 |
 |
|
|
|
|
| עם עליית גרסת הבמה הישראלית ל"צלילי המוזיקה", רון מיברג נדרש להפיכתו של המחזמר הא-מיני לקאלט קאריוקי ולמיתוגה של ג'ולי אנדרוז כאייקון הומוסקסואלי |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רון מיברג
26/7/2005 16:01 |
|
|
|
|
|
|
|
אזהרה: בכתבה זאת 1,970 מלים
היה נחמד וגם יותר מקצועי, אילו כל מי שנדרשו בשבועות האחרונים לשמות גיבורי התרבות הקשורים במיוזיקול האלמותי "צלילי המוזיקה", היו מתעמקים קצת במשימה הלא-ממש-תובענית שהונחה לפתחם, ומדייקים בפרטים. למרות הפיתוי העדכני, שם המשפחה האוסטרית, אלופת היודל של זלצבורג, הוא פון-טראפ ולא פון-טראמפ. טראמפ הוא דונלד, המיליארדר האמריקאי מתוכנית הריאלטי. ג'ולי היא אנדרוז, ולא אנדריוז, אלא אם כיוונו המשבשים לשעטנז גלאמי בין הווארד יוז, מיליארדר אחר, לאנדרוז, האומנת המיתולוגית. אלוהים נמצא בפרטים, ויש דבר-מה מקומם בשיבוש נתוני פתיחה אלמנטריים. אם רמה מסינגר, מריה התל-אביבית, מדייקת בהגייתה ואומרת טראפ, מדוע לו לכתב "האולפן המרכזי" לדבוק באטימות נטולת ניואנסים לשיבוש המתלעע בפיו. לא חראם?
עם עומס החום והלחות איננו יכולים לעשות דבר. חוץ מאשר להתחבא מהם בצינת המזגן. אבל יש משהו מעורר תמיהה והשתאות, שעל רקע קיץ ישראלי רותח, התנתקות והכל, אנו מוצאים עצמנו מיטלטלים בין מוצרים טחובים ומעלי עובש של הווייה וולט-דיסנית בעגה בריטית כבדה ואפופת קורקטיות, שפה עליונה קשוחה והכל, כשאת היס"מ הטרום-פופי הזה מובילה ג'ולי אנדרוז של אמצע שנות ה-60', באותו רגע חמקמק אך מתוק, שקרירותה המינית האנדרוגנית שלטה בכיפה ושיבשה את הגנטיקה של אוהדי הז'אנר הבנאלי, במרחק שבין "מרי פופינס" ל"צלילי המוזיקה". מתקפת צמר הגפן המסוכר בעיצומה. הבעיה היא שהממתק השעיר והדביק אינו עומד יפה בתלאות החום והלחות.
עוד אנו מופצצים בקדימונים לגרסה המדובבת לעברית (נינט טייב) של "מרי פופינס", עלתה השבוע הפקה מקומית של "צלילי המוזיקה". הליהוק מעט תמוה; דודו פישר המתולתל והמזוקן עם הרקע החזני ודליים של שמאלץ ואידישקייט תלויים כריחיים על צווארו, הוא החלטת ליהוק ביזארית לתפקיד קפטן הימייה האוסטרי, שכולו גוף מתוח כמיתר, פרצוף מצולק של וטראן מלחמת העולם הראשונה וקוד התנהגות של קצין פרוסי. לא ברור מה עושה שם, במרפסת לגדות האגם האוסטרי, גברי בנאי, הגשש ממחנה יהודה, בתפקיד ידיד המשפחה התומך בברונית בעת מצוקתה.
על השאלה מדוע הפכה ג'ולי אנדרוז, מהנציגות המובהקות של הקולנוע האנמי, הכמעט לוקמי, של שנות ה-60' המאופקות והצוננות בבידור לכל המשפחה לפרסונה טרנווסטיטית, יש תשובה חתרנית: ברבות השנים ובמהלך הגדרת שולי טעמה של קהילת הגאים העולמית – ולא חייבים להידחק לדימויים נחותים של מעצבי פנים – צברה אנדרוז נוכחות של איקונה קאמפית והפכה למוצר קאלט מובהק. מי שנקלע לתחיית "צלילי המוזיקה", הסרט, בגרסת הקאריוקי שלו, בתיאטרון בלונדון בשנת 2000, הבחין בחטיפת הסרט ממרכז הזרם הבנאלי ומחמם הלב לכל המשפחה, לשדות הקאמפ הנצחיים של הקאלט ההומואי. גרסת הקאריוקי, עם כתוביות מדלגות בעליצות על המסך, משוטטת בעולם וגודשת אולמות בגאים מחופשים לדמויות מהסרט. מאז "דה רוקי הורור שואו" לא היה פנומן עליז כזה. הגבעות הירוקות קמו לתחייה עם צלילי מוזיקה ומעריצים מרחפים מעליהן כפרפרים ושרים בעונג את הלהיטים הגדולים. עכשיו זה אצלנו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
איקונה קאמפית
|
|
|
 |
|
 |
|
אישה אחת בוויילס ראתה את הסרט אלף פעמים
|
|
|
 |
|
|
|
מביכה מכל היא העובדה שהכל אמת. מריה אוגוסטה קוטצ'רה נולדה ב-1905. כאישה צעירה היא יועדה לעבודת האל במנזר נונברג בזלצבורג, אוסטריה, אך סבלה מבריאות רעה. בשל מצבה הרפואי, הוחלט כי מריה תצא מחוץ לחומות המנזר ותיקח עבודה כמטפלת בביתו של קצין בחיל הים האוסטרי. היא נישאה לקצין הנ"ל ב-1927, מעשה ששם קץ לכל קשר אינטימי בינה ובין אלוהים. לקפטן הימייה היו שבעה ילדים מנישואים קודמים. למריה ולו נולדו שלושה נוספים. ביחד יצרו מקהלה משפחתית שהרבתה להופיע. הקריירה של המשפחה נגדעה באיבה כאשר פלש אדולף היטלר לארץ מולדתו וסיפח אותה לרייך השלישי ב-1938. מריה ומשפחתה המורחבת נמלטו לאיטליה, אנגליה ולבסוף לארצות הברית. הקפטן מת ב-1947. שנתיים לאחר מכן התפרסם ספרה של מריה, "סיפורה של משפחת טראפ המזמרת". ב-1956 עובד הספר לסרט גרמני מצליח. מפיקים מוזיקליים החלו לרחרח סביב סיפור המשפחה, ובנובמבר 1959 עלה בברודוויי מחזמר בשם "צלילי המוזיקה" מאת רוג'רס והמרסטין. "פוקס המאה ה-20" הזדרזו לרכוש את זכויות הצילום של המחזמר, אבל חבלי לידתו של הסרט היו ארוכים וקשים. בתום חמש שנים של מאבקים והתחבטויות, הושלמה הפקת "צלילי המוזיקה", בבימויו של רוברט ווייז ובכיכובה של ג'ולי אנדרוז. הסרט הוצג לראשונה בניו יורק, ב-2 במרץ, 1965. עד היום הכניס הסרט כ-170 מיליון דולר. הוא נחשב לסרט המוזיקלי הפופולרי ביותר בכל הזמנים. אישה אחת בוויילס צפתה בו כמעט אלף פעמים.
בעיתונים שנפשי יוצאת אליהם, כ"ניו יורקר" למשל, נמצאים הפנאי והמקום לקיים דיון תרבותי מעמיק, משעשע ואינפורמטיבי, בכוח עמידתו של סרט ירוד למדי, שזה 40 שנה אינו יורד מסדר היום התרבותי. רק בעיתון שנשימתו מדודה והוא אינו דולק בעקבות זנבו, ניתן להתפלש חצי שעה בכוחות שהפכו את "צלילי המוזיקה" לאירוע קולנועי מכונן שצבעי הטכניקולור שלו אינם דוהים וגבעותיו הירוקות לעולם אינן מצהיבות. את הדיון ב"ניו יורקר" קיים אנתוני ליין המוכשר. רצה המקרה שליין ואנוכי נכחנו באותו קרניבל קאריוקי עליז בתיאטרון בלונדון בשנת 2000.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ג'ולי אנדרוז ב"ויקטור ויקטוריה"
|
|
|
|
|
|
|
צינה ארקטית חנוטה בחליפות מכנסיים
|
|
|
|
|
|
|
החוויה האולטימטיבית של מעריצי "צלילי המוזיקה" בגרסת הקאלט שלו, היא עותק הקאריוקי של הסרט המוקרן בערים מובחרות בעולם כקרקס נודד שאוהדיו הולכים אחריו לכל מקום. הרעיון בבסיס החוויה המשכרת, אלמנטרי למדי: אתה צופה בסרט, בגרסת הלא ערוכה, באיכות תמונה ירודה וסאונד נחות למדי, שמה שמבדיל בינו ובין הגרסה המלוקקת והמשופצת בדי.וי.די החוגג 40 שנה לפנומן, הוא שבגרסת הקאריוקי מנתרות כתוביות עם מילות השירים בסרט. המילים על המסך מאפשרות למכורים להצטרף להמולה המוזיקלית הכללית בגרון ניחר, ריאות רחבות ואהבה אין קץ להתרחשויות הבנאליות – אך המוכרות ויקרות כל כך - על המסך.
הדיון הזה מתנהל במים בוגדניים וטובעניים למדי, אבל גרסת הקאריוקי של "צלילי המוזיקה", כמו גם הכמיהה הסוטה ל"מרי פופינס", היא אחת מהגחמות התרבותיות-בידוריות של הקהילה ההומוסקסואלית בעולם. הסיבות גלויות לעין כשם שהן נסתרות, אבל משקיפי תרבות שחקרו את התופעה, יודעים להצביע על הדימוי האנדרוגני של אנדרוז, שגם כמושא אהבה נכסף של גברים הטרוסקסואליים הקרינה תמיד דואליות מינית וצינה ארקטית חנוטה בחליפות מכנסיים. כמובן ש"ויקטור/ ויקטוריה" הקאמפי, הוא שביצר את מעמדה של אנדרוז כדיווה הומו-לסבית נחשקת.
הכל ב"צלילי המוזיקה" סופח ברבות השנים למחוז הנפש הגאה. בשנים האחרונות הפכה גרסת הקאריוקי של "צלילי המוזיקה" לפריט קבע הכרחי ביומן השנה ההומוסקסואלי. חייו כאיקון הומואי החלו בפסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי של לונדון. הסרט מוקרן בהגשת מנחה; צופיו מחופשים למיטב הדמויות מהסרט, כולל אילתורים אבסטרקטיים כמו "חבילה קשורה בסרטים צבעוניים"; הקהל הנלהב שר ומרים את תקרת האולם; בהפסקה בסרט ניתן פרס לתחפושת הטובה ביותר. חוץ מהניחוח הדו-מיני הנודף מאנדרוז – שניסתה לשבור את הסטיגמה כאשר חשפה לשניה קלה את שדיה בסרטו של בעלה בלייק אדוארדס – לא מאתגר במיוחד לגלות את האטריבוטים המוטמעים ב"צלילי המוזיקה", ידיות שהומואים ממהרים לתלות מהן בקידושו של הסרט הירוד הזה לפארסה קאלטית בעלת מקדם לגלוג עצמי גבוה. צריך לשמוע 200 גברים מחורמנים שורקים עם אצבעות בפיהם למראה קפטן פון-טראפ, כריסטופר פלאמר הקנדי באחד מתפקידיו המביכים ביותר, כאשר הוא נכנס לסלון טירתו האוסטרית עם שוט רכיבה צמוד לירכו הנתונה במכנסיים הדוקים ללא סימני גיהוץ, ומדליקים מציתים מעל ראשיהם כמו היו בקונצרט רוק, בשעה שפלאמר הדוק השפתיים נותן את הביצוע האלמותי של "אדלווייס". המעורבות הנפשית ב"צלילי המוזיקה" היא בעצם סוד כוחו וקסמו הבלתי נמוגים.
עבור מי שצפו בסרט הזה בזמן אמת, כילדים בחברת הוריהם, למרות אותה חוויה מרגשת ומרעישה על פניה, בעיקר בישראל הצחיחה והשחונה מול הגבעות המוריקות, המזמרות והקמות לתחייה והאלפים המושלגים, תחושת ההתעלות המשכרת הייתה תוצאה של כוחם המוגבל המלודי והסאכריני של השירים; תחושת הגיבוש הקרבית של המשפחה תחת שרביט הניצוח של האומנת המתנזרת; ויכולת ההתחמקות האגדית של משפחת פון-טראפ מטבעת החנק המתהדקת של הנאצים, ימח שמם. "צלילי המוזיקה" אינו שורד יותר מצפייה אחת, משום שאחרי שגומרים לגלוש בשמנוניות על חיצוניותו החלקלקה, מבינים שיש בו בעיקר בנאליזציה מסוכנת, כמעט חתרנית, של הרשע (ע"ע חנה ארנדט). שהנאצים, כפי שהם מגולמים בידי חברי המשפחה משתפי הפעולה עם סרטי הזרוע הנאצים, כוונתם רעה אבל לא עד כדי כך שמישהו מהחברים החמודים של משפחת פון טראפ ישלם עליה בחייו. עשרים שנה בלבד אחרי מלחמת העולם השניה, היה צריך חוצפה גדולה לשטח ולגמד את אימי אותה מלחמה, לחביתית הבנאלית שהיא הרוע כפי שהוא מגולם ב"צלילי המוזיקה". הבנאליות הזאת, אם יסולח לי, כולל האטרקטיביות החזותית של הנאצים והצגתם כרעים בפוטנציה ולא כשטן בהתגלמותו האוסטרית, נמצאת בבסיס הערגה העליזה ל"צלילי המוזיקה". רמת ההזדהות הנפשית של צופים אלה כה גבוהה, שהיא מוצאת את ביטויה בסצינות שונות.
למשל, כאשר הברונית הצוננת והמבויתת (אלינור פרקר) על הקפטן האטרקטיבי, מזהה את הלהבה המתחזקת בינו ובין מריה, וגורמת לסילוקה של הנזירה המזמרת מהאחוזה המשפחתית. זה המקום שבו נשמעות קריאות מהאולם: "אל תשכחי את המתלה!". הכוונה כמובן היא למתלה הכובעים שכלל אינו מופיע בסרט זה, אלא דווקא ב"מרי פופינס". ללמדכם, שהעניין ההומואי ב"צלילי המוזיקה" הוא יותר קרבה רעיונית לג'ולי אנדרוז מטושטשת המיניות מאשר לסאגה האוסטרו-הרמונית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גרסת ברבי וקן נטולי איברי רבייה
|
|
|
|
|
|
|
מי שצפה ב"צלילי המוזיקה" פעם אחת בלבד, והדברים בדוקים, לא נפטר מעולם מסצינות מפתח במחזמר הדביק הזה. בעת סצינת החיזור של רולף, הנאצי בהתהוות, אחרי ליזל הבכורה, בגזיבו של האחוזה, סצינה עם פוטנציאל מיני מודחק למדי, נשמעות בעת הקרנת גרסת הקאריוקי האינטראקטיבית, הערות מחכימות לסדר מכיוון הצופים המעורבים. ההערות גסות וגראפיות למדי והן קוראות לנאצי הצעיר למהר ולבצע את זממו המיני בצעירה החסודה המתרפקת על עצים ושרה עד שמטוסי הלופטוואפה חוזרים מההפצצות האוויריות. הגאים בקהל משדלים את רולף, נאצי בן שבע-עשרה, לשחרר יתומה בת שש-עשרה מבתוליה, ולועגים לו על שאינו עושה כן. בעוד שנה הוא יהרוג יהודים במחנות השמדה, אבל עכשיו הוא מתלבט עד זרא, וגם אומר, הפיהרר ישמור, "את צריכה מישהו מבוגר וחכם יותר שיגיד לך מה לעשות". הקץ לנשק. הבדיחה הייתה, כמובן, ששרמיין קאר בתפקיד ליזל, הייתה בת 21 בעת הצילומים, ולכן לא הייתה זקוקה להדרכתו המהוססת של שמנדריק נאצי בן 17.
תפישתו הא-מינית של "צלילי המוזיקה", אלא אם הנשיקה חתומת השפתיים בין פון טראפ למריה עושה לכם את זה, היא גרסת ברבי וקן נטולי איברי רבייה שזכו להנפשה. הסרט סובל מכאבים כה עזים בהתאפקות, שהוא סדין לבן שעליו משליכים בני כל האסכולות המיניות את מאווייהם. לכן אין זה מפליא כלל שהת'ר מנזיס, ששיחקה את לואיזה, נעתרה בחיוב לפניית "פלייבוי" להצטלם בעירום מלא בירחון, אי שם בשנות ה-70'. למרות שיש לקפטן פון-טראפ שבעה ילדים, עדיין קיימת תעלומה גדולה סביב פוריותו והאופן שבה מימש אותה בין תרועת חצוצרה לתקיעת מפוחית, בה בעת שבה הסכים לנגן בגיטרה בפומבי עת שבני משפחתו נמלטו מאחורי הבמה אל החופש מהרודנות הנאצית.
למרות קבלת הפנים החמה לסרט הקיטשי הזה באמריקה, הבחינו מבקרי הקולנוע הבכירים שם כי משהו עמוק ומטריד לא בסדר אתו. לכן הם שחטו אותו בחדווה בוטה באלימותה. אולי הייתה זו העובדה שכל בני המשפחה היו לבושים בווילונות הטירה (צנע, אתם יודעים), ואולי הייתה זאת העציות של אנדרוז. ג'ודית קריסט קראה לסרט ב"הראלד טריביון", "דביק מגעיל". פולין קייל המיתולוגית, אז ב"מק'קול", קרעה את הסרט כאשר כינתה אותו "שקר מצופה סוכר שנדמה שאנשים מעדיפים לאכול". ביקורתה השלילית עמדה בסתירה כה גדולה לאהדת הצופים לסרט, שקייל פוטרה ממשרתה ועקב כך הגיעה ל"ניו יורקר", שם ניהלה קריירה עיתונאית מזהירה משך שנים ארוכות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
תעלומת פוריות
|
|
|
|
|
|
|
המוסר הכפול בהוליווד של שנות ה-60
|
|
|
|
|
|
|
"צלילי המוזיקה" תרם רבות לאישושם של שקרים רבים בדבר מלחמת העולם השניה והסיבות לפריצתה, כשם שעיוות במגמתיות את ההיבט הביוגרפי של מעללי משפחת פון-טראפ. מריה האמיתית לא דמתה כלל לג'ולי אנדרוז. לא שאנדרוז היא פמלה אנדרסון, אבל בימים טובים ניתן לזהות בה דבר מה חינני במובן הגברי. מריה, על פי התמונות, דמתה יותר לאחת מאותן סוסות לא אצילות שבני אצולה אוסטריים נהגו לרתום לעגלות שפינו את החציר מהאורוות. "צלילי המוזיקה" מקומם בעיקר בגלל הצגת היבט בנאלי להחריד של הנאציזם המתהווה. כאילו שחטאם הגדול ביותר של הנאצים, לפחות באוסטריה, היה לתלות צלבי קרס על דלתותיהם של אזרחים שלווים. אם אכן היו אלה פני הדברים באמת, היה קל יותר לשרוד את הימים האפלים ההם של המאה העשרים.
את התסריט ל"צלילי המוזיקה" כתב ארנסט להמן, שחתום על סרטים איכותיים רבים, אבל כנראה שהיה זקוק לכסף. זה מה שחשב ברט לנקסטר כאשר נתקל בלהמן בחדר האוכל ב"פוקס". כאשר הבין לנקסטר באיזה פרוייקט מעורב להמן, הוא מצוטט כמי שאמר: "ישו, ארנסט, אתה כנראה באמת זקוק לכסף". האנקדוטה הזאת, כמו אחרות, מונצחות בספרה של ג'וליה אנטופול הירש, "צלילי המוזיקה: הפקתו של הסרט האהוב ביותר על אמריקה". בספר ניתן ללמוד כי וולטר מתאו ושון קונרי היו מיועדים לתפקיד קפטן פון-טראפ, שוו בנפשכם. מטרידה יותר היא העובדה המאלפת שהאחים אוסמונד, התשובה המורמונית הלבנה לאחים ג'קסון, ניגשו לאודישן ל"צלילי המוזיקה", אך לא זכו בתפקיד. אם "צלילי המוזיקה" אינו דוחה ומסויט מספיק בגרסתו הקיימת, צאו וחשבו כמה מבחיל ומצמרר יכול היה להיות בהשתתפות האוסמונד'ס צחורי השיניים והמתקתקים.
"צלילי המוזיקה" הוא אחת ההוכחות ההיסטוריות התקפות למוסר הכפול ששרר בהוליווד בשנות ה-60', רגע לפני שהאופנועים הגדולים של דניס הופר ופיטר פונדה פרצו מהמוסך אל המסע הפסיכדלי ונתנו לג'ק ניקולסון טרמפ. בחסות קוד שמרני שנאכף בתקיפות חסרת פשרות, הופקו בהוליווד סרטים נקיים לכל המשפחה שמתחת לחזותם המהוגנת הסתתרה מכבסת מילים, מונחים ופרקים היסטוריים שאינם שונים מתפישת הרשע הנאצי בטרילוגיית אינדיאנה ג'ונס של ספילברג. הגיבורים התנשקו בשפתיים חתומות; ישנו במיטות נפרדות; לא נצפו בליטות בבגדיהם; והנאצים היו החבר'ה בתנועת הנוער של הרעים. כשם שהשירים נצחיים ואלמותיים, כן גם תיאורה הבנאלי והמחפיר של עווית הרשע הגדולה ביותר בתולדות האנושות המודרנית.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
