן את ספת המטופלים המוכרת.
- איפה שוכבים המטופלים שלך?
"הם מסתפקים בכורסה. השיחה בינינו היא פסיכולוגית-פילוסופית שלא מצריכה מיטה".
הבשורה של ד"ר יאלום, שהועילה רבות בניעור המסורת הפסיכואנליטית המיושנת, היא, מה שהוא מכנה, השילוב הבינתחומי בין פסיכולוגיה לפילוסופיה. התפישות הפילוסופיות, כך הוא גורס ומוכיח בכתביו, מעניקות למאבחן ולמטפל כלים חדשים בעבודתם ומאפשרות להם להציע למטופל כיוונים חדשים בחשיבה, הנסמכים על מערך מובנה. הייעוץ המשולב, על פי יאלום, מאפשר לנו להתבונן לתוך עצמנו ובזולתנו בראייה חדשנית ומעמיקה יותר. יאלום לא מנסה ומעולם לא ניסה להסוות את שאיפותיו הספרותיות. להפך, הוא משתמש בהן ומנסה לתת להן ביטוי בעבודה הטיפולית עצמה.
"מבחינתי, הטיפול הנפשי דומה לתהליך הכתיבה והקריאה. לקריאה, בכך שאני תמיד מאזין לסיפור המיוחד והמרתק בחייו של כל מטופל, לכתיבה, בכך שכמו יונג אני מאמין שטיפול הוא פעולה יצירתית, ושמטפל טוב חייב להמציא פסיכותרפיה חדשה עבור כל מטופל".
- מה אתה יותר, סופר או פסיכותרפיסט?
"פיפטי פיפטי. ואני מקפיד שזה יישאר כך. זה שומר עלי עם הרגליים על הקרקע ועם הראש בשמים של הדמיון והיצירה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
יאלום. צילום: רייד יאלום
|
|
|
|
|
|
|
לא , אני לא חושב שאני אלוהים
|
|
|
|
|
|
|
- אין בעיה אתית בעירוב התחומים הזה שבין סופר למטפל? מצד אחד, חשיפת סיפורים אינטימיים של מטופלים יכולה להוות בעיה, ומצד שני, אם המקרים הטיפוליים הם יצירי דמיונך, אתה פוגע בערכם המקצועי של טיעוניך.
"אני מבין למה אתה מתכוון, ואני רגיש מאוד לזה. אם אני לוקח סיפורים אישיים של מטופלים שלי וחושף אותם בספר - כמו בספרי הקודם, 'מתנת התרפיה', שם השתמשתי בשישה מקרים - אני מקפיד לקבל את אישורם של המטופלים, גם אם אני לא נוקב בשמם האמיתי. ואתה יודע איך זה באמריקה, המוציאים לאור שלי מוודאים שכל האישורים האלה יהיו בכתב.
"ב'הריפוי של שופנהאואר' לא השתמשתי בסיפור אישי של אף אחד ממטופלי. הכל פרי דמיוני. נכון שיש סיטואציות בתוך קבוצת הטיפול בספר ששאבתי מזיכרוני מקבוצת טיפול לפני עשרים ומשהו שנה. אבל מי זוכר את השמות. אפילו את הפרצופים אני לא זוכר".
- בוא נקווה שאף אחד מהם לא יצוץ פתאום ויתבע אותך.
"אל תכניס בי חרדות מיותרות. גם ככה בתור מי שמחזיק בתוכו כל כך הרבה סודות, אני בודק את עצמי באובססיביות כל הזמן".
- הגיבורים שלך, גם בספר הזה, עוסקים באובססיביות במוות ומפחדים ממנו. זה נכון גם לגביך? "כולם מפחדים מהמוות, לא?".
- ד"ר יאלום, אתה מתחמק מהשאלה.
"כמובן שלדמות של ד"ר ג'וליוס הרצפלד ולי יש המון קווים משותפים. אני הרי יצרתי אותו מתוכי, אז מובן שקצת, או אפילו הרבה, הוא נוצר בדמותי. אבל ג'וליוס לא מפחד מהמוות. הוא ניצב בפני המוות בעיניים פקוחות לרווחה. זמנו קצוב, כך נאמר לו, ועליו להחליט מה הוא הולך לעשות עם הזמן שנותר לו".
- בכל זאת, העיסוק הקבוע במוות מעיד שאתה חושש מאוד מפניו. לא צריך להיות פסיכיאטר כדי להבין את זה.
"אתה ממש קשה איתי, מה?".
- אני מתחיל ליהנות מהעובדה שאני זה שמנסה לפצח אותך.
"אני שמח שהטראומה המקדימה מהמפגש איתי עברה לך כל כך מהר. בכל מקרה, אם הייתי במצבו של ג'וליוס הרצפלד, גיבור הספר שלי, הייתי נוהג בדיוק כמוהו, אם היה נודע לי שחליתי במחלה סופנית וזמני קצוב".
- אתה אדם בריא?
"למה אתה שואל? אני נראה לך חולה?".
- להפך. אתה נראה בריא ושופע מרץ, הרבה יותר צעיר מגילך.
"תודה. אתה יודע איך לעשות את זה, להתקרב לאנשים. ואני אספר לך משהו שעוד לא סיפרתי לאף אחד".
- אני מבטיח לך שזה יישאר אך ורק בין שנינו.
"בערך חודשיים אחרי שסיימתי לכתוב את הספר נתקפתי בכאבי שרירים מאוד מוזרים בכל הגוף, והם שיתקו אותי לגמרי. אחרי מספר ימים, משנוכחתי שהכאבים לא פוסקים אלא רק מתחזקים, ניגשתי לרופא מומחה שינסה לקבוע מה יש לי. הוא אמר - ולדעתי עשה טעות מקצועית חמורה שהיה כל כך ישיר ולא רגיש איתי - שזה נראה לו כמו סרטן עצמות, וזה, כידוע לך, עניין מאוד מאוד לא סימפטי, ושלח אותי לבדיקת אם-אר-איי. לדאבוני, לא התאפשר לסדר לי תור מיידי והבדיקה נקבעה לחמישה ימים מאוחר יותר.
"מה אני אגיד לך, חמשת הימים האלה היו מאוד לא קלים עבורי. הייתי אכול חרדה ומצאתי את עצמי חושב על ג'וליוס ולומד ממנו איך להתנהל ואיך לשמור על השפיות שלי. וזה מדהים. אני הולך ולומד מהדמות הספרותית שאני בעצמי יצרתי. הוא המורה שלי בחיים. מעניין, לא? יום אחד אני עוד אכתוב על זה".
- מה התברר בסוף? שהכל תקין אצלך?
"תודה לאל, אני בריא לגמרי. מה שהתברר שיש לי קל מאוד לטיפול ולריפוי".
- אתה מתמחה בתרפיה אישית וקבוצתית לאנשים שמתמודדים עם מוות, כאלה שעומדים למות, כאלה שסופגים אובדן של אנשים שיקרים להם. איך עומדים במעמסה הזאת?
"למטפלים יש את הדרכים שלהם לשמור על האיזון הנפשי. במשך הזמן, כל מטפל מוצא לו את הטכניקה שלו".
- ציפיתי שזאת תהיה התשובה. ובכל זאת?
"לא נחלשים מזה. להפך, מתחזקים. במשך שנים קיימתי קבוצות טיפול של נשים חולות סרטן שד ולמדתי מהן המון. גם מאלה שלא היתה כבר תקווה להבראתן. מהן קיבלתי המון תובנות בנוגע לקודים של הישרדות ושאיבת כוח ואופטימיות, שאותן ניצלתי אחר כך בטיפולים שלי".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ארתור שופנהאואר
|
|
|
|
|
|
|
בוא ניפרד כידידים
|
|
|
|
|
|
|
סדר היום של יאלום, הכולל כתיבה וטיפול - "שני שלישים של היום אני כותב, ובשליש האחר אני מטפל" - מתחיל בשעה שבע בבוקר, תמיד בכתיבה. שעות אחר הצהריים מוקדשות למטופליו. בדרך כלל, לא יותר משלושה ביום. "למרות הביקוש, אני לא לוקח יותר מזה", הוא אומר. את משרתו כמרצה בכיר באוניברסיטת סטנפורד עזב לאחרונה, והוא רשום שם כפרופסור בדימוס. גם את ההרצאות ברחבי ארצות הברית הוריד למינימום האפשרי. "אני מנצל היום את מרבית זמני לכתיבה. כל רגע יקר לי".
עליו להקדיש גם זמן למשפחה. יש לו ארבעה ילדים וחמישה נכדים, "בינתיים. כן ירבו". כולם מתגוררים בסביבה. עם אשתו, מרילין, סופרת-חוקרת בתחומי התרבות והפולקלור, הוא חולק בית גדול בפאלו אלטו, מרחק כשעה נסיעה מהעיר. "אנחנו משפחה מאוד מלוכדת, שמרבה להיפגש לארוחות ולאירועים משפחתיים גדולים. תמיד ביחד בחגים. לפני שבועיים חזרנו כולנו, 15 נפשות, מחופשה משותפת. זאת מסורת אצלנו, כל שנה בסוף הקיץ, אנחנו עוזבים הכל ויוצאים יחד לחופשה".
- מה גורם לך אושר?
"לבלות עוד יום עם אשתי גורם לי אושר. להביט מחלון הדירה הזאת על החוף של סן פרנסיסקו גורם לי אושר. כמובן שגם ההצלחות של הספרים שלי גורמות לי אושר".
- אתה הולך לתרפיסט?
"לא, היום אני לא זקוק לזה. היו תקופות בחיי שהלכתי לטיפול, בהחלט. אבל היום אני מרגיש מאוד טוב עם עצמי".
- אתה נחשב לפסיכותרפיסט מוביל ופורץ דרך, שאנשי מקצוע רבים צמחו על ברכיו. אתה חושב שאתה מחזיק את המפתח? שמצאת את הקוד לאושרו של האדם?
"אני אוהב איך שאתה אומר את זה, 'פסיכותרפיסט מוביל ופורץ דרך'. תמשיך להגיד את זה, זה נשמע נהדר, אפילו שאני לא מרגיש ככה. בנוגע למציאת המפתח כפי שאתה מגדיר את זה, אני חושב שיש לי היום המון תשובות. לא את כולן, ולא לכולם זה מתאים. אבל הפסיכותרפיה הפכה הרבה יותר יצירתית ועמוקה היום, מעט גם בזכותי.
"אגיד לך יותר מזה. אני חושב שתרפיסט, בניגוד אולי לרוב המקצועות האחרים, הולך ומשתבח עם זקנתו. הגיל עושה לו רק טוב. ואני חושב שגם אני, ככל שאני מזדקן, נעשה תרפיסט טוב יותר. אני יודע יותר, אני רואה עמוק יותר ואני מבין באופן חכם יותר את מצוקותיהם של המטופלים שלי".
- בספר יש לד"ר ג'וליוס ספקות בדבר יעילותו ומידת הרלוונטיות של הטיפול שלו מול התגליות החדשות והמדהימות בתחום הביוטכנולוגיה, שמכניסות לשוק עוד ועוד תרופות גנטיות חדשות. גם אתה מרגיש שהפסיכותרפיה מאבדת את הרלוונטיות שלה?
"תמיד תהיה דרישה לפסיכותרפיה. אני לא צופה זמנים שבהם לא יזדקקו לפסיכותרפיה. נכון שהיום אנחנו עדים לפריצת דרך ענקית ומבורכת בחקר המוח ובהבנה של כל המרכיבים הגנטיים שלו. אני קורא עכשיו ספר חדש, מרתק, על האלכימיה של המוח, ולומד ממנו המון, לא כרופא אלא כמטפל. הפסיכותרפיה תמיד תצעד לצד הטיפול התרופתי, כך זה היה וכך זה יהיה תמיד. נדמה לי שזה ברור לכולם, שהתרופות הכימיות, גם אם הן משפרות את האיזונים במוח, לא יכולות לבוא במקום טיפולי הנפש.
"במידה רבה הדרישה לפסיכותרפיה אפילו תלך ותגבר. פיצוח הגנום האנושי ישחרר הרבה יותר אינפורמציה על סיכויי האנשים לחלות במחלות גנטיות חמורות. אנשים יסתובבו עם הידיעה המרה שהם נושאים גן של מחלה קטלנית, כמו פצצה מתקתקת שיכולה לפרוץ באחד הימים. הם בוודאי יזדקקו לטיפול נפשי, שישחרר אותם מהחרדות הנוראיות, שאלמלא ההתקדמות המהפכנית בחקר המוח לא היו פוקדות אותם".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
יאלום עם אשתו מרילין. צילום: רייד יאלום
|
|
|
|
|
|
|
השיבה מהודו
|
|
|
|
|
|
|
- פרק 5 בספר נפתח בציטוט: "חיים מאושרים אינם אפשריים. המיטב שאנחנו יכולים לצפות לו, הוא חיים הרואיים". האם אתה מאמין שזה נכון, שאין לנו צל של סיכוי לאושר בחיים האלה?
"זאת ציטטה של שופנהאואר. בוודאי שהיא עומדת למשפט, ואפשר גם להוקיע אותה. אישית אני חושב שאושר ומשמעות לא בהכרח עומדים על אותו מישור. זאת אומרת שצריך לשאוף במקביל גם לחיים מאושרים וגם לחיים בעלי ערך, 'הרואיים' כהגדרת שופנהאואר. האם זה אפשרי? ודאי. האם זה מצליח? לא תמיד. צריך לעשות את הבחירות הנכונות, במציאת פרטנר לחיים, במציאת המטרות בחיים, אז זה מצליח. אני, למשל, מרגיש שבהחלט הצלחתי. אני קורא לעצמי אדם מאושר שחי חיים בעלי משמעות, וגם הועיל קצת, פה ושם, לכמה אנשים".
- למה בחרת דווקא דמות של מכור למין כגיבור שני בספר?
"אני אסביר לך למה. יצרתי דמות של אדם המזדהה באופן מוחלט עם הפילוסופיה של שופנהאואר. היא זאת שמחלצת אותו מהבעיות שלו והופכת אותו לאדם ששולט ביצרים שלו. לכן הרגשתי שיהיה נכון אם הוא יהיה גם דומה לו בתכונות שלו. יש לנו סיבה טובה מאוד לחשוש ששופנהאואר היה אובססיבי למין ושדחפיו המיניים שלטו בו. יש הרבה מסמכים כתובים לגבי העניין הזה".
- אין כאן פזילה למסחריות? מכור למין זה משהו שיכול למכור טוב.
"אולי. מה רע בכך? אבל זה הרי לא העניין העיקרי. מה שעמד לנגד עיני הוא האתגר שבמציאת מרפא לפיליפ סלייט. ומנסיוני אני יודע שאחת הפסיכוזות הכי קשות לריפוי היא ההתמכרות למין. וזה אתגר אותי, ועוד איך אתגר אותי".
- ג'וליוס מלמד את פיליפ את השיעור מספר אחת בפסיכותרפיה: לא הרעיונות ולא הטכניקות חשובות בטיפול אלא היחס, יצירת הקשר עם המטופל.
"נכון. ואני מאמין בכך בכל לבי. אתה, כמטפל, צריך לעבוד קשה מאוד על יצירת קשר ללב של המטופל שלך. אם הקשר הזה לא קיים, קשה להגיע לתוצאות משמעותיות. היחסים שנוצרים בין המטפל למטופל הם הבסיס לכל ההישגים שיכולים לצמוח מהטיפול".
ג'וליוס מתואר, מתוקף תפקידו כמטפל ומושיע, כאדם שמתאפיין ברגשי עליונות. זה תופס גם לגביך? "מה, תחושת עליונות על אנשים? איך אתה יכול ליצור קשר עם מטופלים אם אתה מרגיש עליונות עליהם?".
- ד"ר ג' וליוס הרצפלד הצליח.
"נכון. יש מטפלים שמצליחים".
- למרות שהם מחשיבים את עצמם אלוהים?
"למרות שהם מחשיבים עצמם אלוהים".
- בפרקים שלמים בספר אתה מתאר לפרטי פרטים את מסעותיה של פאם, אחת החברות בקבוצת הטיפול, באשראמים של הודו. מאיפה הבקיאות הזאת?
"כל מה שתיארתי שם לקוח מנסיוני האישי. לפני 20 שנה יצאתי למסע רוחני במקדשים הבודהיסטיים של הודו, וכל החוויות שמתוארות בספר הן דברים שעברתי על בשרי".
- אתה מאמין בשיטות השחרור והמדיטציה של המזרח כשיטות תרפיסטיות לגיטימיות?
"בוודאי שהן לגיטימיות, אבל אני לא חסיד גדול שלהן. כמו שהן לא פעלו על פאם בספר, כך הן לא פעלו גם עלי. מה שעניין אותי אז, אחרי עשרות שנים שבהן חקרתי את הפילוסופיות המערביות, היה לתהות קצת אחר מהותן של הפילוסופיות מהמזרח. לכן לקחתי פסק זמן ארוך מאוד מעיסוקי כאן ונעלמתי אי שם באשראמים של הודו".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פרידריך ניטשה
|
|
|
|
|
|
|
לא מאמין בכל הקבלה שיט
|
|
|
|
|
|
|
- מה בנוגע לקבלה, הטרנד הרווח היום, ולתפישה שאנחנו יצורים נצחיים, שממשיכים לשרוד בגלגולים אחרים. אתה מאמין בזה?
"אני מבין שיש בזה הרבה נחמה, לחשוב שנמשיך לחיות בתוך יצורים וצורות אחרות. אם זה היה נכון, הרבה אנשים היו מוצאים תקווה ומזור לנפשם. פוביות וקבעונות היו מוצאים הסברים בגלגולים קודמים ומגיעים בכך לפתרונם. אני יודע שיש קרנבל שלם היום סביב התפישה הזאת, אבל אני לא חלק מזה. אפילו שהייתי רוצה להאמין בה בכל לבי. זה היה מאוד מנחם גם אותי".
- שופנהאואר אמר: "האינטלקט שלי לא שייך לי אלא לעולם. אסור לי לבזבז את כשרוני על האנשים הקטנים סביבי, עלי להפנות אותו לשירות האנושות". משהו מזה נדבק גם בך?
"אני לא חושב על עצמי בצורה כזאת. אני מאמין שאני בעיקר מספר סיפורים טוב ולא חושב שהתברכתי באיזה ניצוץ של גאונות. אני גם לא בטוח ששופנהאואר באמת חשב שהוא גאון. אבל היה לו חשוב להצהיר ככה, כדי לתת משנה תוקף למשנתו. תתאר לך שאני הייתי מצהיר הצהרה כזו, שהאינטלקט שלי שייך לאנושות. היו סוקלים אותי בראש חוצות.
"אבל שופנהאואר היה אדם מאוד לא מאושר בחייו האישיים, ללא קשרים אישיים אמיתיים. היחסים שלו עם ההורים שלו היו איומים ונוראים. ההצהרות האלה, קשה לדעת אם הן צמחו מבדידותו האישית או מהתפישה והאמונה הפילוסופיות שלו. זאת אחת הסיבות שהביאו אותי לחקור את חייו האישיים. להבין מאיפה צמחה התפישה שלו שהמסקנות שלה היו כל כך שונות מאלו של ניטשה, למשל".
- שופנהאואר אהב מאוד את המוניטין והפרסום.
"אני יודע מה אתה רוצה לשאול אותי. אתה כבר מאוד שקוף בשבילי".
- מה אני רוצה לשאול?
"אם גם אני כזה, אוהב את המוניטין והפרסום".
- רוב הפסיכיאטרים לא מפרסמים רומנים ומוכרים אותם במיליוני עותקים.
"אם ככה, אני אוהב להיות מפורסם. ואני גם בר מזל. ספרים שלי יוצאים בעולם כבר 30 שנה, במיליוני עותקים".
- אתה נשמע לי קצת נרגז.
"למה נרגז? אני משועשע ממך".
- אז בוא אני אשאל אותך שאלה שתרגיז אותך עוד יותר. מאשימים אותך שהכתיבה שלך אינטלקטואלית, מעוררת מחשבה, אבל משוללת רגש. זאת אומרת, הגיבורים שלך מתוארים כמי שחווים טראומות נפשיות וסערת רגשות, אבל הקורא לא מצליח להזדהות איתם. מה אתה אומר על זה? "אולי, אולי. אני לא חושב שכל האנשים חושבים ככה. אבל אם יש הרבה כאלה, זה שוק בשבילי. אם זה נכון, זה בהחלט חיסרון גדול בכתיבה שלי. גם אתה חשבת ככה?".
- אני נסחפתי, אבל זאת לא חוכמה. פסיכולוגיה תמיד ריתקה אותי.
"תתפלא, את רוב האנשים זה מרתק".
- ואתה עושה להם את זה נימוח וקל לעיכול.
"בפירוש כן. זה תפקידי כמספר, לסחוף את הקוראים לתוך העולם המורכב הזה ולגרום להם להבין. למעשה, אני אפילו חושב לפשט בעתיד את שפת הכתיבה שלי. לפעמים היא פיוטית וגבוהה מדי ומרחיקה את הקוראים".
ואז קוטע את השיחה צלצול הטלפון בנדנוד עצבני, ומעורר לתחייה את התוכים של השכנים. יאלום נדרך, זורק לעברי מבט חד משמעי, שפירושו ברור. זמננו תם. 60 הדקות שהוקצבו לי הגיעו בשנייה הזאת לסיומן. "אם יש לך עוד שאלות", הוא מאיץ בי, "תשלח לי אותן מחר במייל".
על הקו מטופל שלו, שמתקשר מחוץ לעיר לקבל מד"ר יאלום את הטיפול הטלפוני, והשעה שמוקצבת לו מתחילה ע כ-ש-י-ו. "עוד שאלה קטנה", אני מנסה לדחוף את עצמי, כמה עולה טיפול כזה אצלך?, הוא מניח את היד שלו על הכתף שלי כאומר "ניפרד כידידים" ופותח בפני את הדלת.
עוד יכולתי להריח את הבושם שלו, להוציא ממנו חיוך אוהד ואבהי יחד עם עותק חתום של טיוטת הספר באנגלית, ויצאתי קל כנוצה אל המדרחוב המשגע. מה שבטוח, למרות הפרידה המבוהלת מעט, את הריפוי שלי אני עברתי
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
