 |
/images/archive/gallery/164/685.jpg ''הארץ המובטחת'', עמוס גיתאי.
צילום: ארכיון  |
|
|
| לאן נעלם הקולנוע הישראלי? |
|
| דווקא בשנת השיא של הקולנוע המקומי לא זכה פסטיבל חיפה, שנחתם ביום חמישי, ליהנות מהפירות, וכך איבדה התחרות ממשמעותה. את החלל תפסו סרטים מחו"ל, סרטים דוקומנטריים ואפילו סדרות טלוויזיה חדשות |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
מאיר שניצר
10/10/2004 9:07 |
|
|
|
|
|
|
|
ככל שהדברים נוגעים ברפרטואר הסרטים הזרים, דומה שהשנה גבר פסטיבל חיפה על מתחרהו הכבד מירושלים. אך ככל שהדברים קשורים לסרטים עלילתיים מתוצרת ישראל, חיפה כלל לא היתה על המפה. 14
הסרטים מתוצרת הארץ, שהתמודדו בחודש יולי האחרון בתחרות וולג'ין הירושלמית, רוקנו כמעט לגמרי את המאגר הפילמאי המקומי, ולחיפה נותרו רק שאריות מתחתית הסיר.
עוד בטרם פרשו מהפסטיבל "שושלת שוורץ" של שמואל ואמיר הספרי ו"לרקוד" בבימוי מרק רוזנבאום, ברור היה שאי אפשר לקיים השנה בחיפה תחרות ישראלית בעלת משמעות. עם פרישתם של שני אלה, נותרו בתמונה שני סרטים בלבד - "הארץ המובטחת" ו"ריקי ריקי" - שהרבה אי אפשר היה
לעשות איתם. זאת, עוד בטרם נכנסים לדיון על איכויותיהם הפילמאיות.
כך קרה שבשנת השיא של הסרט המקומי, בוטלה אחת מתוך שתי התחרויות המשמעותיות בארץ. בהחלט חומר למחשבה על האופן הבלתי נבון הנטול זווית ראייה כוללת, שבו מתנהל כאן נושא הפצת הסרטים הישראליים. אילו כמה מהסרטים הטובים והפחות טובים, שהתמודדו לפני שלושה חודשים על פרס וולג'ין, היו משכילים להתאפק ולא לרוץ סתם כך לירושלים, ניתן היה להחזיק בחיים גם את התחרות החיפנית שהרי לא לכל הסרטים שהתעסקו בירושלים בהורדת ידיים הדדית נקבע מועד הפצה בבתי-קולנוע מסחריים, חלקם יכול היה בוודאי להמתין עד חיפה ובכך להבטיח תחרות דרמטית נוספת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"אהבה זה כואב"
|
|
|
 |
|
 |
|
שני סוגים של הטלת דיכאון
|
|
|
 |
|
|
|
מחיקת נוכחותו של הקולנוע הישראלי, הכאיבה עוד יותר לנוכח רמתה של שארית הפליטה, שנותרה מהתחרות הגנוזה - סרטיהם של עמוס גיתאי ואיתן ענר. שני סרטים, שני סוגים של הטלת דיכאון.
ב"הארץ המובטחת", שאך לפני חודש התמודד בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה היוקרתי, מציג גיתאי אתגר קשה (ובלתי מומלץ בעליל) לעיכול, בדמותו של סרט אבסטרקטי כמעט, השולל את מימד העלילה לטובת רצף סצינות האמורות לשקף את הנושא. והנושא, על פי מה שניתן להבין מאופני הצילום הנייד והעצבני של קרולין שמפטייה, אמור להתמקד בסחר הנשים הרוסיות בשוק הזנות בישראל.
למען האמת,אין זה מובן מאליו שזהו נושאו העיקרי של הסרט המופשט הזה, שהרי העדרה המפורש של עלילה ושלילה מכוונת של מידע עובדתי מהצופים, מותירים את "הארץ המובטחת" בתוך משבצת גדושה בספקות ובחשדות. כשם שהוא (כנראה) סרט שבא לתבוע את עלבון המין הנשי, יכול "הארץ המובטחת" לשמש גם כדוגמה בוטה לאופן שבו קולנוע עושה שימוש לרעה בגוף האשה. העמדה המתעתעת הזו-פעם בעד ופעם נגד - הינה אחת המכשלות הקשות בסרטו של גיתאי, והיא מרמזת על כך שאת נושאו של הסרט צריך אולי לחפש במקום אחר.
ייתכן בהחלט ש"הארץ המובטחת" החידתי כלל אינו עוסק בגוף האשה כמוצר צריכה מסחרי. יכול להיות שנושאו המרכזי של סרט זהו הקולנוען גיתאי ויכולתו העילאית לשווק את עצמו בכל מצב צבירה שהוא. חידת מעמדו הבינלאומי הרם של במאי ישראלי זה, לצד חוסר נוכחותו בקולנוע המקומי, ממשיכה לנקר גם לאחר בכורת "הארץ המובטחת", שלא מבטיח כלום וממילא גם לא מקיים.
גיתאי לא הפתיע, איתן ענר כן. והיתה זו הפתעה לשלילה. לאחר בימוי של מספר דרמות טלוויזיה, בחלקן ראויות ביותר, ענר מציג עתה סרט בכורה עלילתי. "ריקי ריקי" שלו, על פי תסריט מאת דלית קאהן, אמור היה להיות הקומדיה השנונה והנשכנית, שתעמיד בפינה את מרכולתן הספרותית של עירית לינור וחקייניותיה. התוצאה המגושמת ונטולת החן, יש בה כדי להסיג לאחור משהו מהישגי הקולנוע הישראלי בשנה החולפת.
תסריט צפוי ובעל מבנה לקוי, דיאלוגים המפספסים את הפואנטה וקצב משמים של אירועים. כל אלה חוברים יחד לשידוך הקולנועי של הבמאי ענר והתסריטאית קאהן, שנושאת כאן על כתפיה הרופסות משהו גם את גילום הדמות המרכזית.
כאילו לא די היה ב"אהבה קולומביאנית" ו"משהו מתוק" - שתי קומדיות חתונה לא מוצלחות שעלו לאחרונה בבתי הקולנוע - מגיע עתה "ריקי ריקי", על מנת לצרף את פרי הביאושים שלו על אותה אמירה מקרטעת על אודות החרדה מפני הזוגיות.
נכון הוא שהעידן הנוכחי - העידן של הגלישה באינטרנט והשיחות הסלולריות - מעודד קיום יחידאי של צעירים התקועים באינפנטיליותם, כאילו הם עוד פרק בסדרה "חברים". אך הקולנוע, מטבע בריאתו, יכול לשמש מנוף לדיון משמעותי יותר בנושא הבדידות מאשר מקבץ הקומדיות הזה, על אודות דמויות חלולות, שכל קיומן נעוץ בצעירותן.
ובאותו העניין בדיוק גם "אהבה זה כואב", הסדרה החדשה של ערוץ 10, בכיכוב דנה מודן, שקטפה בחיפה את הפרס בתחרות הדרמות לטלוויזיה. בהעדר תחרות סרטי קולנוע, הועתקה תשומת הלב למוצרים חדשים, שהוכנו לאחרונה עבור הערוצים המסחריים השונים - "טלעד", " הום ויז'ן" וערוץ 10. צפייה בשני הפרקים הפותחים את הסדרה הרומנטו-מתחכמת של מודן, מבליטה את הממצא המדכא, שאוזכר כבר בפיסקה הקודם - התשקיף החזותי המעודכן של הדור הצעיר, הדור החלול, דור המחסומים התר אחר הימלטות אסקפיסטית ומשתדל להתנחם ביצירת זוגיות פיקטיבית, בעידן השולל זאת בפירוש. והנה כי כן: החתונה בישראל כאקט פוליטי. אולי נושא השווה דיון מורחב, ללא קשר לפסטיבל חיפה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
