תרבות NRG - אבי רוד

ראשי > תרבות > דינוזאור

אבי רוד

רון מיברג לא כותב עדיין על האוטוביוגרפיה של דילן, אבל כן בוחן את התוצרים החדשים רוד סטוארט ורון ווד, נזכר ברוני ליין וממליץ על תערוכה של אנני לייבוביץ' במוזיאון תל-חי

דפדף בתרבות

רון מיברג
12/10/2004 15:02

ביום שישי שעבר חטפתי מסובבת מאמיר בן-דוד במוסף "הארץ". על זה נאמר, כואבים פצעי אוהב. חוץ מעמית שוהם, גם הוא באותו מוסף, אינני יכול לחשוב על מישהו טוב יותר מבן-דוד שיתקע לי. בן-דוד, לשעבר "מעריב" ו"אבטיפוס", הביא מה שנקרא בעגה העיתונאית "ספוילר", מלשון To Spoil , לקלקל. זה מה שעושים אצלנו כאשר יודעים שהזולת מתכונן נפשית לכתוב על משהו – הרה גורל מבחינתו – ומקדימים אותו בכמה ימים.

אין מי שיודע יותר מבן-דוד כמה זמן ובאיזו שקיקה אני מחכה לאוטוביוגרפיה

החדשה של בוב דילן. בסתיו שנה שעברה, בטעות שוודאי לא יחזרו עליה בעתיד, הכריזו ב"סיימון ושוסטר", מו"לים, שהכרך הראשון של זיכרונות דילן יראה אור באוקטובר 2003. כל כך האמינו, שב"אמזון" העלו את הספר לרשימת הקניות. שזה בדיוק המועד שבו רכשתי אותו בהזמנה מוקדמת. כמובן שדילן לא הגיש את כתב היד בזמן; ההזמנה נותרה בעינה; והספר רואה אור רק היום, ה-12 באוקטובר. בן-דוד מנהל ב"הארץ" מדור עיון במגזינים בשם "דפדפן". לכן היה מותר לו, על פי כללי משחק הוגנים, לנסח התייחסות מוקדמת ל"Chronicles”, דברי הימים של דילן, דרך הפריזמה של ראיון שהעניק דילן ל"ניוזוויק", אפרופו חלק א'.

האמת שהספר הגיע אלי ביום ראשון בטיסה ישירה, דיילים וכל זה, והייתי יכול לשחק לידי כולם ולכתוב עליו כבר השבוע. במחשבה שניה הבנתי שסיפור חייו של דילן בן ה-63, שזה חלקו הראשון בלבד, ראוי ליותר מעיון חפוז בשמה של שליחות עיתונאית נמהרת. מה גם שבן-דוד נהג בי בהגינות כאשר כתב ש"רון מיברג בטח ירחיב אודותיו בקרוב". סוג של ג'סטה. לצאת פטור בלא כלום אינני יודע. את מה שאני כותב כאן אמרתי לבן-דוד, קולגה וידיד, לפני שאני כותב.

בן-דוד מצטט את דילן המספר על תצלום שבו הוא נראה חבוש כיפה ליד הכותל המערבי. תצלום "שהופץ בכל העולם במהירות וכל הסמרטוטים הפכו אותי לציוני בן לילה". "התצלום ההוא", כתב בן-דוד, "שבו ידו גם כרוכה בתפילין, הופיע בשעתו בפעם הראשונה ב'מוניטין". משום שבקדנציה הקצרה שלי במדור זה השגחתי במסירותם הדקדקנית של קוראיו לפרטים וברצונם הדחוף להעמיד דברים על דיוקם, בחרתי לחסוך מהם את הטרחה. התצלום שעליו מדבר בן-דוד צולם ליד הכותל בשנת 1987 בידי מדריך תיירים זריז עין בשם זבי כהן, שהבחין בהתקהלות סביב רב הכותל וזיהה את דילן חוגג את בר המצווה של בנו ג'סי. תצלום שאותו רכשתי לפרסום ב"מוניטין" וברבות השנים הענקתי עותק ממוסגר שלו מתנה לבן-דוד. התצלום שאליו מכוון דילן צולם ב-1971 בשחור-לבן ומופיע באחת הביוגרפיות המוקדמות שלו מאת אנטוני סקדוטו. טעות סבירה שתיקונה נעשה ברוח טובה. אינני מתכוון לאכזב את הקוראים ולהתעלם חלילה מהספר הנדיר והמרתק הזה, אבל ראוי לעשות זאת בניחותא. במיוחד אחרי שאכלתי אותה.


ספרו החדש של דילן. צילום: ארכיון


	על הגובה


	אפילו מקטרגיו הנחרצים ביותר של דילן בישראל לא יטענו שרוד סטוארט הוא יוצר חשוב ממנו, אבל היו זמנים שסטוארט היה אחד הפרשנים היותר מרתקים של שירי דילן ורוקר גדול בעצמו. בשבוע שעבר הסתכנה נילי לנדסמן ("העיר") בחייה כאשר בחרה בסטוארט כגיבור נעוריה. מה שהיה עובר באהדה עמוקה ובהבנה גדולה – שלא לומר בסולידריות – ב-1972 למשל, לא יכול לעבור בשקט ב-2004. וודאי לא בעידן הטוק-בק האינטרנטי שבו כל קורא הוא ש"י עגנון ומותר לו להשתלח בכל כותב שאינו תואם את העדפותיו התרבותיות. איפה שבעבר שלטו בנו קלגסים תרבותיים, פוליטרוקים מטעם עצמם, היום מזנבים בנו דבורים וירטואליים. לנדסמן, כותבת לא בלתי אמיצה, היטיבה לנמק מדוע היה סטוארט של תחילת דרכו גיבור ראוי בעיניה. זו קביעה שקל וצריך להצטרף אליה, בעיקר נוכח יצירותיו המוזיקליות של סטוארט בתקליטי הסולו הראשונים שלו, נניח עד Never a Dull Momentn מ-72' ושותפותו ב-Faces (הפנים) עד פירוקה בשנת 75'. לצערי הייתי נטול פורום כאשר ראתה אור לפני כחודשיים הקופסה המשכנעת והמרגשת של הפנים, "חמישה בחורים נכנסים לבאר". כך נגזלה ממני הזכות לדון בפועלה של הלהקה הגדולה הזאת, שלעתים התכנסה בצלם – ולא בצדק – של הרולינג סטונז. מעט מהנזק הזה תוקן כאשר הוזמן רון ווד, גיטריסט הפנים, להחליף את מיק טיילור בסטונז.


עטיפת הדי.וי.די החדש של סטוארט


	סטוארט פלאגד


	העילה לדיון בסטוארט היא די.וי.די חדש מסדרת ה-Storytellerss של VH1. סטוריטלרס, כזכור, היא גרסה מפוטפטת יותר של אנפלאגד ב-MTV. המופיעים בה אמורים לספר סיפורים ולענות על שאלות בין השירים. סטוארט חתום גם על אנפלאגד נפלא שעולה בכמה דרגות על הדי.וי.די החדש, בעיקר משום שרון ווד וכמה מנגניו הוותיקים מלווים אותו שם. האנפלאגד הזה, כמו רבים אחרים, טרם יצא בדי.וי.די. אבסורדים ודיסוננסים רבים מגולמים ברוד סטוארט. קול אדיר, חם, צרוד ורב הבעה, הנודד במנעד רחב מבלדות מלודיות שוברות לב לרוקרים מקפיצי רגליים, לצד מה שנדמה לפעמים לאיי.קיו דו-ספרתי שמחלץ ממנו אמרות שפר קלושות והלצות שוביניסטיות ברמת קרינה של פלוטוניום; יכולת כתיבת שירים קולעים ואיכותיים המתחפרים מתחת לעור ומתנגנים בנו לנצח, לצד הומור ירוד של בתי אחווה אמריקאים שכדי להתקבל אליהם עליך לאנוס את חיות המחמד ואת רעיית הדיקן שלך; טעם נפלא במלווים, חברים לדרך מוזיקלית והשתלבות קולית, לצד טעם מזעזע בבגדים ובתספורות. שלטונו של סטוארט נגמר פחות או יותר בזמן הופעתו בישראל. מאז הפך מאחד מעמודי התווך של פלישת הרוק הבריטי למישהו שאת שיריו החדשים ראוי לשמוע במעליות ובסופרמרקטים. זה בערך הזמן בו החל לשדוד עריסות בחיפוש אחרי נשים. מבחר השירים בדי.וי.די החדש מבהיר כי אפילו סטוארט מיטיב להבחין בין שיריו הגדולים ליציאות הנחותות שלו. לכן הוא נוטה לכיוון רפרטואר הפנים וראשית דרכו. אינני מכיר – כולל אצל מי שאינם מסכימים על דבר – מי שיכול לעמוד בפני הקסם התוכני והמוזיקלי של "מאגי מיי". עצוב שסטוארט שכח את שם נגן המנדולינה שכה הכרחי בשיר הזה, אבל קשה להישאר אדיש כאשר מותיר סטוארט לקהל באולפן לשיר בלעדיו את הבית האחרון, ובני 20 עד 50 עושים זאת בדבקות גדולה. כמו סקוטי מפואר אחר, שון קונרי, נשמר סטוארט להפליא. הוא רזה. שערותיו עמו וקולו חם עדיין וצרוד. הבעיה עם הפנים המיתולוגית היא שהתיעוד שלהם, בעיקר משתי הופעות, מחריד. הצילום מזעזע. איכות הסאונד גרועה. ומבחר השירים קפריזי ולא מייצג אותם נאמנה. בהופעות הללו, שראו אור בדי.וי.די, נראה סטוארט כנרקומן מצונן עם צעיף כרוך על צווארו והוא בועט כדורים מהבמה לקהל. הבחירה ב- Stay With Me, אולי השיר הגדול ביותר של הפנים (למרות שאני מעדיף את DEBRIS של רוני ליין), מדוייקת. השיר הזה מתקפץ כמו הסטונז במיטבם. סטוארט נותן את המקסימום, אבל הגיטריסטים שאתו אינם נוגעים בקצה מכנסי העור של רון ווד. מה שמעניק הזדמנות לגילוי נוסף; די.וי.די נהדר המתעד הופעה של רון ווד בשם Far East Man. בסרט שלו חופפים שני שירים המופיעים בסרט של סטוארט: Stay With Me ו-Oooh-La-La. ווד הוא נגן גיטרה גדול שצירף אליו להופעה את סלאש מ"רובים ושושנים". אני לא מתגעגע לאקסל רוז, אבל סלאש נותן לווד את העומק והנהמה שכה חסרים אצל סטוארט. הגיטרות שלהם מצלקות ללא רחמים, בשעה שסטוארט עשה שגיאה טקטית חמורה כאשר הכניס להמנון של הפנים סולו סקסופון ארכני ומיותר.


עטיפת הדי.וי.די של רון ווד


	לעת בלותו


	לא כל יום זוכים חטיארים לרגעי נחת כה גדולים כמו הביצוע שמעניקים – כל אחד לשיטתו – ווד וסטוארט ל"או-לה-לה" הנהדר, שהוא גם מצבה ראויה לרוני ליין, שמת ממחלת ניוון שרירים אחרי שנות מאבק אמיצות וארוכות. אם ווד היה הגיטרה וסטוארט הקול של הפנים, ליין המנוח היה הלב והנשמה. השיר הזה, כמו שירים אחרים מאת ליין, בהשתתפות חבריו, הוא כל מה שהפנים היו בקפסולה קטנה. לא כותבים יותר מלים, חוץ מדילן, כמו I Wish That I Knew Now What I Knew Then When I Was Younger . שעה שעם ווד מנגנים ושרים בתו, בנו וגיסו, המחקה להפליא את קולו של סטוארט, בניסיון לשמר את אווירת הקאן-קאן הצרפתית של השיר, מוסיף סטוארט כינור (חליל אצל ווד) לתמהיל המוזיקלי. חוץ מהטעם, דבר נוסף שנפגע אצל סטוארט הוא הזיכרון. השכחה הזאת היא העילה לרגע המרגש ביותר בדי.וי.די. מישהו שנראה כמו בלם בארסנל, בלונדיני מוצק בבגדים צבעוניים מזן הגרדרובה של סטוארט, שיושב במקרה בשורה הראשונה, קם מהספסל עם מילות השיר מודפסות, מכיוון שסטוארט לא זוכר אותן. לא רק שהמלים ברשותו, הוא שר עם סטוארט אל אותו מיקרופון, כמו מלאך. במידה שאתם מאמינים לרוד כאשר הוא מבטיח שכל העסק הזה אינו מבויים, זה קטע גדול. עד שמסתבר שהבחור הוא אמריקאי מפלורידה. זהו רגע נדיר של עדנה למי ששכח שיצא לדרך כאוטיס רדינג וסיים אותה כפרי קומו. כאשר סטוארט מניח לקהל לעלות לבמה ולרקוד אתו לצלילי "אני עושה מסיבה" של סם קוק, ניתן להבחין כיצד ההיסטוריה עוצרת את מהלכה המהיר והנמהר ופותחת צוהר קטן לימים גדולים ונשכחים. "כל תמונה מספרת סיפור" ו"אף רגע משעמם", היו תקליטי ויניל גדולים של רוד סטוארט. עשיתי פעם בהיאחזות משהו נפלא למדי לצלילי "מלאך", גרסת הכיסוי של סטוארט לשיר של ג'ימי הנדריקס ואחרים. זה היה תקליט קצר למדי ועדיין הספיק לי צד אחד. סטוארט מתאר את תחושתי מאז בכנות לא אופיינית כאשר הוא נשאל על ההשראה ל"מאגי מיי". אז הספיקו לו 15 שניות, הוא אומר, היום הוא מצליח למשוך עד 30. מכיוון שהשראתו וזכרו המתוק של רוני ליין, נגן הבאס וזמר בהפנים, עלו כאן, אני מבקש להפנות את תשומת לבכם לאלבום של ליין בהופעה חיה, קצת לפני מותו. האלבום נקרא "Live In Austin", שזה בטקסס, וליין מבצע בו את שיריו הטובים, כולל "או-לה-לה", "את כה גסה" ואחרים. עם הקופסה של הפנים, האנתולוגיות הרבות של סטוארט והאלבום של ליין (שגם חבר לפיט טאונסנד באלבום בשנת 76' בשם "Rough Mix") והאוטוביוגרפיה של איאן מקלגאן, קלידן הפנים, אתם מסודרים.


רוני ליין, "Live In Austin"


	פארק היורה


	צילומי רוק מרתקים של אנני לייבוביץ' מתהילת "רולינג סטון" ו"ואניטי פייר", מוצגים כעת במוזיאון תל-חי. שמה של לייבוביץ', מבחינת צלילו, יכול להשתלב בקלות בשמותיהם של חללי תל-חי החרוטים על אנדרטת "האריה השואג" של מלניקוב. נהוג לספר אצלנו על השנה (1969) שבה עבדה מתנדבת יהודיה צעירה בשם לייבוביץ' בקטיף תפוחים בקיבוץ עמיר. בספר הצילומים היותר חשוב שלה, באמצע דברי ההקדמה מאת טום וולף, מופיע צילום שחור-לבן של סולם נטוש ניצב בין עצי המטע. כמו דברה ווינגר, שאותה צילמה גוהרת ערומה על כלב זאב, שנאמר עליה ששירתה בצה"ל, וכמו דילן, שאותו צילמה ממסגר את עיניו באצבעות ארוכות ציפורניים, שבקשתו להתקבל כחבר קיבוץ נדחתה בברוטליות בשל "חוסר התאמה", גם לייבוביץ' הציצה, נפגעה ושהותה הקצרה בארץ הקודש הפכה לפרט אקזוטי בקורות החיים שלה. מה שהופך את מוזיאון תל-חי לאתר טבעי לתערוכה שלה. די.וי.די: רוד סטוארט, Storytellerss VH1 די.וי.די: רון ווד, "Far East Man" דיסק: רוני ליין, "Live In Austin"