 |
/images/archive/gallery/172/449.jpg טוני מוריסון.
צילום: ארכיון  |
|
|
| "סופר צריך להימנע מלהיעשות ממסד" |
|
| ביום חמישי יוכרז זוכה פרס נובל לספרות לשנת 2004. לכבוד זה, הנה סקירה של הזוכים, המגמות ההימורים והפוליטיקה |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
מרב מנוח
6/10/2004 8:31 |
|
|
|
|
|
|
|
חוקר ספרות סיפר פעם, כי לפני שבע שנים התכנסה האקדמיה השוודית כשבדעתה להעניק פרס נובל לספרות למשורר יהודה עמיחי. באותו זמן, ב-27 לספטמבר, צעדו שני סוכני מוסד ישראלים על אדמת ירדן וניסו להתנקש בחייו של חאלד משעל. הידיעה על ניסיון החיסול שהתפרסמה רק ב-5 לאוקטובר, כלומר, בסמוך להכרזה על הזוכה בפרס, מנעה על פי המיתוס את הענקת הפרס לעמיחי.
אלפרד נובל, הכימאי והמהנדס השוודי, שהמצאת הדינמיט שלו אפשרה את ייסודו של פרס הנובל, קבע ששיקולי ארץ המוצא של היוצר יוותרו מחוץ לשיקולי קבלת הפרס. אם פרשת עמיחי היא עוד אגדה אורבנית, אזי אפשר להסתפק בבחינת רשימת חתני פרס הנובל לספרות המעלה כי באורח לא מפתיע לפוליטיקה משקל מכריע.
נובל הותיר קריטריון מעורפל, פתוח לפרשנויות, הקורא להעניק את הפרס "ליצירה הבולטת ביותר בכיוונים אידיאליסטים". מיפוי מעט גס עשוי לשפוך מעט אור על הפרשנות שניתנה למשפט העמום. בין השנים 1901 ל-1912 מזכיר ועדת הפרס
פרש את הציווי כ"אידיאליזם נעלה ומבוסס". כתוצאה מכך חתן הפרס הראשון היה הצרפתי סילי פרידום (1901), שאיש אינו זוכר את שמו, ואילו זולה, איבסן, וטולסטוי נדחו. המגמה שאופיינה באסתטיקה ואידיאליזם שמרני ראתה בטולסטוי אנרכיסט האוחז בתפיסות דתיות מפוקפקות. אך הסופר הגדול לא התרגש מכך ובתגובה אמר: "זה הציל אותי מהכורח המכאיב להתעסק בכסף, שעל פי רוב נתפס כחשוב ומועיל אך אני תופס אותו כמקור כל הרע".
בתקופת מלחמת העולם ויתרו אפילו על הניסיון לייצר מראית עין של חוסר פניות פוליטי וכך זכו בפרס סופרים סקנדינבים רבים כמו הנריך פונטופידן וקרל ילרופ (1917) מדנמרק, וורנר פון היידנסטם משוודיה (1916) וקנוט המסון הנורווגי (1920).
בשנות העשרים עדיין נשמרו עקבותיו של הקלסיציזם אך האידיאליזם קצת נזנח. הוועדה חיפשה אחר סופרים שיענו לדרישה המפוצצת ל"הומאניות רחבת-לב". אנטול פרנס וג'ורג' ברנארד שאו שנדחו בשנים הקודמות, נמצאו מתאימים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ש"י עגנון. צילום: לע"מ
|
|
|
 |
|
 |
|
"פרס בורגני ריאקציונרי"
|
|
|
 |
|
|
|
בשנות השלושים החליטה הוועדה להתכסות תחת אצטלת "העניין האוניברסלי" והפרס הוענק לסופרים מוכרים ונגישים יותר. כך שאת סינקלר לואיס (1930) ופרל באק (1938), האמריקאים ביכרו על פני פול ולרי ופול קלודל בהם סרבו להכיר.
בשנת 1946 התמנה מזכיר חדש לוועדה שהחליט להתמקד בחלוצי ספרות. הרמן הסה שבעבר הושמט בשל אנרכיה אתית קיבל את הפרס שהיה אמור להינתן לולרי, אך נפטר בקיץ של 45'. תחת הכותרת של חלוציות בתחום הספרות נפתחה סדרת סופרים מדהימים: אנדרה ז'יד, ת.ס אליוט וויליאם פוקנר. אולם עם צמיחת האוואנט-גארד נדחקה הדרישה לחלוציות.
למעלה ממחצית מאה חלפה עד שהוענק הפרס לסופר רוסי. בשנת 58', שנה לאחר זכייתו של אלבר קאמי, הסופר היחיד שהוריו לא ידעו קרוא וכתוב, זכה בפרס בוריס פסטרנק האנטי-קומוניסטי. עם הישמע דבר זכייתו פצח העיתון הרוסי "פרבדה" בקמפיין נגד הזכייה בטענה שזהו "פרס בורגני ריאקציונרי", שלא ניתן למחבר רומנים כי אם "למחבר סאטירות שהשחיר את המהפכה הסוציאליסטית", והממשלה הסובייטית לא אפשרה לפסטרנק לעזוב את המדינה כדי לקבל את הפרס. רק ב-1965 קיבל את הפרס שולוחוב ואחריו ב-70' , קיבל את הפרס סולז'ניצין שסימל עבור המערב את חשיפת עוולותיו של המשטר הסובייטי.
ב-1978 התמנה מזכיר חדש לוועדה, ועל פניו נראה כי הוא רצה להבליט הישגים בתחום השירה. מה שאומר שבאותן השנים זכו בפרס משוררים רבים, כמעט כמו בין השנים 1990-96, בהן ארבעה מתוך שבעת חתני הפרס היו משוררים.
משנת 86' החלה המגמה של "ספרות כל העולם". לפני זה אפשר להיזכר בקוובאטה מיפן שקיבל את הפרס ב שנת 68', רק אחרי שהתגלה על ידי סוללת מומחים בינלאומיים לשפות שתרו שנים אחר הישגים ספרותיים שטרם נחשפו לעיניים מערביות.
זכייתו של וולה סויינקה הניגרי בשנת 86' מסמנת את הפרישה היותר מוסדרת של מומחים גם לשפות של עולם שלישי. שנתיים אחרי כבר זכה בנובל נג'יב מחפוז המצרי, הסופר שנתפס כמי שהצליח להפנים את מסורת הכתיבה האירופית ולהתאים רומנים נוסח תומס מאן לסמטה בקהיר. אחריו זכו עוד אוקטביו פס המקסיקני (1990) ודרק וולקוט מסנט-לוסייה (1992) וכמובן הסמנית המובהקת של המגמה, הזוכה האפרו-אמריקאית הראשונה טוני מוריסון.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ז'אן פול סארטר
|
|
|
|
|
|
|
"ההיסטוריות של המדוכאים"
|
|
|
|
|
|
|
גם העשור שאחרי מאופיין ב"רב תרבותיות", בניסיון האירופי להכיל גם את המקום של "האחר", או שנאמר, מירוק המצפון הפוסט-קולוניאליסטי. התוצאה: מיקס בין יוצרים קלאסיים, עמם נמנים, למשל המשורר האירי שיימוס הייני או הסופר הפורטוגלי ז'וזה סאראמגו הפורטוגלי ובין יוצרים שמוצאם "אקזוטי" יותר, ביניהם הסופר היפני קנזבורו אואה (1994), הסופר סיני גאן צ'יאניאנג (2000) והסופר הטרינידדי נאיפול (2001) שנימוקי הבחירה בו היו:"בזכות נרטיב פרספקטיבי מלוכד ובחינה מדוקדקת שלא הושחתה אשר מאלצת אותנו לראות את ההיסטוריות של המדוכאים".
אותה ראיית הנדכאים לא מנעה ממנו, מאידך, לומר ל"אובזרבר", "יש מדינות מסוימות שמתסיסות את מלחמת הדת, וככל הנראה לא יהיה מנוס מהשמדתן" וכבונוס למקם את הרוע כולו בערב הסעודית ואיראן שתי מדינות שלדעתו, ראויות להשמדה.
בשנה שעברה זכה הסופר הדרום אפריקאי ג'.מ קוטזי שבספריו החזקים, "חרפה", "חייו ומותו של מיכאל ק.", שוטח ביקורת נוקבת על משטר האפרטהייד. והיות והאפרטהייד הסתיים, אז היה אפשר להעניק לו את הפרס.
לנוכח המשטר שלנו אין סיכוי שעמוס עוז, המועמד היצוגי הנצחי לזכות בפרס, או אהרון אפלפלד, א.ב יהושע ואפילו מאיה בז'ראנו, יזכו בפרס. סביר להניח שגם השנה ישראל תסתפק בחצי הפרס בו התחלק ש"י עגנון עם נלי זקש ב-66'.
מי כן עשוי לזכות? המשורר הדני אינגר כריסטנסן טוען כי השנה יוענק הפרס לאישה וההדלפות מורות על ג'ויס קרול אוטס האמריקאית. אך אם יבחרו לפעול על פי הקטגוריה האוריינטליסטית יותר, כפי שרבים נוטים להאמין, וייבחר סופר אסיאתי או ערבי אזי מרב סיכויי הזכייה נתונים, כך מלחשים, למשורר הסורי אדוניס. כמובן יש את השמות המרכזיים שתמיד מודלפים: מריוס ורגס יוסה (פרו), פיליפ רות (ארה"ב), האנס מגנוס אנצנסברגר (גרמניה), אנטוניו טאבוקי (איטליה), קס נוטבום (הולנד) ותומס טרנסטרומר (שוודיה). הזוכה בפרס יזכה בתהילת עולם וקרוב למיליון וחצי דולר.
על היוקרה הזו ויתר רק זוכה אחד, ז'אן פול-סארטר ב-64', שטעו ש"סופר צריך להימנע מלהיעשות ממסד". הוא הוסיף כי "זה לא אותו דבר כשאני חותם ז'אן פול-סארטר או שאני חותם ז'אן פול סארטר חתן פרס הנובל". הוא כנראה הבין שהכי מכובד זה לחתום "זכה בפרס הנובל, אך סרב לקבל אותו". | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
