 |
/images/archive/gallery/148/916.jpg רון מיברג.
רובי קסטרו  |
|
|
|
|
|
|
| רון מיברג מהרהר במותו של כריסטופר ריב, גיבור העל שנפל |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כאשר ערוצי הטלוויזיה הישראלים מבקשים להיות חגיגיים הם משדרים את סדרת סרטי סופרמן ברצף. כך היה בחגים שעברו. לכן אני זוכר את החיוך המצודד והמבויש, את בלורית הפחם ואת השרירים התפוחים שממלאים את בגד הגוף הכחול. כריסטופר ריב התעופף אצלנו בשבוע שעבר, נושא את דגל הפסים והכוכבים ותקע אותו על גג הבית הלבן, מתנה לנשיא.
ריב מת אתמול אחרי שהיה מרותק לכיסא גלגלים תשע שנים, אחרי ששקע בתרדמת שבה לקה בהתקף לב, סיבוך רפואי של פצעי לחץ. במותו – אחרי שהפך משותק בכל גופו בתאונת רכיבה – הצטרף ריב לטרגדיה המתמשכת של יוצרי ושחקני סופרמן. שום דבר לא יכול היה לעזור לו. גם לא קריפטונייט, אותו יסוד מינרלי ירקרק שנותר לפליטה מכוכבו שהתפוצץ. גם מרלון ברנדו, מי שגילם את זור-אל, אביו בסרט סופרמן הראשון, מת השנה. אלא שברנדו מת בן 80, אחרי שהתעלל בגופו שנים רבות, בעוד שריב היה פוסטר מהלך לבריאות נפשית וגופנית.
בעידן שבו כל בדל קומיקס או חוויה בדיסנילנד הופכים לסרט, קשה לזכור את מידת
ההתפעמות, הבומבסטיות והחדשנות שליוו את סרט סופרמן הראשון. ריב היה יותר פעלול חזותי מאשר שחקן. הוא לא רק דיבר, התאהב והלך – הוא עף. ממרחק השנים יש משהו גמלוני ופרימיטיבי בפעלולי הטיסה שלו. הרמת היד, קפיצת האגרוף, הקפיצה למעלה ואחריה השיוט האיטי בשמיים שניכר בהם בבירור כיצד צולם באולפן על רקע של מסך כחול. היום זה לא היה עובד בערוץ טלוויזיה קהילתי, אבל באותם ימים זה היה פנס קסם.
הוא לא היה שחקן גדול. אפילו לא בינוני. הסרטים שבהם השתתף מחוץ לסדרה שעשתה אותו היו זניחים למדי. כאשר צריך להתגייס ולומר משהו לזכותו, ניתן לומר שהיה בו משהו הגון מאוד. אותה איכות כל-אמריקאית של צדק וחירות. התכונות הטרומיות האלה היו ארוזות בגוף מרשים – אם כי לא בסגנון השוורצנגרי – אבל לא היתה בו את הממזריות של מגלמי גיבורי קומיקס אחרים כוואל קילמר, מייקל קיטון או ג'ורג' קלוני. לפעמים כשאני מביט בערד ניר מגיש את "סדר עולמי" בערוץ 2, אני חושב על ריב. זה מה שנקרא הופרדו בלידתם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
סופרמן. צילום: אי-פי
|
|
|
 |
|
 |
|
עשה כל מה שמצפים מסופרמן לעשות
|
|
|
 |
|
|
|
היתה בו אותה תמימות המתגבשת אצל אנשים חולים המסרבים להשלים עם נכותם. הוא מימן מחקרים, והזדרז לציין הישגים, שנועדו לשחזר עצבים וחוט שדרה שנפגעו. הוא האמין – או לפחות שיווק את התחושה – שישוב ללכת, למרות שפציעתו היתה חמורה וגורלו נחרץ. השיתוק שלו היה טוטלי. לכן הרבו כל כך לכתוב על האירוניה של מי שהיה סופרמן והפך לסופר-מת.
הוא כתב, הופיע בציבור, תמך בילדים נכים ועשה את כל מה שהייתם מצפים מסופרמן לעשות. היתה בו תמימות שלקחה את תפקידו ברצינות. כאשר הוריד את בגד הגוף, לא הפך ריב חזרה לקלארק קנט, עיתונאי חנון. הוא נשאר סופרמן מרותק לכיסא גלגלים. לפני מספר שנים שיחק ריב בגרסה עדכנית ל"חלון האחורי" של היצ'קוק, שהיה התפקיד היחיד שיכול היה לגלם. אבל איפה שבגרסה המקורית היה ג'יימס סטוארט צלם שרגלו נשברה וגם גרייס קלי היתה שלו, ריב לא קם בהפסקות כדי להסיר את הגבס. זה היה סוג של אומץ אמיתי.
ממרחק השנים נראים סרטי סופרמן מיושנים ופתטיים. האפקטים החזותיים היו בחיתוליהם. הנבלים היו מוגזמים. בעיקר ג'ין הקמן וטרנס סטמפ. הרעיון של הצלת האנושות מעצמה היה ונותר אצילי, אבל הכל התרחש בצורה קלושה למדי. סופרמן לא היטיב עם כוכביו. מרגוט קידר (לואיס ליין) שרדה, אבל רק אחרי שנמצאה מסוממת, שבורת שיניים ומתגוללת בפחי אשפה בלוס אנג'לס.
סופרמן מת
לגלריית התמונות של כריסטופר ריב
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | "הוא אחד העיתונאים בעלי ההשפעה התרבותית הגדולה ביותר בארץ בעשור האחרון, בעיקר על צעירים שנושאי הכתיבה, השפה ונקודת המבט של מיברג מדברים אליהם".
פרופ' עוז אלמוג, "פרידה משרוליק" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
