 |
/images/archive/gallery/131/869.jpg אלביס פרסלי.
צילום: אי-פי  |
|
|
| מה מבדיל בין מוסיקה למוזיקה עם זין? |
|
| אורי לוטן פוצח בסדרת כתבות שבועית שתסקור חמישים שנה של תת התרבות הכי סוחפת בהיסטוריה של המין האנושי. ובפרק הפותח: הקשר בין סקס לרוקנרול
|
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אורי לוטן
29/9/2004 10:06 |
|
|
|
|
|
|
|
"המוזיקה שלי לא נועדה לגרום לאנשים להתפרע, היא נועדה לגרום להם להזדיין". המילים האלה נאמרו על-ידי ג'ניס ג'ופלין לדיק קאווט, מי שהיה בשעתו קובי מידן של הטלוויזיה האמריקאית, באמצע המאה הקודמת, כאשר הכל היה מותר, הקונדום היה אייטם נכחד כמו רכבות ויוני דואר, HIV היו בסך הכל האותיות השמינית התשיעית והשבע עשרה בא"ב האנגלי וכוהנת הקבלה אסתר היתה ילדה קטנה שמצצה רק אצבע.
הקשר הסמוי שבין רוקנרול וסקס הוא אחד מאותם דברים שכותבים עליהם תיאוריות קונספירציה. הגיטרה החשמלית והגלולה למניעת הריון הומצאו באותה תקופה ומאותו רגע אפשר לראות את ההיסטוריה של התרבות הפופולרית כמציאות מקבילה להיסטוריה של המיניות האנושית. מאלביס ועד קורט קוביין או מהגלולה ועד הויאגרה, אי אפשר להתעלם מהפופנרול. התרבות הפופולרית בכללה בנויה בעיקר סביב סקס, ומה שנחשב עד לא מזמן לסלע קיומה של התרבות הפופולרית, רוקנרול על כל סגנונותיו, הוא בעצם מוזיקה מאד סקסית. כל מה שהיה לפניו הוא רק מוזיקה – רוקנרול הוא מוזיקה עם זין.
האנרגיה העצומה המשתחררת מהקהל בהופעת רוק טובה, היא בדיוק אותה אנרגיה בלתי ניתנת לשליטה המשתחררת באורגזמה טובה. לקונצרט רוק לא הולכים כמו לקונצרט רגיל. לשבת ולצפות. לקונצרט רוק אתה הולך במטרה להיגנב. ואחר כך, בבית, יש לי הרגשה שיותר אנשים (אולי אפילו דץ ודצה, פעם אחת לפחות) עשו את זה לצלילי "The Great Gig in the Sky" מתוך "הצד האפל של הירח" מאשר לצלילי כל קטע מוזיקלי אחר בהיסטוריה.
האנשים שעיצבו את חמישים השנים האלה הם הבייבי בומרז,
ילידי שנות הארבעים המאוחרות והחמישים המוקדמות, אותם אנשים שלחמו במלחמת ויאטנם ובשובם הפכו למעמד הבינוני-עובד המריץ את אמריקה, אותם אנשים שהביאו את ביל-לא-עשיתי-סקס-עם-האישה–הוו קלינטון לנשיאות. ג'ון לנון – בייבי בומר בריטי – הגדיר את עצמו פעם כתוצאה של ליל שבת עם בקבוק ויסקי. ההורים שלו, פרד וג'וליה, לא ידעו שאפשר לעשות אהבה בלי לחשוש מתאונות, ובדיעבד טוב שלא, אחרת היינו כולנו מפסידים את לנון, והם גם לא ידעו שאפשר לעשות סקס עם רעש, ולעשות רעש שהוא בעצם מוזיקה.
רוקנרול, בניגוד למוזיקה הפופולרית שקדמה לו, נתן לבייבי בומרז כלי ביטוי עם עצמה ששום ז'אנר בתרבות המערבית לא התקרב אליה עד אז, ושחרר אצל שומעיו אנרגיות שדוריס דיי ופרנק סינטרה לא היו מתוכנתים להבין. הצליל הסקסי של הגיטרה החשמלית, האגן המפזז של אלביס פרסלי, נשמתה החשופה של ג'ניס ג'ופלין והקצב השחור שחלחל לתוך המוזיקה הלבנה ולעולם המושגים החברתיים שיצר אותה לחצו על כפתורים עמוקים שארצות הברית לא הייתה מורגלת בהם. פתאום התברר שבניגוד לאתוס האמריקני הבלתי מעורער אפשר גם להיות קצת פרימיטיבי, לרקוד בצורה שתזכיר קצת – רחמנה ליצלן – את ריקודיהם האתניים של צאצאי העבדים, לנוע באקסטזה ולהשמיע קולות של פיראט. כל אלה התגלו כאופציות לגיטימיות גם על רחבת הריקודים וגם במיטה, ונשארו כאלה גם היום כאשר המוזיקה השלטת היא למעשה אנטי-רוק ובכל זאת שייכת לאילן המשפחתי שלו. הגלולה נתנה לאנושות את האפשרות להזדיין בחופשיות בלי אימת החתונה. המוזיקה החדשה אפשרות לשחרר מהגוף את אימת הממסד.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ג'ניס ג'ופלין. צילום: אי-פי
|
|
|
 |
|
 |
|
איזה תרנגול קטן ואדום יש לך
|
|
|
 |
|
|
|
זה אולי רק הפן החיצוני של השינויים שעברו על החברה המערבית בחמישים השנים האחרונות, אבל בלי השכבה החיצונית גם הפנים לא קיים. צריך לזכור שבימים החשוכים ההם התייחסה התרבות האמריקנית הפופולרית לסקס כאל פיקציה ראויה לעונש, ואל תחילת הרוקנרול כאל מסר מהשטן בכבודו ובעצמו. הספרות הארוטית היחידה שהייתה מותרת לקריאה היתה התנ"ך בתרגום לאנגלית, והמוזיקה שאז נקראה "קלה" עסקה בעיקר באהבות נעורים תמימות ובהשפעתן הברוכה עליהן של קרני אור הירח. הירח עצמו קיבל מובן אחר לחלוטין שנים מספר לאחר מכן, תודות לפינק פלויד שחשפו את הצד האפל שלו.
כוכב הרוק הראשון היה אלביס, הראשון שהביא לתשומת לבה של אמריקה שמוזיקה פופולרית לא חייבת להיות דווקא קלה, ושהיא יכולה להישמע הרבה יותר טוב אם היא מגיעה מהביצים ולאו דווקא מהראש. הטלוויזיה האמריקנית הסכימה לצלם אותו רק מהמותניים ומעלה משום שמכנסי העור ההדוקים שלו השאירו מעט מדי מקום לדמיון ומשום שהאגן הפרובוקטיבי שלו היה האנטי-תזה המושלמת לשפת הגוף של כל כוכבי הבידור עד אז.
היום כאשר הרד הוט צ'ילי פפרז כבר הצטלמו בעירום מלא וכל ואריאציה סקסואלית אפשרית נמצאת במרחק נקישת מקלדת, הפוזות של אלביס נראות פתטיות, אבל צריך לתת לו את הכבוד הראוי לו: סמל המין הראשון שחיבר בין סקס ומוזיקה, והוא אפילו לא הוריד את החולצה. שנים אחרי כן גם ג'ון ויוקו הצטלמו בעירום מלא על עטיפת תקליטם, "שתי בתולות", אבל הדבר לא חיבב אותם על איש, פרט לקומץ נודיסטים קצרי ראייה, ואף עורר את השאלה הקיימת עד היום, מה הוא בעצם מצא בה, או היא בו.
אף שאמריקה היא בנוסף לשאר מעלותיה יבשת שטופת זימה, דווקא הבריטים הקרירים הם אלה שנתנו לנו כבר בתחילת שנות השישים קצת ארוטיקה מוזיקלית. מיק ג'אגר, הזין המזמר הראשון, דייוויד בואי עם הויברציות המולטי-סקסואליות שלו ומאוחר יותר אפילו הסקס פיסטולס, סמל מיני קולקטיבי, למרות העובדה שהיו בין הדברים המכוערים ביותר שאי פעם התהלכו על שתי רגליים. כל אחד מהם מבטא משהו חשוב ביותר באקלים החברתי של השנים שבהן פעל. והאקלים לא היה תמיד נוח. בארה"ב, למשל, נאסר להשמעה אחד משיריהם המוקדמים של הסטונז, "תרנגול קטן ואדום", עיבוד רוקנרול ראשון לשיר בלוז קלאסי של וילי דיקסון, בגין חשד לרמיזות מיניות. את "בואי נבלה את הלילה ביחד" ואת "האם ראית את אימך עומדת בצל" שלהם אסרו להשמעה גם באנגליה שם אסרו מאוחר יותר גם את "היי-היי-היי" של לורד פול מקרטני.
הלהקה האמריקאית הראשונה שזכתה לכבוד המפוקפק של איסור להשמעה ברדיו היתה וולווט אנדרגראונד הניו יורקית, מבית היוצר של אנדי וורהול, גם משום שהמוזיקה שלה עסקה בצד היותר קינקי של המיניות האנושית וגם משום שהתעסקו בבוטות בנושא האחר שליווה את המחצית השנייה של המאה העשרים – סמים. מחתרת הקטיפה המיתולוגית העדיפה לכתוב שירים על הדברים שבאמת עניינו אותם, סאדו-מזוכיזם והרואין. זו הסיבה שלפני הפיכתה ללהקה מיתולוגית כמעט אף אחד באמריקה לא היה מודע לקיומה. גם הלהיט העצמאי הראשון של לו ריד ,"לך על הצד הפראי", נאסר תחילה להשמעה בגלל הקונוטציות המיניות והסמיות שלו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
סקס פיסטולז
|
|
|
|
|
|
|
גילויים חדשים עבור ג'ודי ניר מוזס
|
|
|
|
|
|
|
לטוב ולרע, הפן השלישי של התרבות הפופולרית המודרנית הוא מה שנקרא תרבות הסמים. בין בילי הולידיי וקורט קוביין משתרעות חמישים שנים של קורבנות נרקוטיים. בכל זאת עדיין יש מקומות בעולם, לונדון אחרי אחת עשרה וחצי בלילה למשל, שבהם קל יותר להשיג מנת הרואין מאשר כוס בירה. כל סגנונות המוזיקה הפופולרית שייכים בצורה כזו או אחרת לתרבות הסמים. עולם הג'ז קשור בטבורו לימי הקוקאין והמורפיום המוקדמים של שנות החמישים, הרוק הקלאסי הושפע בצורה עמוקה מ-ל.ס.ד, מוזיקת הדיסקו זזה על גלגלי פופרז וקוק, הראפ המוקדם היה מוסיקת קראק ותרבות הטראנס היא אחותה התאומה של תרבות האקסטזי. זו עובדה שאי אפשר להתעלם ממנה, עובדה אמיתית בדיוק כמו הצדדים האפלים ביותר של השימוש בסמים.
נהוג לראות ביוצרי מוזיקה אחראים ישירים לשימוש הנרחב בסמים בין בני נוער. הבעיה ללא ספק אמיתית, אבל זו ראייה צרה מאד. כמעט כל האמנים הגדולים השתמשו בסמים. הציורים הגדולים ביותר של סלבדור דאלי ופאבלו פיקאסו נעשו תחת השפעת סמים, והמוסיקה הנפלאה של מוצרט היא תוצרת מוחו הקודח של מי שמת בגיל שלושים וחמש אלכוהוליסט חסר תקנה. כמו השינויים בהרגלים המיניים של החיה האנושית, גם השימוש בסמים הוא חלק מהאבולוציה האנושית ויש לו פתרון. אבל זו לא מטרתו של המדור הזה.
לאחרונה נדהמתי לשמוע ששניים מהאנשים העובדים אתי, צעירים קוליים, רציניים ואינטליגנטיים, לא יודעים מי הם קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. ואני לתומי חשבתי שמצב כזה לא יכול להיות. טעיתי. מטרתה האמיתית של הסדרה היא לסגור חורים כאלה בהשכלה, ולסקר את האנשים והתופעות – מהסטריאו ועד אם.טי.וי – שעשו את חמישים השנים האחרונות של המאה העשרים למרגשות, מרתקות וסוחפות מכל תקופה אחרת בהיסטוריה, פרט אולי לתקופת הרנסנס.
בפרק הבא: אלברט, ליאו ולס
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
