תרבות NRG - השנים חולפות אבל החגיגה נמשכת

ראשי > תרבות > דינוזאור

השנים חולפות אבל החגיגה נמשכת

רון מיברג לא נבהל ממרחץ הדמים בדי.וי.די של "מילניום", חוזר לגיבור הרוקנרול האניגמטי ג'יי.ג'יי קייל ומעביר רשמים ראשונים מהאוטוביוגרפיה של דילן

דפדף בתרבות

רון מיברג
19/10/2004 15:00

946 הדקות של הסדרה "מילניום" שודרו באמריקה בשנים 96'-97'. מכיוון שבאותם ימים הייתי בשליחות בניו יורק, צפיתי בה בזמן אמת. יוצר הסדרה הוא כריס קרטר, האב החוקי של "תיקים באפילה", שגם איתה לא הסתדרתי. דיווחי למעריב על "מילניום" היה נסער במיוחד, משום שמול הזוועות שהתחוללו על המסך הבחנתי – באיחור מסוים – שהטלוויזיה האמריקאית הפכה לבנק דם ולבית מטבחיים. תחושתי הייתה שביקור בבית מטבחיים, שמומלץ לכל קרניבור המוכן לראות מהיכן וכיצד מגיע הסטייק שלו, תהיה קלה בהרבה מצפייה ב"מילניום". מה שלא מסביר כמובן מדוע מיהרתי לרכוש

את הסדרה עם יציאתה לאחרונה בדי.וי.די.

כאשר צפיתי בה מחדש, גיליתי שאני פחות נסער ורושף להבות משהייתי ב-96'. כשאני מנתח את הסיבה לשינוי הזה, אינני יכול שלא להודות שמקורו במרחץ הדמים המציין את מה שקרה לחיינו בשמונה השנים שחלפו. גם אז הייתי מודע לטבעה הרצחני של האנושות כפי שהיא מיוצגת על ידי רוצחים, מחבלים ותמנון טרור רב זרועות. אבל "מילניום" לא עסקה בהמחזת פועלו של אל-קאעידה אלא בניסיון לצמרר אותנו נוכח האלימות השגרתית יותר, אם גם סוטה לחלוטין, שהפכה לצל המלווה אותנו בכל אשר אנו הולכים.

"מילניום" מתאפיינת בעלילה קלושה שלא מבקשת להתעלות מעל השגרה העייפה של אחותיה האפלות כ"תיקים באפילה". מקור "מילניום" ברצונו של קרטר לנצל את המומנטום האלים שיצר ב"תיקים", שלה הוסיף דליי דם שאותם התיז על חדרי מגורים של אנשים רגילים. העולם, כאמור, היה ונותר מקום איום ונורא, אבל מרחץ הדמים ב"מילניום" מחפה על היעדרה של כל אמירה אחרת. אני עדיין מחבב את הגבריות הלאקונית והקשוחה של לאנס הנריקסן שהקריירה שלו לא נסקה מעולם והוא מוציא את ימיו בסרטים שבהם הוא מלוהק בתפקידים זניחים בעיקר. הנריקסן מקרין נוכחות של גבר בשל, שראה הכל ומה שראה ניכר בפרצופו חרוש הקמטים. יש לו קול עמוק ומשכנע ונוכחותו המלנכולית מבטיחה אווירה כבדה במשך 946 דקות קשות מנשוא.


	עדיף סטייק טוב


	ב"מילניום" ניחן הנריקסן בכוחות על אנושיים וסופר-חושיים. הוא מה שנקרא פרופיילר. מי שיודע להיכנס למוחו של הרוצח המטורלל ביותר, לזהות את זירת הרצח כפי שהיא באמת, לצפות את הרצח הבא ולגעת בגופה המונחת על מגירה בחדר המתים כדי לתאר בדיוק כיצד הסיר הרוצח את אצבעות הקורבן, אחת אחרי השניה. "מילניום" מתרחשת בסיאטל, המתוייקת בתרבותנו בעיקר בשל אסכולת הגראנג' ברוק, עיר שגשם יורד בה רוב הזמן. זהו שימוש נפוץ בסיאטל, חוץ מאשר ב"פרייז'ר", סדרה קומית. הנריקסן פרש מהאפ.בי.איי כאשר צילומי פולארויד של אשתו עורכת קניות, נשלחו לביתו. מתחת לחזותו הקשוחה הוא נורא רגיש, ולכן העדיף לעקור עם אשתו ובתו הפעוטה לסיאטל. קבוצת "מילניום", המודעת לכישוריו הפרה-פסיכולוגיים של הנריקסן, מגייסת אותו לשירותה. "מילניום" עוסקת בייעוץ לרשויות החוק, מעמד המאפשר להנריקסן לתסכל שוטרים רגילים עד מוות. ביום שבו משתקעים ההנריקסנים בביתם החדש, פוצח סוטה צמא דם בסדרה של שחיטות פולחניות שעיקרן כריתת ראשים, תפירת שפתיים ועיניים ושאר סטיות הלקוחות מעולמו של חניבעל לקטר. הרוצח מחסל רקדניות דדניות – מי שאוהב לצפות בשדיים מנתרים בקלוז-אפ בחזיות צבעוניות ימצא ב"מילניום" בית כלבבו – ושולח בדיקות דם למעבדה לפני שהוא הורג אותן וממתין לתוצאות המעבדה בזמן שהן קבורות בארונות חתומים ביערות מדינת וושינגטון. אם הבדיקות חוזרות HIV חיובי, אוי ואבוי להן. זאת דוגמה, לא יוצאת דופן בהכרח, מהפרקים אופייניים ל"מילניום". היו פרקים, אז והיום, שקיבתי הרגישה לא עמדה בהתהפכות הקרביים, ולחצתי על השלט להכפלת ולשילוש מהירות התמונה. כך שאינני יודע לספר לכם את הפרטים הקטנים והמזוויעים. ממרחק הזמן לא איבדה "מילניום" דבר מהאפקט החזותי המדהים שלה, אם אתם אוהבים טלוויזיה המושתתת על עקרון בין העיניים וחזרה הדרגתית להכרה. כריס קרטר הוא יוצר מוכשר. אבל גם יוצרים מוכשרים מסתבכים לפעמים ברגליהם, נופלים על הסנטר ומדממים. "מילניום" היא הסדרה המדממת של קרטר, מה שאינו נמצא בסתירה לעובדה שיש לה קסם אפל וכובש לחובבי הז'אנר שהשתכלל מאז 96'. לי נדמה שבמקום להתעקש על תסריטים כתובים היטב ועל החובה לגלגל סיפור כהלכתו, העדיף קרטר להשפריץ זרמה סמיכה של סירופ אדום. כפי שאמרתי: ביקור בבית מטבחיים נחשב בעיני לבילוי מענג יותר מאשר צפייה ב"מילניום". שם אפשר לפחות לקבל סטייק טוב, עשוי מדיום-רייר.


"מילניום", עטיפת הדי.וי.די


	דילן על אייכמן


	כמובטח, יומה של האוטוביוגרפיה החדשה של בוב דילן יגיע גם במדור זה. בינתיים אני מתענג על האנושיות, החשיפה האישית ופשטות ההליכות שמתגלים בה. לדוגמה: שנים רבות מדי דנו בעלי עניין ומעריצים בנסיבות החלפת שמו מרוברט אלן צימרמן לבוב דילן. דילן סוגר את הגולל על אוקינוס ההשערות הזה בשלושה משפטים. כשהגיע בפעם הראשונה לגריניץ' וילג' בניו יורק והחל להופיע, היה ברור לו שהוא זקוק לשם חדש. חבריו קראו לו בובי או רוברט. קודם ניסה להסב את אלן (Allen) לאלין (Allyn) ורק בסופו של תהליך הסתפק בבוב ונטל את דילן מהמשורר הוולשי דילן תומס. שלושה משפטים שמים קץ לארבעים שנות ספקולציה. למרות שלא נפקד מקומה של כתיבתו הלולאתית הרגילה בבואו לדבר על עצמו, מרתק לגלות – בפעם הראשונה מפיו – את עולם האסוציאציות שלו. בדקו בעצמכם את גמיעת המרחקים העצומה כפי שהיא משתקפת בקטע הבא, ציטוט מתורגם (עמ' 27): "חבר...עבד בבית-מטבחיים באומהה באולם השחיטה. שאלתי אותו פעם איך זה היה. 'שמעת פעם על אושוויץ?' (ענה החבר. ר.מ). כמובן ששמעתי, מי לא שמע? זה היה אחד ממחנות המוות הנאצים ואדולף אייכמן, הביצועיסט הבכיר של הגסטאפו שניהל אותם, עמד לאחרונה למשפט בירושלים. הוא נמלט אחרי המלחמה אך נתפס בידי הישראלים בתחנת אוטובוס בארגנטינה. משפטו היה עניין גדול. מעל דוכן העדים הכריז אייכמן כי מילא פקודות אבל לתובעיו לא היתה בעיה להוכיח כי הוא ביצע את משימתו במסירות מפלצתית ובהתלהבות. אייכמן הורשע וגורלו הוכרע. היו הרבה דיבורים על לא להרוג אותו, דובר אפילו על שליחתו חזרה לארגנטינה, אבל זה היה רעיון אווילי. גם אם היו מוציאים אותו לחופשי, ספק אם היה שורד שעה. מדינת ישראל טענה כי יש לה את הסמכות להחליט ולפעול כתלייניו בשמם של כל מי שנספו בפתרון הסופי. המשפט הזכיר לעולם כולו מה הוביל להקמתה של מדינת ישראל". על הטעויות ועל הגישה הפשטנית והילדותית של דילן, בהזדמנות אחרת.


בוב דילן. צילום: אי-פי


	פארק היורה


	ז'אן ז'אק קייל נולד ב-1938 באוקלהומה-סיטי, אוקלהומה. מי שנולד לפני מלחמת העולם השניה אמור להיות זקן מדי לרוקנרול. בהקשר של קייל, הסייפא של הדברים אינו נכון. בהקשר של רוקנרול, ג'יי.ג'יי קייל (לטובת האקדמיה ללשון וללועזית: ז'אן ז'אק נכתב באנגלית ב-J וקיצורו J.J. כדי לחקות את צליל השם בעברית, צריך לכתוב ג'יי. ג'יי) ממש בשל. באלבומו החדש, "טולסה ובחזרה" ("To Tulsa and Back"), קייל בן 66, אבל הוא עדיין כותב, שר ומנגן את השירים היותר מתוקים, מינימליסטיים והשנונים בסביבה. כהרגלו ברצף של כ-15 אלבומים ואחרי שתי אנתולוגיות (גרסה קצרה וארוכה), שיריו עדיין קצרים ופוגעים במרכז המטרה מבלי לבזבז תחמושת מסביב; בשמותיהם שתי מלים בלבד, אם אפשר; ולאורכם נע המאזין מהתרפקות על קולו המלטף, החרישי והמלנכולי, עד הגיטרה המאופקת אך הלהטוטנית שלו. ג'יי. ג'יי. קייל אינו גיבור גיטרה מובהק למרות שאריק קלפטון שהשאיל ממנו את "קוקאין" ו"אחרי חצות", ולינרד סקינרד, פלוגת הגיטרות הדרומית, שהשאילה ממנו את "קוראים לי בריזה", ישמחו לצחצח אתו גיטרות כל יום בשבוע. "לטולסה ובחזרה" נפתח בארבעה שירים המתקשים לנער את קורי השינה מעיניהם. זה תמיד היה נכון במקרה של קייל. הוא נוהג להתחמם בשיר הרביעי בערך. מ"Stone River” ועד סוף האלבום הזה, שהוא חגיגה של רוק מקשיש ומקסים, מתעוררים קייל והגיטרה, לחיים רבי עניין. בדרך כלל מקפיד קייל שלא להסגיר את מילות שיריו בעטיפה הפנימית. מכיוון שהוא מזן הרוקרים הקפריזיים והמסתגרים – מה שהופך צילום נדיר ועדכני שלו להפתעה נעימה – המלים של River Stone"" ושלושת השירים שאחריו, מצורפות לאלבום. הבחירה איננה מקרית. ארבעת השירים הללו הם לבו של האלבום; הם מנמקים את גישתו של קייל לשירים בעלי שמות קצרים במיוחד (שתי מלים בממוצע) והם ההוכחה שבניגוד למודעות המתפרסמות לעתים במדור לחיפוש קרובים, ג'יי.ג'יי. קייל חי, קיים ובועט ברכות. מהשיר החמישי ועד ה-13, "לטולסה ובחזרה" הוא הנאה צרופה. טיול טרם שקיעה בנופים הסגולים של אוקלהומה.


ג'יי.ג'יי קייל על עטיפת "To Tulsa and Back"


	הצצה למיסתורי הרוקנרול


	כאשר החל הרוק להזקין וגיחותיו לרופאי השיניים לצורך התקנת כתרים ולטיפולי שורש החלו להיות תכופים יותר, גבר הביקוש לגימיקים. גימיק ברוק הוא הרגע שבו אתה נדרש לגייס את עתודות האמונה העיוורת שלך כאשר סרט הקלטה נדיר של ג'ימי הנדריקס מתגלה בכספות הבי.בי.סי; כאשר הרולינג סטונז מחליטים, בניגוד להחלטה שרירותית קודמת, להוציא את קרקס הרוקנרול שלהם שנגנז בסוף שנות ה-60', ראה אור בפורמט VHS בשנת 97' ובפורמט די.וי.די השבוע; או כאשר מבקשים מאתנו להאמין שהופעת אולפן נדירה של ג'יי. ג'יי. קייל, שצולמה ביוני 1979 הלכה לאיבוד ונתגלתה בכספת – תודות לאצבע אלוהים ושליחיו – ב-2001. במקרה של קייל, האמונה היא עניין זניח. ההיעלמות תרמה למסתורין ולמיסטיקה שקייל בחר להתעטף בהן, והחשיפה לרגע נדיר ומרגש של אינטימות. הדי.וי.די "J.J Cale Live", בהשתתפות ליאון ראסל (שתיאור פועלו עלול לסתום שלושה מדורים), צולם באולפני "פרדייז" של ראסל, לוס אנג'לס, יוני 79'. אולפן ההקלטות קלסטרופובי להכעיס, מצב שאינו מאפשר תנועת מצלמה אינטליגנטית. המצלמה נייחת; מדי פעם מעתיקים אותה מצד אחד של האולפן לשני ומנסים לצמצם או להרחיב את הפריים; אין רגע אחד שבו ניתן לראות את קייל, ראסל ומלוויהם בו בזמן. עניין מתסכל למדי באופן כללי, אך משהו שראוי למחול עליו בשל השהות במחיצתה של האניגמה הכריזמטית של קייל. המפגש בין קייל וראסל, שניים מבכירי בניה של אוקלהומה, מזכיר לעתים פגישת גרעין אחרי עשרים שנה ומתעד רגע נדיר של סולידריות מוזיקלית ותיקה. כבר ב-79' זרקה שיבה בשיערו של קייל, מה שמבאר את החזות הישישה שלו על עטיפת האלבום החדש. ליאון ראסל היה אפור מיומו הראשון ברוק. בדי.וי.די החדש ש לו, הוא נראה כמו סבא כריסמס, כולל הכרס. שיריו של קייל היו תמיד קצרים עד חימה. מתנהלים תמיד בגרוב אחיד עם מתפרצות גיטרה שנשמעת כאצבעות גשם דקות על גג של פח. חולצתו הוורודה, מגבעת הקש והגיטרה נטולת הגב של קייל ומכנסיו הקצרים והגלגיליות הנעולות לרגליו של הקלידן, משווים לסרט חזות מושבניקית שובת לב. כך נראים הפועלים השחורים והמוכשרים של הרוק: שירים לייד-בק על סף נמנום פלגמטי; עקיצות גיטרה קלות; אורגניסט בעל אצבעות מלטפות קלידים ומתופף שמתנהג כמי שעבודתו האמיתית היא צבעות. קריסטין, הליידי המסתורית בחייו של קייל, תמיד שם, חמושה בגיטרה אקוסטית לא מזיקה, מפוחית וחולצת באטיק שנראית כמו שנפלה מתרמילה של מישהי בעת הבריחה מוודסטוק. למרות תרומתם המכרעת והקריטית לעיצוב הפאנק (פ' רפויה) הדרומי באנדרסטייטמנט מכוון, הצליחו ראסל וקייל להישאר הנזירים היותר גדולים של תיעוד מצולם. מי שמקומם בפנתיאון הרוק מובטח אצלו, משווע לשזוף עיניו בשניים שהצליחו – בניגוד לחשיבותם ולתשומת הלב שהגיעה להם – לא להיות בפוקוס. לכן הדי.וי.די הזה כה מאלף. לא רק שהוא מתיר הצצה נדירה ומרגשת בפרצופים שנמצאים מאחורי השירים היותר מפורסמים בהיסטוריה, הוא מביא אותם במיטבם. ראסל מיטיב לנסח את המפגש המיוחד הזה כאשר הוא קובע נחרצות שקייל מדבר בו – בעיקר כאשר הוא מסביר כיצד בנה את הגיטרה המיוחדת שלו – יותר מאשר דיבר בכל הקריירה הארוכה שלו. "Millenium", די.וי.די בוב דילן, "Chronicles" ג'יי.ג'יי קייל, "To Tulsa and Back" "J.J Cale Live", די.וי.די