 |
/images/archive/gallery/179/938.jpg אר.אי.אם.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| REM, פעם הלהקה הכי גדולה בעולם, מוציאה דיסק חדש ויוצאת במסע הופעות נגד ג'ורג' בוש. ראיון |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
איתי ולדמן
8/10/2004 9:08 |
|
|
|
|
|
|
|
כשניגשים להאזין לאלבום חדש של REM, או לחלופין כשבאים לראיין חבר מלהקת REM, עייפות, גיל ובאסה הן מילות מפתח. העייפות והגיל הם שלהם: השנים נתנו את אותותיהן באחת מהלהקות הגדולות אי פעם, וכבר כמה שנים שהיא לא מצליחה להתרומם לגבהים האדירים והנדירים שאליהם נסקה בשנות השמונים ובראשית שנות התשעים.
הבאסה היא שלנו מכיוון שזה לא קל לצפות בדבר שאתה אוהב, בין אם זה אדם, להקת רוק או שיח נענע, דועך ונמוג. ומה לעשות, זה מה שקרה ל-REM בשנים האחרונות. הראיון הזה עם גיטריסט הלהקה, פיטר באק, נערך לאחר שיצא לי להאזין רק לסינגל "Leaving New York", מהאלבום החדש של ההרכב. כך שכל הנאמר כאן רלוונטי ל-24 השנים שבהן הלהקה קיימת, מינוס האלבום החדש.
תקציר REM מזורז למי שבילה את העשור הקודם בשינה או עם חצי קילו דונג תקוע לו באוזניים: REM הוקמה ב-80' בעיירה אתנס בג'ורג'יה, ארצות הברית, על ידי ארבעה חברים: הסולן מייקל סטייפ, הגיטריסט פיטר באק, הבסיסט מייק מילס והמתופף ביל בארי (שעזב את הלהקה ב-97').
בימיה הראשונים נקראה הלהקה "The Twisted Kities" ועשתה סוג של ג'אנגל-פופ קופצני, שהיה ברור שהוא מושפע רבות מהפאנק והפוסט פאנק של סוף שנות השבעים, ועדיין נשמע שונה לגמרי.
בשבע השנים הראשונות לקיומה נחשבה הלהקה לסוג של סנסציית אינדי. כל מי שהחזיק מעצמו חובב רוק-שוליים ידע לדקלם את כל שיריה של הלהקה לאחור ועם יד אחת קשורה מאחורי הגב (זו רק אימרה, בפועל זה לא מקשה על הדיבור. נסו והיווכחו).
ב-87' יצא אלבומם החמישי, "Document", ובו הלהיט "The One I Love", שנכנס לעשרת הגדולים במצעד האמריקני וזיכה אותם לראשונה בפרסום ארצי מאסיבי. בעשור הראשון לקיומה נחשבה
הלהקה לסוג של אניגמה מוזיקלית. היא החליפה סגנונות בין אלבום לאלבום, פעם הולכת לכיוונים יותר אווריריים ומשוחררים, פעם לכיוונים יותר עגמומיים ופעם ליותר קופצניים.
החזות הביזארית של הסולן סטייפ יחד עם זהותו המינית המעורפלת (שלבסוף נפתרה כשהוא יצא מהארון באופן רשמי לפני שלוש שנים) תרמו כמובן למסתורין. סימן ההיכר של הלהקה באותה תקופה, כשם שהוא עד היום, היה קולו המרגש והמובחן עד מאוד של סטייפ.
בתחילת שנות התשעים לא היה ברור לאן נותר ללהקה להתפתח. לאחר שישה אלבומים, כמעט כולם מצוינים, נראה היה שהלהקה הגיעה לסוג של מזלג דרכים, אשר שביל אחד שלו מוביל להפיכתם ללהקה הגדולה בעולם, והשביל השני מוביל להישארותם אגדת אנדרגראונד לנצח. חברי הלהקה בחרו באפשרות הראשונה. עם שני אלבומים לא פחות ממושלמים שיצאו שנה אחרי שנה, "Out of Time" האקלקטי ו"Automatic for the People" האפל והמהפנט, ואיתם שני להיטי ענק-"Losing My Religion", שהיה חביב מסיבות הכיתה בפרדס חנה, ו"Everybody Hurts", הלעוס אמנם, אבל עדיין יפהפה - הפכה REM ללהקה הגדולה בעולם (יחד עם U2).
בשנים אלו הגיעה הלהקה לפיק היצירתי שלה, ומשם החלה הירידה. במקביל להפיכתה לחיית איצטדיונים (ההופעות שלה הן עד היום מהמשובחות שתמצאו), נראה שהמעיין היצירתי הנובע של חבריה החל להתייבש. זה לא שהם הפסיקו לכתוב שירים משובחים, אלא שהכמות שלהם החלה להתמעט מאלבום לאלבום.
בעוד שבתחילת דרכה היית צריך ממש לחפש עם זכוכית מגדלת מוזיקלית כדי למצוא אצלה שיר שאינו ראוי, באלבומים האחרונים המצב התהפך. לשיא שלילי הגיעה הלהקה בשני אלבומיה האחרונים, "Up" ו-"Reveal", שהיו , למרבה המבוכה, טיפה משעממים.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
"הזמן יכול לעבור מאוד מהר כשעושים מוזיקה"
|
|
|
 |
|
|
|
החודש יוצא אלבומה ה-13 של הלהקה, העונה לשם "Around The Sun". את יציאת האלבום מלווה מיני מסע הופעות מקדים באירופה, יחד עם ראיונות טלפוניים לכל העולם. ישראל הוגרלה לדבר עם פיטר באק, החבר המבוגר בהרכב (48 בעוד חודשיים), שאמור להיות גם החבר הפילוסופי בלהקה.
הרבה פעמים כשאומרים על אדם שהוא פילוסופי הכוונה היא שהוא לא אומר הרבה, מה שאנשים מפרשים כעולם פנימי עשיר. ואכן, באק לא אומר הרבה. יכול להיות שזה בגלל ששניים וחצי עשורים של ראיונות פשוט גמרו לו את הסוס, יכול להיות שזה בגלל שבזמן הראיון הוא היה באוסטריה, ויכול להיות שסתם אין לו יותר מדי מה להגיד. בפועל הוא מאוד קורקטי ודי יבשושי, ועונה בקצרה בדיוק על מה ששואלים אותו, בלי לסטות סנטימטר ימינה או שמאלה.
בהתחלה ניסיתי להבין האם השיר "Leaving New York" הוא בעצם מטאפורה לצורך להשאיר את ה-11 בספטמבר מאחור ולהמשיך הלאה. "אפשר לקרוא זאת כך, כן" משיב באק, "אבל אפשר גם להבין זאת באופן מילולי - לעזוב משהו מאחור, לעזוב את ניו יורק במקרה הזה, ולהמשיך הלאה למקום הבא. אני חושב שזה קצת משניהם".
- איך האלבום החדש נשמע? אתה מרוצה ממנו?
"אני חושב שזה אלבום מאוד חזק. אני חושב שיש בו הרבה שירים חזקים. אני לא בטוח שאפשר לאפיין את האלבום רק מהסינגל. האלבום מכסה הרבה טריטוריות, הוא מאוד אקוסטי ופולקי".
- כשהתחלתם לעבוד על האלבום היה לכם איזשהו כיוון לגבי הסאונד שלו?
"אני חושב שאם היית שואל אותנו את זה לפני שנה וחצי, היינו אומרים שהכיוון שלנו הוא שהאלבום יהיה יותר רוק. אבל כשאתה מחליט איזה שירים ייכנסו לאלבום, אז אתה הולך עם השירים שמתחברים ביחד, ויצא אלבום יותר שקט ממה שהתכוונו. אני חושב שהאלבום נשמע בערך כמו איך שזה לגור באמריקה עכשיו".
- איך זה לגור באמריקה עכשיו?
"אני חושב שזה מלנכולי, וזו ההרגשה של האלבום. האלבום מנסה לתפוס את התחושה הזאת".
- למה "Around the Sun"?
"זה שם של אחד השירים, וזה מסמל את הזמן שעובר. אתה יודע, הארץ סובבת סביב השמש. כשאתה מגיע לגילי אתה מתחיל להרגיש שהזמן עובר מהר".
- אתה מרגיש שהזמן שלך עבר מהר?
"תלוי מה אתה עושה".
- כשאתה כותב ומנגן שירים?
"כן, הזמן יכול לעבור מאוד מהר כשעושים מוזיקה".
- אתה מהאנשים שחושבים כל הזמן לאן הזמן ברח?
"אני ללא ספק חושב כל הזמן שצריך ליהנות מהרגע. זה גם משהו שבא עם הגיל. המחשבה היא שהכל עובר, אז כדאי להעריך את מה שבא".
בשנים האחרונות הפכו חברי הלהקה לסוג של אוחצ'ות פוליטיות. הם מעורבים מאוד בשלל סוגיות עולמיות, והאתר שלהם באינטרנט משמש כמעין מכה לפעילי זכויות אדם. השבוע מגיעה המעורבות הפוליטית שלהם לשיא, עם פתיחותו של של מסע ההופעות המתוקשר "Vote for Change".
מדובר באיחוד כוחות של מספר מוזיקאים אמריקנים בולטים, ביניהם פרל ג'אם, ברוס ספרינגסטין ודיקסי צ'יקס, שבמשך עשרה ימים, בין ה-1 ל-10 באוקטובר, יופיעו ב-30 ערים שונות, כחלק ממסע תמיכה במועמד הדמוקרטי לנשיאות ג' ון קרי. ההופעות יתרכזו בערים הנחשבות מתנדנדות מבחינה פוליטית, במטרה להטות את הכף לכיוונו של קרי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"Around The Sun". צילום: עטיפת הדיסק
|
|
|
|
|
|
|
"עדיין יש לנו לאן ללכת"
|
|
|
|
|
|
|
- קראתי באתר הבית של "Vote For Change" שכולכם חולקים את האמונה שאלו הן הבחירות החשובות ביותר אי פעם.
"אני חושב שאלו בחירות מאוד חשובות, אני לא יודע אם הכי חשובות, אבל אלו בטח הבחירות הכי חשובות של השנים האחרונות. הבחירות הללו הולכות לקבוע איזו מדינה אנחנו הולכים להיות. אני חושב שכמה מההחלטות שהתקבלו בשנה האחרונה, כמו ההחלטה לצאת למלחמה בעיראק, היו ממש הרות אסון. העולם היום הוא מקום הרבה יותר מסוכן ממה שהוא היה לפני שנה. האם זה בגלל מה שעשינו בעיראק? אני לא יודע, אבל מאוד יכול להיות".
- אתם מסתובבים בעולם כבר הרבה שנים. אתה מרגיש אקלים שונה היום?
"דברים השתנו, כן. הפעם הראשונה שעשינו טור באירופה היה ב-83'. מאז החומה נפלה בברלין והתרחשו עוד אינספור אירועים דומים. אני חושב שהעניינים ממשיכים להשתנות".
- השינוי הוא לרעה, או שזה פשוט שינוי?
"נראה שאמריקה עשתה סיבוב גדול, וכיום יש נטייה פוליטית הרבה יותר ימינה. השאלה היא האם המדיניות הימנית הזאת היא אפקטיבית. אני חושב שהמשטר הנוכחי של אמריקה מורכב מאנשים די חסרי יכולת".
- אנחנו מגיעים לשאלה הנצחית לגבי היכולת של האמנות להשפיע. אמריקה היא מדינה ענקית, 250 מיליון איש, אתה באמת חושב שמסע ההופעות הזה שאתם יוצאים אליו יכול לחולל שינוי?
"כן, זו בעיה, אמריקה באמת ענקית. היה עדיף אם היינו חמש מדינות נפרדות. אני לא יודע אם אנחנו יכולים להשפיע. לפעמים אתה פשוט עושה מה שאתה מרגיש שאתה צריך לעשות, ומחכה לראות מה יקרה".
- בוא נעזוב את הפוליטיקה, מזה יש לנו מספיק כאן. שמעתי שאתה מסתובב עם iPod עם אלפי שירים עליו.
"כן, יש לי ארבעה כאלו".
- ארבעה? וואו.
"כן, אנחנו פשוט מטיילים המון ואני אוהב שיש איתי מוזיקה".
- מה תפס את האוזן שלך לאחרונה?
"הייתי בחנות תקליטים שבוע שעבר וקניתי את החדשים של ביורק ושל הליברטינז. האלבום של הליברטינז מאוד מאוד קול. האלבום של ביורק מדהים בעיניי".
- קשה לי איתה. בהתחלה נורא אהבתי אותה, אבל אחרי כמה זמן היא די עלתה לי על העצבים.
"אני עדיין לא הגעתי לשלב הזה. אני חושב שזה אלבום מאוד אמיץ ומעניין ".
בשנים האחרונות, בגלל ההתפתחות האדירה של אמצעי התקשורת, נראה שהרבה יותר קל ללהקות להתפרסם ולהפוך לענקיות. כל אוסף עוללים זבי חותם שהסולן שלהם יודע לענטז נכון והתספורת שלו מגניבה פלוס, הופך בן לילה לדבר הבא. "אני לא יודע אם זה היה יכול לעבוד עם להקה כמונו", אומר באק.
- היום להקה כמו קולדפליי תוך אלבום אחד כבר הפכה ללהקה הכי גדולה בעולם. לכם היה אלבום ראשון מצוין, וכלב בקושי ידע לאיית את השם שלכם. וזה לא שם קשה לאיות.
"אני דווקא די שמח שלקח לנו הרבה זמן להתפרסם. זה נתן לנו זמן ללמוד ולהבין מה אנחנו עושים ואיך אנחנו רוצים לעשות את זה".
- מאז האלבום האחרון שלכם היו הרבה שינויים בדרכי צריכת המוזיקה בעולם. היום כל המוזיקה ניתנת להשגה דרך האינטרנט. זה השפיע בצורה מסוימת על מה שאתם עושים?
"אני חושב שהדרך שבה אנו ניגשים למוזיקה נשארה אותו דבר. אני חושב שהאינטרנט נותן דרך נוספת להגיע לאנשים. אנחנו כל הזמן מפרסמים באתר שלנו שירים חדשים בחינם, ואני רוצה להאמין שבדרך זו אנחנו מגיעים לאנשים שאחרת לא היו קונים אלבומים שלנו".
- בתחילת הקריירה שלכם הייתם מופיעים מול קהל שהיה ברובו בגיל שלכם. היום אתה עומד מול איצטדיונים מלאים בחבר'ה שיכולים להיות הילדים שלך.
"כן, אני חושב על זה לפעמים. אני מניח שאנחנו מצליחים לגעת בהם ברמה מסוימת, אם הם הולכים וקונים כרטיסים בשביל לבוא לראות אותנו. לפעמים זה מרגיש מוזר לחשוב על זה, אבל אז אני נזכר שכל החיים מוזרים, אז אין מה לדאוג".
- מה המוטיבציה שלכם להמשיך, אחרי שהשגתם בערך כל מה שניתן להשיג במוזיקה?
"אני חושב שעדיין יש בתוכנו עוד כמה אלבומים מצוינים שעדיין לא יצאו, אז אני רוצה לעשות אותם. אני לא מרגיש שאנחנו גמורים. אני חושב שעדיין יש לנו לאן ללכת".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
