 |
/images/archive/gallery/184/679.jpg משה גואטה.
צילומים: ברקאי וולפסון  |
|
|
|
|
| משה גואטה, אמרגן אמביציוז, מולך על שולי הזמר המזרחי: מחוה דולב שרוצה להיות שרית חדד ועד אלירן צור שחולם על זוהר ארגוב. עכשיו הוא מככב בסדרה תיעודית חדשה |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
בעז גאון
15/10/2004 8:08 |
|
|
|
|
|
|
|
השעה היתה עשר בבוקר יום ראשון ובסופו של רחוב ללא מוצא, המזדנב באחוריו של רחוב הרברט סמואל בחדרה, שלח אמרגן הזמר המזרחי (שהמשתאכנזים קוראים לו "זמר ים תיכוני") וסוחר המכוניות המשומשות משה גואטה, אצבע ארוכה מקושטת בטבעת זהב כדי לגרור את סמן הווליום על מסך המחשב לקצה המקסימלי של הסקאלה ולהניח לקולה של חוה דולב, לשעבר חיוית דמילוב, להדהד כל הדרך בין אום אל-פאחם למכון וינגייט.
את המוזיקה כתב מלחין טורקי אנונימי, את המילים הילה שחר, וזה נשמע כך: "אממאאא. . . מילה כה מעודנת אממממא. . . אמממאאא . . . אותנו מרגשת אמממממאאא. . . אממממאאא . . . את האור של העולם. אמאאאאא! תמיד רק מחייכת אממממא. . . אמממאאא . . . אף פעם לא נשברת אממממאאא. . . אמממממאאא . . . תמיד לוקחת אהבה . . . לעולם תהיי מלכה. . .".
במילה "מלכה" נכנסת לחדר שולה גואטה, אשתו של משה. היא בדרך לקליניקה כדי לעבור בדיקה רפואית שנועדה לקבוע את קוטר האבן שיש לה בכליות. גואטה, בחיוך רחב ובלי להנמיך, הזכיר לשולה איך בפעם הראשונה ששמעה את השיר "אמממממא" היא בכתה וביקשה לשמוע אותו שוב ושוב. שולה אמרה שהיא מקווה שהבדיקה תעבור בסדר בעזרת השם. גואטה הסביר לנציגי העיתונות כי למרות שיש לשולה אבן בכליות, לדעתו הכאבים שיש לה בצד זה בגלל בעיה במעיים.
מהשיר "אממממא" עברנו לשמוע את "שיר לחיים", שפעם קראו לו "קו לחיים", אבל הוא שונה כי "קו לחיים" נשמע כמו שם של עמותה. את המילים כתב יוש גרנות (שמת בינתיים מסרטן) לפאדי, זמר דרוזי בן 20 מעוספייה (שהתאבד מאז). יום אחד התקשר גרנות לגואטה וביקש ממנו לתת את השיר לחוה דולב, כי יש לו את כל התקליטים שלה וכו', והוא מוכן אפילו לשלם, וגואטה, היות שתמיד ידע שהשיר הזה יום אחד יהיה משהו, נתן אותו לחוה דולב שהכניסה אותו לתקליט
שלה "אהבה ואמונה", זה עם העטיפה הלבנה והתמונות של חוה דולב.
השיר היה הצלחה גדולה, אבל לא גדולה מספיק, לא "טיפת מזל" של זהבה בנישתי (זהבה בן), ולא "אני לא אחת מאלף" של רינה באזוב (רינת בר), ובטח לא "אתה תותח" של שרה חודדטוב, אותה חודדטוב שחתומה על מדריך ההפעלה שעותקים ממנו מקופלים לצד חפיסות הטיים והפרלמנט בכיס האחורי של נערים ונערות מהשכונות בחדרה, אולגה, שכונת התקווה. ה שכותרתו איננה "כיצד לדעת לשיר" אלא "כיצד להיות תופעה", וסעיפיו אינם כוללים את פיתוח הקול והאישיות הבימתית דווקא, אלא (1) מכירת הנשמה לאמרגן, (2) דיאטת רצח בסיוע כדורי הרזיה אם צריך, (3) ניתוח פלסטי אם צריך, (4) שירה נלהבת של מלל אינפנטילי אחרי ההצלחה הראשונית עם שירי נשמה מזרחיים, (5) התנכרות לחברים מהשכונה שעזרו בתחילת הדרך, ולבסוף (6) כיבוס וגיהוץ שם המשפחה המופיע בתעודת הזהות לטובת ברירת מחדל בלתי מזיקה שתצלצל טוב בתוכניות הבוקר. משהו כמו "שרית חדד", או "זהבה בן", או "רינת בר", או "חוה דולב". אבל אנחנו סוטים מהנושא.
יום אחד, חודשים אחרי שגם "קו לחיים" לא הפך לבלון הפורח שאיתו מנסים גואטה ודולב לנסוק לשחקים כבר חמש שנים בערך, התקשרו מפיקי הסדרה, שתעלה בעוד יומיים בערוץ המוזיקה ושכוכבה (וגם קצת מושא ההסתלבטות שלה) הוא האמרגן וסוחר המכוניות המשומשות משה גואטה, ושאלו אותו אם יוכלו להשתמש ב'שיר לחיים' כפסקול של הסדרה. גואטה אמר שיצטרך לשאול את המחבר יוש גרנות. אשתו של יוש ענתה לטלפון וכשגואטה שאל "איפה יוש", היא אמרה לו "בבית הקברות בצומת סגולה". היא התרגשה מאוד לשמוע למה גואטה מתקשר, וגם גואטה התרגש, ועוד לא אמרנו כלום על חוה דולב. גואטה צילצל למפיק ואמר לו שיש לו אור ירוק להשתמש בשיר. הוא תמיד ידע שיבוא יום והשיר הזה יהיה משהו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
חוה דולב. צילום: רובי קסטרו
|
|
|
 |
|
 |
|
החיים שהיו יכולים להיות
|
|
|
 |
|
|
|
למשה גואטה היו אמורים לקרוא היום "מוזס גו-גו" או משהו כזה, והוא היה אמור להתגורר בלופט כפול אוברלוקינג-דה-אושן, להתעטף בטלית תוצרת לקוסט ולהתגלגל ביגואר בצבעי דגל ישראל ("I am an Israeli patriot", היה מסביר לכתב ה"לוס אנג'לס טיימס" בראיון נדיר). פעם-פעמיים בשנה עבר בבית הכנסת היהודי הממוזג בלוס אנג'לס, שם היה נופל על צווארם של חיים סבן וסטיבן ספילברג, שהיו מבקשים ממנו, כל אחד בתורו, "להגיד כן". וגואטה היה אומר ". . . אולי", והם היו צוחקים בקול גדול והחזן היה מנסה להשתיק אותם: "ששששש,! "anachnu menosim lehitpolel".
השנה היתה 76' וגואטה רק השתחרר מהצבא. כפות הידיים שלו היו עדיין אדומות מהקור של הבלוקים קרח שהיה מספק לבסיס בגבעת אולגה, 20 דקות נסיעה משכונת נעוריו בבית אליעזר שבחדרה. דפדוף מקרי בעיתון הזמין אותו ל"אודישן לסרט המצולם באמריקה". גואטה , שתמיד ידע שיום אחד הוא יהיה משהו, גזר את המודעה, קיפל אותה קטן קטן, והכניס לכיס האחורי של הג'ינס הצמודים. הלך לאודישן, ושם (היום הוא אפילו לא זוכר איפה) ביקשו ממנו לעשות מאהב, ואחרי זה לעשות בריון, והוא היה מצוין גם בתור המאהב וגם בתור הבריון.
כמה ימים אחרי זה הזמינו אותו לאודישן נוסף, הפעם מול מצלמה, וגם אותו הוא עבר. וכשכל זה הסתיים הניחו הבוחנים (שהיום הוא אפילו לא זוכר את שמם) מול חזותו המדיפה איכויות של סטאר מזרח תיכוני (אפילו 20 ומשהו שנה אחרי זה, כשהוא יושב במשרדו, מוקף בפוסטרים של חוה דולב ובעשן מכוניות משומשות) חוזה שבו היה כתוב שחברת כך וכך בע"מ תשלם לו 3,700 דולר (את הסכום הוא כן זוכר, על הדולר) בחודש למשך 12 חודש, לא כולל מגורים וטיסות ודמי כיס, וכל מה שהוא יצטרך לעשות בתמורה זה להיות מאהב ובריון, לסירוגין כמובן.
בדרך הביתה דיבר עם שולה, אשתו הטרייה, שאמרה לו שנסיעה ללוס אנג'לס אינה באה בחשבון, מכיוון שהיא בהריון. בהתחלה הוא מחה וניסה להסביר שלוס אנג'לס זה לוס אנג'לס, והוליווד זה הוליווד, ואלוהים לא מחלק כאלה סוכריות לעתים קרובות, ואם הוא כבר מחלק (ואלוהים יודע שהוא חילק מעט מאוד סוכריות לתושבי בית אליעזר, גבעת אולגה והסביבה של אותן שנים, שנצרבו בשמש בעבודות פרך של פועלים קשי יום שסחבו את האוכל הביתה בידיים קמוצות), אז צריך לדעת לקבל אותן באהבה במקום לדחות אותן בחשש.
שולה! באמת! אבל שולה התעקשה והזכירה לגואטה איך פרץ למשרד מס ההכנסה ברמת גן שבו עבדה רק כשנה-שנתיים לפני כן, והוציא מהכיס סטיפה של כסף והודיע לה שתוך חודש הם מתחתנים, וההזמנות כבר נשלחו וכדאי לה להגיע לטקס אחרת תהיה פאדיחה. היא הסכימה ואפילו נפרדה מהחבר שלה באותו זמן שבהתחלה עשה בעיות, כי הם כבר קנו מוצרי חשמל ביחד. אבל גואטה, שהוא הרבה יותר מאהב מבריון, דיבר איתו ושילם לו על מוצרי החשמל והבהיר לו שאם יתעקש להתחתן עם שולה, זה יפריע לו בחיים. והחבר, שהיה מאוהב גם בשולה וגם במוצרי החשמל, אבל מאוהב קצת פחות בגואטה, נפרד משולה ומהמוצרים בקידה יפנית קטנה והלך לדרכו, ושנים אחרי זה גואטה והוא הפכו לחברים, ברוך השם.
בחתונה הם הביאו את יואב יצחק ששר את "דנה" והיתה שמחה גדולה, ורק מדי פעם החתן הסתכל סביב והרצין ועשה חישובים איך ישלם על כל החפלה הזו, והמסקנה שלו היתה שבעזרת השם האורחים יביאו כסף ולא סוודרים של "אתא" או ספרים של רפול וקהלני. ואכן 600 האורחים הביאו הרבה כסף, תודה לאל, אבל כשגואטה הלך לבנק, אמרו לו שם שהחברה שלו לשעבר (זו שהיתה חברה שלו לפני שולה, שאהבה לעשות חילופי זוגות ואקרובטיקה סקסואלית, וגרמה לגואטה להשתוקק לבחורה טובה מבית טוב, כמו שולה), הוציאה הוראת עיקול על חשבון הבנק שלו בבנק העצמאות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
גואטה במשרד
|
|
|
|
|
|
|
ניימאובר
|
|
|
|
|
|
|
כל זאת בטענה כי גואטה הבטיח להתחתן איתה למרות חילופי הזוגות והאקרובטיקה. לגואטה לא היתה ברירה והוא שכר בעזרת אביו דירת חדר בחדרה וכדי להתפרנס מכר אבטיחים. ונגמרו חילופי הזוגות והאקרובטיקה הסקסואלית והסטיפות של הכסף, וגואטה היה קם בארבע בבוקר בשביל לבנות את הארובות של חדרה. או ליתר דיוק, לשים את החומר המבודד שמצפה את החלק הפנימי של הארובות, אותו החומר שהיה נכנס מתחת לעור ומגרד כאילו מישהו השתיל לך ארבע שכבות של נייר זכוכית בין השרירים. הדרך היחידה להיפטר מכל זה היתה להתגלגל בחול, ולהיכנס לים, ולהתגלגל בחול שוב, וכשגואטה היה גומר להתרחץ ולהתגלגל בחול הוא היה נוסע הביתה באוטובוס, שותה מרק חם שעשתה שולה, ויוצא למכור אבטיחים עד שתיים בבוקר בשביל לשלם ליואב יצחק ולקייטרינג.
עד שהגיע היום שגואטה סגר את החוב והסתכל במראה ואמר להשתקפות של עצמו: 'עשית את זה משה, ואם עשית את זה תוכל לעשות הכל'. וכשהודיעו לו שהוא עבר את האודישן לסרט באמריקה הוא שמח, אבל שמח יותר כששולה אמרה לו שהיא בהריון. וכששולה אמרה לו שזה או היא או לוס אנג'לס, גואטה קיפל את החוזה עם החברה האמריקנית לגודל של קופסת גפרורים ותייק אותו בפח מחזור הנייר של האגודה למען החייל, אבל הסתכל במראה והבטיח לעצמו שיום אחד הוא יהיה מישהו. שנה לאחר מכן נולדה בתו הבכורה, שני.
הבריתה היתה חגיגה גדולה, אפילו יותר מהחתונה, עם זמרת שקראו לה שרה חודדטוב, שלא גרמה לגואטה להפיל את הפולקע על צלחת הנייר. כל זה קרה רק כעבור כעשור, כשגואטה כבר ניהל את אולפני ההקלטה "סאונד חדרה", שהתחייבו בפני הלקוחות שלהם בחגיגיות רדיופונית כי "הדרך להצלחה מתחילה בסאונד חדרה". חבר הפגיש אותו עם עולה חדשה מהקווקז בשם חיוית דמילוב, שהיתה פעם כוכבת גדולה עם קול גדול ותספורת גדולה עוד יותר, שגרמה לה להיראות כמו המלכה קליאופטרה. הבגדים גרמו לה להיראות כמו מועדון דיסקו. גואטה הקשיב לדמילוב והזמן נעצר. הכל התגמד: הנסיעה שלא היתה ללוס אנג'לס, ההזדמנות שהוחמצה לייצג את שרה חודדטוב, הדקירות בעור מחומר הבידוד של תחנת הכוח בחדרה, והנאדים של הסוס שסחב את האבטיחים וגרר את גואטה מהבוץ הכלכלי המבעבע שאליו השליכה אותו זו שאהבה חילופי זוגות ואקרובטיקה סקסואלית.
השנה היתה 97' כשגואטה ראה את העתיד של הזמר המזרחי מסתתר מתחת לתספורת קליאופטרה ועגילי חישוקי קרקס ומבטא סמיך כמו העשן של הארובות של החדרה. הדמיון שלו הזדקף והארנק נפתח כמו חמנייה. מאז שפך משה גואטה על דולב (להערכת ידידו הקומיקאי האשדודי בבר יוקו, שקיבל את שמו ממי שהיתה חברתו היפנית בשנות השבעים, כשעבד בנמל אילת בתור מנפץ סלעים) כשני מיליון שקל.
והכסף ממשיך לטפטף ולזרום ולהלביש ולאפר ולמזג ולהשקות ולהאכיל ולנייד את דולב, כי גואטה יודע שזה עניין של זמן עד שחיוית, שההורים שלה קראו לה פעם יוכבד, תהפוך למישהי. הצלחה היא דבר דביק. הצלחה גורמת לאנשים להזיע, להתקבץ במקום קטן מדי לאורך זמן ממושך מדי, להפוך למסה השואפת להדביק אליה כמה שיותר אנשים המעוניינים להשיל את ההבדלים שביניהם. הריגוש המתלווה לחוויה הנ"ל נזקף לזכות מי שמכונה "האליל". האליל , ברגעים אלה ממש, הוא דובר עיריית אור עקיבא. הוא עומד על הבמה המרכזית בעיר, בין שוטרי מג"ב לשווארמייה שבכניסה שלה מתגודדים קליינטים עם עגילים בגבה לצד קליינטיות עם עגילים בפופיק. הוא נרגש: לא רק שהאמרגן משה גואטה הניח לפתחי העירייה סוללה שלמה של אמנים המופיעים בהתנדבות, וביניהם הכוכבת חוה דולב, שתתוודה תוך זמן קצר שהיא "חולה על אור עקיבאאאא! !", לא רק שכאלף מתושבי העיר יצאו מהבתים למרות ההתרעות הבטחוניות כדי להזיע בפומבי, הרי ש. . . כל האירוע מצולם לטלוויזיה! או ליתר דיוק לערוץ 24, כחלק מהסדרה המתגבשת, "המגרש של גואטה", שאם לדייק מכונה עדיין במסדרונות הערוץ "האמרגן".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
חוה דולב
|
|
|
|
|
|
|
"על הכל חשבנו, חוץ מעל זה"
|
|
|
|
|
|
|
הדובר לבוש בחולצה לבנה עם קישוטים א-לה אלביס, ומחזיק את המיקרופון עם זרת זקורה א-לה שימי תבורי, כמתחייב. גואטה עצמו עומד מול הבמה בחולצת ג'ימי הנדריקס ובמגפי שפיץ שהולכים יופי עם תסרוקת הישראלי-החי-בלוס אנג'לס (ארוך מאחור, משומן מקדימה). עיניו ממצמצות מתחת לפלאשים של מצלמות הווידאו של הילה שלזינגר, יוצרת "המגרש של גואטה", שכורעת עכשיו לרגליו כדי שהמצלמה לא תקלוט אותה ותקלקל את הספונטניות. על הבמה עומד גיטריסט בשם מושיקו, שדופק דיסטורשנים בחולצת לקוסט שקיבל מנציג העיתונות, שכורע עכשיו לרגלי הילה שלזינגר בשביל לא לקלקל את הספונטניות.
העיתונאי עצמו לובש גופייה לחה כמגבון תינוקות שהיתה פעם שייכת לגיטריסט מושיקו. אלא שגואטה אמר למושיקו שבלי חולצה שחורה הוא לא עולה על הבמה, ומושיקו נתקל בעיתונאי והפשיט אותו. כעבור כמה דקות עולה על הבמה חוה דולב יחד עם להקת הגמלים, לשיר את להיטה "רוצה ארמון זהב באורגינל". שיר קצת מקומם לאור העובדה שמבחינה קולית יכולה היתה דולב להעיף את חודדטוב קיבינימט, אבל במקום זה היא מעדיפה לשיר "באורגינל", כדי לכבוש את ארמון הזהב ולזרוק את המלכה הנוכחית המתגוררת בו לתנינים.
בינתיים שלזינגר מבקשת מבני משפחתה של דולב לשלוח לעברה נשיקות. הם מסכימים, בשביל לא לקלקל את הספונטניות. באותו זמן מתגודדים הכוכבים של גואטה בחדרה של מחזיקת תיק החינוך של עיריית אור עקיבא, רחל אבנעים, לא רחוק מארון החשמל שעליו רשם מישהו מתישהו בכתב יד "לא לגעת בארון החשמל במשך שלושה ימים - מהיום!" ( תאריך כתיבת ההודעה איננו מצוין).
כדי להפיג את החום והלחות קושטו מסדרונות העירייה בתמונות של שוויצריה, מה שלא מנע מהפיוז המיוזע של אור עקיבא לקפוץ בהתלהבות. "על הכל חשבנו", אמר גואטה ישר לתוך המצלמה של שלזינגר, באחד הרגעים שגרר מן הסתם צהלות ומנות כפולות של פיצה על חשבון הבית בחדר העריכה של אולפני מימד, "רק לא על זה". החשמל חזר כמה דקות לאחר מכן. דובר אור עקיבא והזרת הזקורה שלו תפסו את מקומם על הבמה, נרגנים מתשומת הלב שגזלה מהם החשיכה. דולב סיימה בדואט עם עו"ד נאסים שמיעה, תושב הכפר הסמוך ג'את. הם שרו שיר כמיהה לשלום יהודי-ערבי. הדובר מיהר לתקן כי מדובר ב"שלום בין אדם לחברו". ההופעה הסתיימה בהנפת דגל ישראל. דולב ירדה מהבמה בענן של עשן שהתמזג עם ההבל שעלה מעגלות התירס. האמנים המוכרים פחות של משה גואטה, או ליתר דיוק מי שהוצגו כאמנים של גואטה לצורך הסדרה של ערוץ 24, חיממו את הקול בעישון סיגריות בכניסה לחדר של רחל אבנעים.
קצת לפני חצות עלתה על הבמה סיון סיידה בעלת קול המשי, העובדת לפרנסתה כמוכרת עיתונים בתחנת הרכבת של חדרה. קצת אחרי חצות עלה אלירן צור, בעל קול הבדולח הארגובי הצלול למרות ענני השמן הצלוי שצור, המשרת כטבח בבסיס צה"לי בבית ליד, מסניף מדי צהריים. בין סיידה לצור עלה בבר יוקו, הקומיקאי עם כובע רב החובל, שסיפר את הבדיחה על ההוא שהולך לרבי כדי לשאול אותו איך לרסן את אשתו הנימפומנית. הרבי אומר לו לדרוש ממנה כסף, 50 שקל במיטה ועשר שקל על הרצפה, והוא הולך לאשתו והיא אומרת לו "קח 50 שקל", והוא הולך למיטה, אבל היא עוצרת אותו ואומרת "חביבי, חמש פעמים על הרצפה".
גואטה , ששמע את הבדיחה הזו 5,000 פעם, התפקע מצחוק בשביל לא לקלקל את הספונטניות. "ועכשיו", אמר בבר, "את הקטע שבנה אותי ונתן לי 30 שנה של קריירה". "עוד קטע? !", התעצבן דובר עיריית אור עקיבא, שיכור מאהדת הקהל. "יאללה קטע סיום! בבר!". " תן לו", אמר גואטה. "מה יש לך? תן לו. . .". נתן לו. בבר, שבימי הזוהר היה טס לפריז בשביל לאכול עוגת שוקולד וחוזר לאשדוד לישון צהריים, עשה את הקטע שבנה אותו, כלומר את החיקוי שלו למרגמה שפוגעת במסוק. "צ'ה-צ'ה-צ'ה-צ'ה-צ'ה. . . בום ! בום! אני בבר יוקו! תודה רבה!".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
בבר יוקו
|
|
|
|
|
|
|
"איפה שאני נוגע צומח דשא"
|
|
|
|
|
|
|
שעתיים וקצת אחרי זה עמד משה גואטה ליד הוואן הסגלגל שלאורכו התרווח שמה של חוה דולב. לבקשת שלזינגר סיכם גואטה את הלילה, את השבוע, את שלושת חודשי הצילומים. "מה אני אגיד? אלוהים בירך אותי במזל", אמר גואטה. "איפה שאני נוגע צומח דשא".
שלזינגר ביקשה מהעיתונאי להתרחק. הנוכחות שלי, הסבירה, גורמת לגואטה לדבר כמו דיפלומט בלגי, איפה שבדרך כלל הוא מדבר כמו משורר לובי. ממימרותיו של משה גואטה, שתועדו בפנקס העיתונאי במהלך שלושה ימי היכרות: 1." אתה לא יכול לבקש מאלוהים לזכות בלוטו אם אתה לא שולח כרטיס". 2." כשאתה זורק אבן אתה יכול לשער איפה היא פוגעת, אבל לא יכול לנחש בדיוק". 3."בשוק הזה אתה כמו דבורה: אם אתה לא מייצר, זורקים אותך מהכוורת". 4."אמן, עדיף לו להיות במקום תשע מאשר במקום עשר. כי במקום תשע תמיד יש לאן לעלות וממקום עשר יש רק לאן ליפול". 5."לפני שבן אדם מנצח את העולם, הוא צריך לנצח את עצמו".
מהשווארמייה שעל המדרכה ממול שמעתי את גואטה מספר לשלזינגר שהוא בדרך לים. לים? בשתיים בבוקר? לים, בשתיים בבוקר. הוא נכנס לוואן, טרק את הדלת (ה-דו שעל הדלת התחבר ל-לב שעל הוואן והפך לדולב), ונעלם בענן של דיזל משכר, שגרם לעיתונאי לדמיין את גואטה מגיע לחדרה, מתפשט, נכנס לים ומתגלגל בחול, מתגלגל בחול ונכנס לים, נפטר מאלפי קוצים בלתי נראים שחדרו פעם עמוק עמוק דרך העור ועד ללב. ואז מיישיר מבט אל הארובות של חדרה ואומר: "ניצחתי אתכם, בני זונות. אני בטלוויזיה!".
מרילין מונרו מתגוררת היום במלון סאן בבת ים, העיר הכי מקסיקנית בישראל. היא יוצאת מהמעלית, לבושה בשמלת גוף שמבליטה את מה שמשקפי השמש השחורים מנסים להסתיר, כמעט מופתעת מהיעדר הפלאשים והקריאות "מרלין! מרלין! מה שלום ארתור מילר? ואיך עברה ההפלה? ". מונרו (או ליתר דיוק אורית מימון, שבעצת האמרגן שלה לשעבר שהרס לה את הקריירה שינתה את שמה ממימון ל"אור"), באה לכאן כדי לברוח מהלחץ של בית המשפחה בשכונת הארגזים, או ליתר דיוק מהלחץ הגלוי להתחתן ולעשות ילדים, שאליו הצטרף בשנתיים האחרונות הלחץ הסמוי להצליח, כלומר להיות תופעה, כלומר לתרץ את אי עשיית הילדים בלוח זמנים בלתי אפשרי מכוח שרשרת ארוכה וצבעונית של אייטמים טלוויזיוניים, כמו קישוטי הסוכות שתלויים עכשיו בלובי של מלון סאן. היא ממשפחה דתית.
האחים שלה הם חסידי ברסלב ואבא שלה הוא איש קשה שראה אותה מופיעה רק פעם אחת, בחגיגות יום העצמאות בכפר סבא, והתרחק חמישה מטרים בשביל לבכות מאושר, מבוכה ותימהון. אור היתה צריכה להיות היום סטארית. אור, שמעדיפה למות צעירה ומפורסמת כמו מרילין (לצוף עירומה בבריכה של מלון סאן מאשר מבוגרת ואנונימית בבית האבות הסמוך) פילסה בציפורניים את דרכה למועדונים דרך מהומת חייה הצעירים בשכונת הארגזים, שכללו מבטים ונגיעות, ורמזים ושריקות וציפיות נמוכות מהחיים. עד שלילה אחד הופיע במועדון בדרום תל אביב אלי בנאי, שבשביל אור היה "כמו מייקל ג'קסון", לפני הניתוחים והרומן עם השימפנזה, כמובן.
בנאי הפך את זהבה בן ל"זהבה בן", בדיוק כמו שאבי גואטה הפך את שרית חדד ל"שרית חדד", בדיוק כמו שמשה גואטה נאבק להפוך את חוה דולב ל"חוה דולב" (למרות שלאחרונה, מתוך מצוקה ככל הנראה, הוא מנסה להפוך אותה קצת גם ל"שרית חדד" ). מכר משותף הפגיש את אור, שעוד קראו לה מימון, עם בנאי, שלא שינה את שמו וגם לא עשה מאז דיאטה או ניתוח או מדרסים לנעלי פלטפורמה. בניגוד לאמנים, אמרגנים לא משתנים. למה להם? חמש שנים אחרי, הנשמה של אור חרוכה.
התקליט "הסיפור שלא נגמר" לא יצא, ומי שמימן אותו נמלט לחוץ לארץ אחרי שהסתבך עם השוק האפור תוך שהוא משאיר את מימון-אור להצטנן בצל הארוך של המוציאים לפועל. בנאי היה כמו אבא שלה, אבל דאג רק לתחת שלו, כלומר לתחת של זהבה בן שלא היתה מוכנה להניח לאורית אור למדוד את נעלי הנסיכה שלה, ולו לשם השעשוע, מפחד שתישאר יחפה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אורית אור
|
|
|
|
|
|
|
רק טיפת מזל
|
|
|
|
|
|
|
היא הרוסה. היא מנופצת. היא מרגישה כמו מאפרה בקפטריה של דובק. התעשייה מצצה אותה, לעסה אותה, ירקה אותה, והותירה אותה מדממת ומכוסה בסימני שיניים על גדות הבריכה של מלון סאן.
החלום שלה היום צנוע: לתפוס את זהבה בן, הנסיכה בדימוס, שטיפת המזל שלה טבעה מזמן בנהר השוצף והקוצף של יומני שנה עם העטיפה של "שרית", לסחוב אותה ללובי של מלון סאן, לשבת איתה ככה אישה מול אישה על המרפסת מול הים הבת ימי, ולשאול אותה למה. למה הרסת אותי, זהבה? כפרה, מה עשיתי לך רע? אורית רוצה היום "אבא". מישהו שירים "את הפרויקט הזה שנקרא אורית אור", כי אין לה כוח יותר להופיע בכוכים, או לצאת לסיבובים במכונית עם אנשים שיבטיחו לה, בדיוק כמו שהבטיחו פעם למרילין, לעשות ממנה חתיכה של היסטוריה אם רק תיתן להם חתיכה מעצמה רק לכמה דקות, והם לא יספרו לאף אחד וזה יהיה סוד שלהם.
גם אין לה כוח לקבל טיפים מלקוח שיכור, שיתפוס בדרך סיבוב על האיברים ששמורים לפיהם הרכים של תינוקות שעדיין לא נולדו ואלוהים יודע אם ייוולדו. כי אם ייוולדו, מה יהיה עם הקריירה? בעצם, זה לא נכון. היא לא שבורה. היא מלאה להתפקע באמביציה. שלא יבינו הקוראים מהכתבה שהיא מרירה, חס ושלום! היא אופטימית! היא "פרויקט" שבסך הכל מחפש "משקיע"! ההצלחה שם! מעבר לפינה! רק עוד סנטימטר והיא אצלה בכף היד! ומרגע שתתפוס את ההצלחה כמו חבל המשתלשל מכדור פורח, לא תפסיק לנסוק ותגור לעד בין העננים, והאנשים שפעם הטרידו אותה, מיששו אותה, ירקו עליה וירקו אותה, יהיו בעיניה כמו נמלים בתחתיתה של כוס בירה.
היא לא צריכה הרבה. רק טיפת מזל, בעזרת השם, ואולי איזה אמרגן שינהל אותה לשם שינוי כמו ג'נטלמן ולא כמו ערס. השמש הבת ימית בערה, מימון-אור-מונרו טופפה למעלית, הפועל הגרוזיני גרר פנימה את כיסאות הפלסטיק כאילו היו עשויים מבטון. חשבתי לעצמי: מי אשם בעובדה שבמוקדם או במאוחר הופכים הזמרים והזמרות (בעיקר הזמרות) של המוזיקה המזרחית למוצרים מתכלים, מין לוח שנה מחויך שמחזיק מעמד שנה בדיוק, שבין דפיו משנים האמנים שם, גרדרובה, מראה ופוזה אחת לחודש, כמו כוכבי פורנו לבושים, עד הדף האחרון הלבן והריק? מי הופך את האמנים לסחורה? האמרגנים או האמנים עצמם?
סיון סיידה נשענת על חומת האבן מול ביתה בשכונה ד' בגבעת אולגה, מודעת היטב לפער בין הגבהים שאליהם יכול לטפס הקול שלה, לבין נמיכות חומת האבן. היא לא רוצה להצטלם כאן. היא לא רוצה להיות כאן. "ברוכים הבאים", היא אומרת, "למעברה". סיידה , שטרם החליפה את השם לאשכנזית כי עדיין אין לה אמרגן, היא הנשמה הפצועה של "המגרש של גואטה".
מי שאלוהים נתן לה נשיקה אחת (קול) ואלף סטירות (יתמות, מגורים באולגה, 20 קילו מיותרים לטענת "כולם", וכו'). במקום לשתוק היא החליטה לסטור לאלוהים בחזרה ולהכריח אותו להקשיב. בעזרת השם, כמובן. היא השתחררה לפני תשעה חודשים ומהבקו"ם נסעה לבנק וביקשה את כל מענק השחרור. משם נסעה לאולפני ההקלטות של אורן דהרי ברמת גן, שהטביע את המענק בסינגל. עם 20 השקל שנשארו בארנק נסעה סיידה הביתה לאולגה, באוטובוס. עם הסינגל הלכו דהרי וסיידה לתחנה המרכזית החדשה, בין מפיק למפיק שאמרו לה שאם היתה שרה יותר כמו עצמה ופחות כמו אחרות, כלומר פחות כמו שדהרי גרם לה להישמע, סיכויי ההצלחה שלה היו גדלים.
סיידה שאלה כמה יעלה לשים את הפרצוף שלה על הסינגל, דהרי אמר לה "400 שקל", וסיידה ירדה מזה. היא שאלה אם אפשר להקליט גרסה קצבית. דהרי אמר לה שזה יעלה 3,500 שקל. היא ירדה גם מזה. מי שהביא את סיידה למשה גואטה היתה הבת שלו, שני, שמדי פעם הולכת לשיר עם סיידה בערבי קריוקי במועדון הקיוז'ה, שנראה מבפנים כמו בקתת עץ באריזונה, כולל ראש האינדיאני המפוחלץ.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
סיון סיידה
|
|
|
|
|
|
|
"אם הייתי רזה ב-20 קילו הייתי היום זמרת"
|
|
|
|
|
|
|
אנחנו יושבים בסלון הבית מול צלחת של עוגות סולת, לא רחוק מהסטיקר המקבל את באי הבית בתביעה להעמיד את "פושעי אוסלו לדין" (מתחת יש סטיקר לזכר רבין).
מימין לסיידה יושבת אחותה איריס, שאין לה קול שובר לב כמו לסיון, אבל יש לה מראה שובר לבבות כמו שלסיון אין, גם כשהיא יושבת בסלון בפיז'מה ובלי נעליים ובלי איפור, ומשמאלה יושבת אחותה עם איפור ועם תסרוקת ועם גרדרובה שלבשה לכבוד העיתונות.
כל אמרגן שייכנס עכשיו לחדר היה אומר לאחותה של סיון לחכות לו בוואן הסגלגל ולסיון לעשות קפה שחור. וזה אכזרי, וזה נכון, וסיון יודעת את זה. סיון: "אני לא נראית גועל נפש. באמת. אני עוברת מסך. אבל אם הייתי רזה ב-20 קילו הייתי היום זמרת. אני לא יודעת למה נוצרה סטיגמה כזאת, שכל מי שהיא זמרת צריכה לשדר סקס. זה משהו שאנחנו בנינו, בני האדם".
איריס: "לא בני האדם, הגברים". סיון: "לא נכון, גם הנשים אומרות את זה. חוץ מזה גם שרית לא היתה רזה כשהיא התחילה". איריס: "טוב, היא לקחה כדורים".
לפני כמה חודשים התברגה סיידה לגמר תחרות "זמיר השרון", המקבילה הלוקאלית של הפסיכוזה הבינלאומית שנולדה בבריטניה, היגרה לאמריקה והתאזרחה בישראל בשם "כוכב נולד" (שימו לב, לא זמר נולד, לא שחקן נולד, כוכב נולד), אותה תוכנית שהדבר המדהים ביותר בה הוא שלמרות שרק מעט נערים ונערות יודעים לשיר, כולם, אבל כולם, יודעים להופיע. סיידה לא הוכתרה כזמיר השרון. היא טוענת שהתחרות היתה מכורה.
אלירן צור, שפעם קראו לו צורף, לא מבין את השאלה: למה הוא רוצה להיות מפורסם? מה זאת אומרת? כי. . . הוא רוצה להצליח. למה הוא רוצה להצליח? מה זאת אומרת? כי. . . הוא רוצה שאנשים יידעו מי הוא. למה הוא רוצה שאנשים יידעו מי הוא? כי. . . הוא רוצה שאנשים ייהנו לשמוע אותו, כמו שהם נהנים לראות כדורגלן מבקיע או כדורסלן מטביע. מה לא ברור? אנחנו יושבים בחדר שלו בחדרה ויש כאן שלוש מיטות: אחת רגילה ועוד אחת קומותיים, שבה ישנים האחים שלו. צור לובש את מכנסי הג'ינס-פעמון שקנה אחרי שהגיע למשה גואטה, ששלח אותו למדוד נעלי פלטפורמה ברחוב שינקין כי הוא "קצת קצר" (הסביר), והבנות אוהבות זמרים גבוהים, אבל אוהבות פחות גברים עם פלטפורמה.
הפלטפורמות נועדו לכסות על קוצרו של צור. המכנסיים נועדו לכסות על הפלטפורמות. מי לימד את צור לשיר? זוהר ארגוב.
עד היום מדביק מדי פעם צור את הרמקולים לאוזניים ומקשיב לסלסולים החדים כתער של ארגוב, שהיה ועדיין הכוכב הנולד הראשון, מי שנורה מתוך תותח מלב שכונתו המתפוררת בראשון לציון, היישר אל האיקס שהוא לב הישראליות הבורגנית, כל זאת בלי ללמוד לשיר, בלי ללמוד להופיע, בלי ללמוד כלום מלבד איך לזיין את הקהל במבטים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אלירן צור
|
|
|
|
|
|
|
לא רוצה להיות זוהר
|
|
|
|
|
|
|
צור אומר שהוא לא רוצה להיות זוהר, הוא רוצה להיות אלירן, אבל כשהוא שר, הוא מנסה לשיר כמו זוהר. אחרי ההופעה באור עקיבא התנשק אלירן עם בחורה בשם אבישג. הם שרפו אחד לשני את האישונים ואם שלזינגר היתה מצלמת בפילם, כל העסק היה עולה בלהבות. אבל עבר שבוע מאז הלילה ההוא שבו הבטיח אלירן להיות עם אבישג לנצח בעזרת השם, ועכשיו הוא בלחץ כי יש לו חברה חדשה וקוראים לה יעל יחיאל. היא מעריצה אותו וכשהוא שר הגוף שלה מתמלא בצמרמורות והם יהיו יחד לנצח, אם ירצה השם. רק שלא תילחץ כשתראה אותו בטלוויזיה מציע נישואים לאבישג.
מחדרה נסענו לאשדוד לפגוש את הבדרן בבר יוקו, שעל דלת הפלדלת שלו בקומה הרביעית כתוב "הבדרן בבר יוקו". השעה היתה 12 וחצי בצהריים ובבר בדיוק התעורר ועשה לעצמו טוסט וקפה במיקרו, ואחרי זה בחר לעצמו קלטת וידאו של מוזיקה ספרדית מתוך מגדל הפיזה של הקלטות הנשענות על הקיר ("אמריקה", "פלמנקו", "סיפורה של נימפומנית 2" ), וקונן על רמתם של הזמרים הישראלים ששרים בלי נשמה ובלי מילים ובלי מנגינה, רק בגלל שבישראל מספיק לדפוק בטעות על איזה שולחן לפי הקצב בשביל לגרום למישהו לצעוק "יאללה! חפלה! פתח שולחן, נשמה!".
אם שלמה ארצי היה ספרדי, אומר בבר, לא היו מעסיקים אותו שם אפילו בתור שוטף כלים. יוקו חבר של גואטה ומרחם עליו כי לא הולך לו עם חוה דולב, כי כדי להצליח צריך מזל ו"לבחורה הזאת אין מזל". הוא הראה לנו וידאו של ההופעה שלו בטורונטו מ-91', שבה סיפר את הבדיחה ההיא על ההוא שהולך לרבי בשביל לשאול מה לעשות עם אשתו הנימפומנית. הוא גם הראה את הפלטינה שיש לו במצח, פציעה מימי השירות שלו ביחידה 601, ודפק עליה עם מאפרה מזכוכית כדי להוכיח שלא מדובר בתרגיל.
הוא עישן בשרשרת סיגריות "וול סטריט" וסיפר כי אבא שלו (כמו אור, כמו סיידה, כמו צור) ראה אותו בהופעה רק פעם אחת, באילת, ובכה כמו תינוק. בניגוד לאור, סיידה וצור שעשו רושם של בני אדם שמחפשים אבא, בבר יוקו עשה רושם של מישהו שרוצה להיות שוב ילד. ישבנו בסלון והקשבנו לצ'יקיטטה ואחרי זה לאיזבלה דנטוז'ה, ודיברנו על השנים שעברו כאילו היו סיגריית וול סטריט.
יוקו אינו מתחרט שלא התחתן ושבזבז את הכסף סתם, שכן הוא אוהב את דירת 63 המטר המרובע שלו באשדוד ואת השכנים שמתייחסים אליו "כאילו הוא ספר תורה". אמן אמיתי, הסביר, לא יכול לבזבז זמן על משפחה, אלא צריך לתפוס את הקריירה בשתי ידיים. אחרת הקריירה תברח. וכשהיא בורחת שום דבר לא יחזיר אותה. אפילו לא בדיחה שעובדת כמו שעון, כמו ההיא על ההוא שהיה נשוי לנימפומנית והלך לרבי. ישבנו שעתיים.
בבר סיפר על חייו הקודמים כ"צבעי רמונטים". סיפר שלפני שלוש שנים היו לו 78 הופעות בשנה, והשנה רק עשר, כי היום בעלי המועדונים מעדיפים את הזיופים של הקריוקי, שעולים גרוש וחצי, על המקצוענות של הזמרים-בדרנים.
הדלת נפתחה ואחיו בן ה-60, שגר עם בבר באותה דירת 63 מטר, חזר מהמכולת, עם חלב ולחם. בבר נשען לאחור, הגביר את המוזיקה והניח לקול השביר של צ'יקיטטה לנזול דרך התריסים הסגורים למחצה אל האוויר האשדודי הדחוס, ולהידרס בכביש הראשי על ידי שאון האוטובוסים הדוהרים.
באחד הפרקים המסכמים של "המגרש של גואטה", הולכת משפחת גואטה לקנות כלב בשוק הפתוח של כפר ויתקין. מזי גואטה בוחרת כלב חום בשם "חומי". גואטה מרים אותו באוויר ומניח לו ללקק את תנוכי אוזניו. "אתם רואים?", הוא אומר לאשתו, לבתו, לעם ישראל, ללוס אנג'לס, לעולם ולאלוקים. "אפילו כלב זקוק לחמימות. מה נגיד על בני אדם?".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
