 |
 |
|
|
|
|
| פסטיבל ניו יורק לקולנוע מתאפיין השנה גם באווירה אנטי-גלובליסטית, עם רטרוספקטיבה מאלפת של סרטי תעמולה אמריקניים פוסט-מלחמתיים, וגם דוקומנטרי של נעמי קליין, שמראה למייקל מור מאיפה משתין החתרן |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
מאיר שניצר
8/10/2004 9:07 |
|
|
|
|
|
|
|
בעיראק ובאפגניסטן, הכל יודעים זאת, מנסים כעת כוחות הכיבוש האמריקניים להנחיל דמוקרטיה לילידים. חזון הדמוקרטיה המערבית על פי הכובש האמריקני, אינו מוצר מדף חדש המוצע בפעם הראשונה לקונים החפים בשלב זה מערכים שנוסחו בגבעת הקפיטול. כבר היו דברים מעולם, בעיקר בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. בפסטיבל הסרטים של ניו יורק, המתקיים השבוע, מוצגת, תחת הכותרת "מוכרים דמוקרטיה", אסופת סרטים מפתיעה החושפת מקבץ של סרטי תעמולה שהוכנו על ידי יחידות הסרטה ממשלתיות באמריקה, במגמה להכשיר את לבבות האירופים לקראת החלת תוכנית מרשל על היבשת הישנה והחרבה.
תוכנית מרשל, למי ששכח את החומר הרלוונטי מבחינות הבגרות, קרויה על שמו של הגנרל ג'ורג' מרשל, מי שכיהן כשר החוץ בממשלו של הנשיא הארי טרומן בשנים הראשונות שלאחר תום המלחמה הגדולה. מרשל, בנאום שנשא באוניברסיטת הרווארד ביוני 47 ', הציע למדינות אירופה השרופה סיוע מאסיבי תמורת הבטחה שלהן לאימוץ ערכי הקפיטליזם וחברת הצריכה בנוסח האמריקני שלה.
13 מיליארד דולר (שהם כ-90 מיליארד בערכים של היום) הוזרמו בין השנים 48' -53' ל-17 מדינות תשושות מהבחינה הכלכלית, ובהן גרמניה, צרפת, איטליה, יוון, בריטניה, בלגיה, הולנד ונורבגיה, ובכך סייעו רבות לחידוש פני החברה במדינות שהטראומה הנאצית/פאשיסטית פגעה בהן אנושות.
כסף
זה חשוב, אך לא פחות חשוב היה אז לאמריקה לכונן באמצעות הכסף הזה את החזית האנטי-אדומה. שהרי הימים אז ימי השיא של המלחמה הקרה; משבר ברלין, הלחימה בקוריאה וההסתבכות הצרפתית בהודו-סין. ולצורך כינונה של חזית פוליטית זו, נדרשו אז האמריקנים לחזר אחר האהדה של האוכלוסייה האירופית. ממש כשם שהדברים נראים כעת בתמונה השטחית של NNC, הבוקעת מעיראק ואפגניסטן. 250
סרטי תעמולה ניסו לעשות את מה ש-13 מיליארד הדולרים אולי לא הצליחו לבצע - שינוי סולם הערכים באירופה המערבית. באיטליה ובצרפת, למשל, הצליחו הדברים מעל ומעבר ועוצמתן המאיימת של המפלגות הקומוניסטיות שם נבלמה ברגע האחרון; במחוזותיה השונים של גרמניה המערבית הניבו הדולרים, פלוס הטמעתן של הדעות החדשות, את הנס הכלכלי הנודע של ממשל קונרד אדנאור ואילו הבריטים, התלמידים הכי נאמנים של אמריקה, השכילו ברבות הימים להאפיל אפילו על מוריהם, בעצם שכלולה של השיטה התאצ'רית.
הקולנוע, אם כך, פתח באמצעות סרטי תוכנית מרשל חזית פוליטית שחשיבותה לא נפלה מזו של סרטי התעמולה בנוסח יוזף גבלס, ששגשגו בימים של הרייך השלישי. מתוך אוצר בן 250 סרטים, בררו אנשי פסטיבל ניו יורק 25 סרטי תעמולה על אודות כלכלה חופשית, שוק תחרותי, יוזמה פרטית ומחיקת ערכי הערבות ההדדית בין בני אדם. הקפיטליזם הנשכני במיטבו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
20 דולר
|
|
|
 |
|
 |
|
שיר תהילה לדולר
|
|
|
 |
|
|
|
מרתק היה לעקוב אחר כמה מהסרטים הללו. "סיפורו של קולה", למשל, מספר על האופן שבו איכרים יוונים נבערים מדעת (לפחות בעיני הקולנוענים האמריקנים) משתכנעים בחשיבותה של מודרניזציה בתחום השיווק החקלאי.
במרכז הסרט ניצב סיפור אהבה בין נער כפרי לפרד אמריקני סורר. מסתבר, שאיכרי נברסקה, אילינוי ומיזורי, העמיסו מאות פרדות ושיגרו אותן ליוון, שהיתה שרויה אז בעיצומה של מלחמת אזרחים בין מצדדי המערב לדוגלים בקומוניזם. פרד אחד שכזה מגיע לטיפולו של הנער היווני, קולה שמו, והמפגש הסימבולי ביניהם אמור לסמל את מאמץ השיקום של יוון. קולה מכיר רק חמורים יווניים, קטנים, צנומים וצייתנים. והנה ניצב לפניו פרד אמריקני קינג סייז, גדול ממדים, עצמאי ומסרב לקבל הוראות, רב כוחות ותיאבון.
דומה שהטבע עצמו, בלי התערבות ממשית של תועמלני הסטייט דפרטמנט, יצר את ההנגדה הסימבולית בין החמורים האירופים לבין הפרדות השתלטניות של המיד-ווסט. השלווה שבה לשכון בכפר היווני רק לאחר שקולה מקבל עליו את שגיונותיו של הפרד.
ישיר עוד יותר הוא הסרט "אני ומיסטר מרשל", שעוסק ביתרונות הברורים שהדולר האמריקני מציג בפני החברה הגרמנית הפוסט-נאצית. במרכז הסיפור כורה צעיר שמגיע לחבל הרוהר העשיר בפחם, על מנת להירתם למאמץ ההחייאה של התעשייה הכבדה בגרמניה. כאן מדובר בשיר תהילה נטול בושה ועכבות למטבע האמריקני הירוק, שפועל כמו גלולת פלא למחיקת העבר הגרמני המבעית.
מורכב הרבה יותר מהסרט היווני או הגרמני הוא "הסנדלר והכובען", שכוון לחברה הבריטית ולצורך הבהול שחשו אז בוושינגטון לשנות את קו החשיבה של הקפיטליזם המיושן - שיווק ישיר. זהו סרט אנימציה משוכלל, המבהיר היטב את יתרונותיה של הגלובליזציה, תרבות המותג והשיווק המשולב, שמפלח שווקים על פי הרגלי צריכה משתנים. למרות שהסרט נוצר לפני 54 שנה, הוא נראה טרי ומתאים לא רק להפצתם של רעיונות תאצ'ריסטיים, כי אם אפילו להנחלת ההשקפה הביבית, השורה עתה על הכלכלה הישראלית.
יוצריו של "הסנדלר והכובען" הם בני הזוג ג'ון האלס וג'וי בצ'לור, שהתפרסמו בעיבוד המונפש שלהם ל"חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. עם השנים נודע ש"חוות החיות" (54'), המצליח בסרטי האנימציה הבריטיים עד בוא "צוללת צהובה", הופק בסיוע קרנות סודיות של ה-AIC. כך שהכל באמת נותר במשפחה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אירופה חרבה
|
|
|
|
|
|
|
קישטה מייקל מור
|
|
|
|
|
|
|
תוכנית מרשל ההיסטורית סללה את הנתיב. נעמי קליין, פרשנית חברתית ועתה גם קולנוענית, קוצרת כעת את פירות הביאושים של הגלובליזציה. קליין, מחברת המניפסט "נו לוגו", שממריד את קוראיו נגד האימפריאליזם הכלכלי בנוסח העכשווי המתוחכם והמשעבד שלו, כתבה והפיקה ביחד עם בעלה אבי לואיס את סרט התעודה "The Take" ( הניתן לתרגום כפול כוונות: "ההשתלטות" או "הגזל" ), סרט דוקומנטרי שהוא הדבר הכי רחוק מאסכולת מייקל מור האופנתית.
קליין ולואיס הדרימו מקנדה לארגנטינה, על מנת לתעד את קריסת המערכת הכלכלית המקומית, תוך שהם מתצפתים באופן מיוחד על הליך חברתי מרתק, שבמהלכו השתלטו פועלים על מפעלי ענק שנזנחו בכוונה תחילה על ידי בעליהם. מדובר בתוצאות לוואי למבצעי ההפרטה המקיפים, שאפיינו את נשיאותו של קרלוס מנם (89'-99'), ואשר בסיומם מצאו עצמם עשרות אלפי עובדים ללא מקומות העבודה שלהם.
ביוזמה ישירה, מגובה לעתים על ידי מערכת בתי המשפט, החלו הפועלים להתניע מחדש את מכונות הייצור, תוך שהם משחזרים חלק מתזות הסינדיקליזם שנפוצו עוד במאה ה-19, בשחר ימי הסוציאליזם. בישראל תועד תהליך דומה ב"דרומה", סדרתם של ג'ולי שלז ודורון צברי.
קליין ולואיס, הרבה יותר ממתחריהם הישראלים, משכילים להרחיב את הדרמה האנושית-כלכלית, ולשזור לתוכה את המרכיבים הפוליטיים ההכרחיים - מעורבות אמריקנית, תככי שלטון בבואנוס איירס ושרידים עשנים לפרוניזם הפופוליסטי, הייחודי לארגנטינה.
בניגוד למייקל מור, למשל, קליין/לואיס אינם מציבים את עצמם במרכז הסיפור שלהם, אלא מסתפקים בטקסט תיעודי קונבנציונלי כמעט, המזכיר כתבות מגזין חדשותיות. אחרי השטויות של "פרנהייט 11/9" והמתקפה הטפשית על קציצות מקדונלדס, שהם שני סרטי התעודה המצליחים בכל הזמנים, מגיע "The Take" כמשב רוח שמרני מרענן. נכון הוא שקליין ולואיס אינם מסתירים לרגע את אהדתם לצד אחד בסיפור הכלכלי המורכב הזה, וזאת בניגוד לעקרונות התיעוד העיתונאי הקלאסי, אך היעדר הממד הסנסציוני וההתעקשות על דיון ענייני בלבד, בלי קשקושי פולקלור בנוסח מייקל מור, יש בו כדי להשיב את האמון במדיום הדוקומנטרי, שהפך לאחרונה לקוקטייל של בדרנות וטלוויזיית מציאות.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
