 |
/images/archive/gallery/188/980.jpg עינב גלילי.
צילום: אלכס ליפקין  |
|
|
|
|
| עינב גלילי מבסוטית. 17 שנה אחרי שהגיעה מהקיבוץ לתל אביב, היא נמצאת סוף סוף בפריים טיים, עומדת להתחתן, מקשקשת על ילדים ושונאת את יגאל עמיר |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
מיכל קפרא,
22/10/2004 11:02 |
|
|
|
|
|
|
|
האמת שרצינו לנסוע. לברוח. אמרנו, נעשה כתבה חתרנית. משהו אחר. שום שאלה, שום תשובה, רק מסע משותף לאנשהו, שכולו תיאורים מפורטים עד דק של תלאות ומהמורות הדרך. ואז היא אמרה, "אולי מסע שופינג בפריז?". מי שלא חזה בחיבוטי הנפש של שתי נשים בחנות נעליים בקצה רו דה-בוסי, לא מבין איזה תובנות עומק מייצרת הפעילות האנושית הזאת. שלא לדבר על מצבי הקצה הנפשיים מול יצירות המופת של מעצבי העל בשאנז אליזה, וההתפרקות המוחלטת, שאין לחזות את תוצאותיה, בסלון חזיות מפואר, או לחלופין בשעת בין ערביים בקפה דה פלור מול האלגנציה של עוכרי ישראל.
ככה טרחנו ובנינו מסלול עבודה מפרך, מכתת רגליים, אמיץ וחוצה גבולות מגזיניים מקובלים. ואז הלכנו לבקש רשות. התגובה הממסדית הגברית, איך לומר, היתה חדה, קצרצרה ולוותה במעין חרחור להדגשת המסר. נשארנו בארץ, עינב גלילי ואני. נושאות אות קלון של חשד בגניבת חופשה.
למען הסר ספק, ראוי לציין מה דעתה הנחרצת של גלילי על חופשות. "נורא קשה לי ליהנות מחופשה. ברגע שמגדירים לי מקום, זמן ותפאורה, שבהם אני אמורה להיות נורא מאושרת במשך 24 שעות, אני מיד נהיית אומללה, אנטיפתית ורוצה
שייגמר.
"לקח לי שנים להבין שצימר בגליל זו הונאה גמורה. כל יחסי עם גברים הסתיימו שם. אני יכולה לפרסם מפה ליחסים כושלים בצפון. זה כמו קבר. את תוקעת את עצמך בארון קבורה מהודר, ומיד עלייך להיות מאושרת. ותמיד יש גם את אימת הג'קוזי. הוא פעור שם באמצע ובו את אמורה לבלות 24 שעות עירומה, עד שתיחלצי באצבעות רגליים קמוטות כשל כובסת, תשושה משרשרת אורגזמות. "בתקופה האחרונה, כשהיו מציעים לי חדר עם ג'קוזי, מצאתי את עצמי זועקת, 'רק לא ג'קוזי, רק לא ג'קוזי'. זה מייצג את כל השקר שקיים בעניין הזה של חופשות. זה מזכיר לי את המושג הנפלא 'המתים הסועדים' ששמעתי באיזה סרט. זוג אנשים יושב, ערימת צדפות ביניהם, התאורה קוסמת, המוזיקה חרישית. והם כל כך אומללים, שותקים ואומללים. חופשה היא השקר האולטימטיבי. אין פה שום שכרון חושים של 48 שעות.
"אבל יש רגעים. יש לי אחות קטנה בת 23 שלקחתי אותה לשבוע בפריז. היה רגע אחד שחצינו בו את הסי טה, היה סתיו, הלכנו יד ביד, וזה היה הרגע. רגע של אושר. כי בסך הכל, נסיעה זו די טרדה. אני לא בנאדם קל לתנועה. מבחינתי יש בזה המון מתח וחרדה. נורא ואיום".
- איפה היתה החופשה האחרונה שלך?
"בצרפת. אני ועפר, בן זוגי, לקחנו מכונית והסתובבנו".
- ואיך היה?
"האמת, מקסים".
היה מפתיע לגלות שאנחנו בעצם גרות בשכנות. שכנות של ממש, אולי שלושה בתים זו מזו. יריקה מלשכת האבטלה של תל אביב, חצי יריקה מבית הכנסת השכונתי ושתי יריקות עסיסיות מהמגדל של המיליונרים, שצץ לנו פתאום בהתנשאות בקצה הרחוב. חדר המדרגות של הבניין שלה חרב וישן כמו שלי, ואף אחד לא מעלה על דעתו לשים שומר באין לובי. את הביצים של הבוקר, היא מקושקשת ואני עין, אכלנו בקפה השכונתי. היא שתתה הפוך, אני כפול, ובלי שום סיבה נראית לעין היא נמנעה מלטבול את הלחמנייה הטרייה ברוטב של הסלט. לפני 15 שנה, כשעוד ישבנו בקפה תמר וחשבנו לעצמנו שאנחנו הדור הבא, נתקלתי בה בפעם הראשונה. כמו פיה היא הופיעה שם, בחצאית דקיקה ומתנופפת של רקדניות, ריפרפה כפרפר נבוך סביב השולחן של הגדולים, והלכה.
ברכילות אוטומטית של מאחורי הגב, סיפרו עליה שהיא קיבוצניקית, הנכדה של ישראל גלילי וחברה של אברי גלעד, שהיה גם הוא מבאי "הדור הבא". שום דבר מזה לא עשה רושם כביר על הנוכחים. עכשיו היא בת 35, מובילה תוכנית סאטירית בפריים טיים של ערוץ 2 ביום שישי, ומבוססת היטב בתודעה הציבורית כאדם שנון, אינטליגנטי, מוכשר ומצליח.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
עינב גלילי ואקי אבני. צילום: נאור רהב
|
|
|
 |
|
 |
|
"יש לי חיבה גדולה לסילואטה שלה"
|
|
|
 |
|
|
|
"את יודעת, אנשים אומרים לי, 'איזו שנה נפלאה ומדהימה ואיזו פריצה עשית', ואני שומעת את זה ויודעת שמבחינה מקצועית זה באמת חלום. באמת באמת רציתי את התוכנית הזאת. ואני אומרת לעצמי, למה אני לא יכולה להיות באופוריה לחמש דקות? לא כמצב קיומי, רק חמש דקות. לא מזמן קראתי ראיון עם מירי בוהדנה, שיש לי חיבה גדולה לסילואטה שלה, והיא אמרה שם, 'בזמן האחרון אני הולכת ואומרת, סחתיין מירי'. את מבינה? עקרו לי את היכולת הזאת להגיד לעצמי 'סחתיין'. ותאמיני לי שזה לא נראה לי נורא חינני, מורכב ואינטליגנטי, אלא סתם חולני וחמצמץ.
"כתבו עלי בחודש האחרון ביקורות שלא הייתי יכולה לקנות בכסף. זו מחמאה עצומה ויש רגע גאוותני, אבל רגע אחר כך, זה 'וואי, אני עוד בטח אחטוף על זה'. העונג עצמו הוא המבהיל. אני מפחדת אמא להתענג כדי לא לקבל את המערוך בראש בעודי מחייכת חיוך רחב".
- אמאלה.
"זה פשוט פחד. בהתמוגגות יש משהו לא דרוך. כאילו לרגע אחד לא יהיו לך עיניים בגב. תאבדי שליטה. זה גורלם של אנשים שלא מסוגלים לשמוח באופן משולח רסן".
אוטוטו תואר שני בפסיכולוגיה קלינית יש למקבץ הפוביות האנושי הזה, שלמשל, מסתכלת על עצמה בטלוויזיה "כמו שמציצים מהמטבח בחצי עין בקטע אכזרי במיוחד מהסרט 'שתיקת הכבשים'".
גם אם נצא מהנחה שיש לה נטייה קלה למטאפורות קיצוניות, אין דבר בחזות שלה שמסגיר את הרעיעות האישיותית הזו. יש בה משהו שדווקא משדר יציבות, רוגע, סדר, סולידיות. את רשימת התכונות המטעות הללו, בתוספת ביטחון עצמי, היא דווקא מייחסת לגברים בחייה. זה שהיתה נשואה לו וזה שהיא עומדת להתחתן איתו. אבל הגברים יחכו קצת. ביום הולדתה ה-30, בעודה נמצאת באולפן התוכנית "היפות והאמיצות" ברדיו תל אביב, פרץ לפתע באמצע השידור חשפן עם טייפ, שהשמיע את "קיס" של פרינס והחל להתפשט, תוך תיאור מפורט של המהלך בשידור חי על ידי הפרטנרית, מיכל ניב. "היא הזמינה אותו ובעיני זאת היתה גאונות צרופה. סטריפטיז ברדיו זאת הברקה כל כך גדולה, וכל מי ששמע את התיאור שלה פשוט לא היה יכול להתנתק. כשהוא הגיע לרגע האמת, נותרה פיסת בד קטנטנה על חלציו, ואני זוכרת את מיכל אומרת את המשפט המופלא, 'מעולם לא היה לי מושג שפיסת בד קטנה כל כך יכולה להתקיים בעולם בזכות עצמה'. זאת היתה מתנת יום ההולדת שלה והיא כל הזמן שאגה, 'עינבי, תגעי במתנה, תגעי במתנה'. ובסוף , כשהצדיק החטוב התקרב למיקרופון ואמר, 'מזל טוב לעינב ליום הולדתה', מיכל צווחה, 'הוא גם מדבר, הוא מושלם'. זאת היתה אחת ממתנות יום ההולדת הכי מקסימות שקיבלתי בחיי".
חשפן בשידור חי היה רחוק מפסגת האבסורד בתוכנית הרדיו חסרת הגבולות הזאת. היתה גם הלוויה ממלכתית לדג זהב, למשל, שבמהלכה נשאה אותו ניב על כפיים לשירותים כדי להביאו לקבורה באסלה, כשעינב מתארת את המעמד בעוד מיכל אומרת קדיש וקורעת קריעה.
"כשחזרנו, מיכל אמרה לי, 'ככה אחותי, תקברי גם אותי'". זמן לא רב אחר כך שמה מיכל ניב קץ לחייה. "זאת תוכנית שאני שומעת עד היום. היו שם דברים כנים עד כדי חוסר אחריות וזה אולי היה הכוח שלה", אומרת עינב. "דיברנו על החיים הקשים, העלובים, על האין אהבה, האין כסף, ומצד שני זה היה מאוד מנוסח, מאוד מעובד ומלא הומור עצמי. שם גיליתי שלצחוק על עצמך זה נשק שלא מכזיב אף פעם. אבל אם למדתי משהו ממיכל, זה המשחק של הכנות וההסתרה שהוא נשק מחוכם מאוד. למרות שאי אפשר היה להגיע לקרסוליה בעניין הזה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עינב גלילי, אמצע הניינטיז. צילום: אלי דסה
|
|
|
|
|
|
|
מגיעים לי חיים מצוינים
|
|
|
|
|
|
|
פעם היא הלכה ברחוב ומישהו צעק לה, "גולומב, גולומב". " אני לא גולומב, אני גלילי", צעקה לו חזרה. "אה", השיב לה בלי שמץ התנצלות, "זכרתי משהו מפורסם באות ג'". מפורסם, היינו סבא ישראל גלילי ז"ל, איש מפא"י, שר בממשלה, ממקורבי גולדה וממייסדי תנועת הנוער עוד בנעוריו.
- את עדיין מרגישה כמו נצר לאצולה המפ"איניקית?
"לרוב האנשים השם מצלצל מוכר, אבל לא אומר הרבה. אני מאוד מחוברת לשם, כי יש בו משמעות ואני גם לא חושבת להמיר אותו. מצד שני, את יודעת, בנורמות שנהוגות עכשיו עדיף להיות בת של קבלן ולא נכדה של מישהו שהיה במטבחון של גולדה. האחרון שעשה מזה עניין היה אפרים סנה שראיינתי אותו בתוכנית הבוקר, והותרתי עליו רושם בל יימחה.
"עיקר הזיכרון שלי מסבא הוא בתקופת מחלתו. הוא היה מאושפז בבית לווינשטיין. באותה תקופה התרחקתי, רציתי להמציא את עצמי מחדש, ורק בשנים האחרונות יש לי פתאום סקרנות לגבי האיש. לפני כשנה הקימו בנען בית לזכרו, 'בית גלילי'. היו שם המון תמונות שלו עם יצחק שדה, יגאל אלון וכל מיני אישים, ונעצרתי דווקא ליד תמונה של סבתא שלי עם שני בניה, אבא שלי ואחיו. זה עניין אותי יותר ממפעל ההתיישבות. יש במפעל הזה משהו שנורא זר לי. כמעט התנגדות למשמעויות הלאומיות. יותר מעניין אותי איך היו החיים בצלו, המחיר שהילדים שלו שילמו, כאלה דברים".
אחרי שתיקה קצרה של מחשבה, היא אומרת: "כשהגעתי לעיר היתה לי חברה טובה שבאה מהקטמונים. על פניו הגענו מכלום, מנקודות זהות. במפגש איתה הבנתי שלא באנו מאותה נקודה. היא חיה בתחושה שכל מה שהיא הגיעה אליו הוא למרות נקודת הפתיחה, ואני הייתי בטוחה שממש מגיעים לי חיים מצוינים. שאין שום אפשרות אחרת. שתינו באנו מנקודות אפס, ולא היה לנו כלום, אבל איכשהו האפס הזה היה שונה. היא לא דיברה את העברית הרהוטה הזאת וגם לא באה ממקום שבו ברור מאליו שהעולם פרוש למרגלותיך עם כל האפשרויות".
היא נולדה בקיבוץ נען, בת למשפחת גלילי שנח עליה, היא אומרת, כובד ראש בסיסי. אי לכך להיות כוכבנית בטלוויזיה לא היה דבר ממש ראוי. "המשפחה שלי מתפעלת מעט מאוד מהצד הזה של חיי. בואי נגיד שאמא שלי לא היתה מתפרצת לבמה כאמו של הראל מויאל במיטב מחלצותיה".
גם בשנים שהיה לה טור אישי במוסף "זמנים מודרניים" לא זכתה, לדבריה, למעקב משפחתי. "ההורים שלי היו מנויים על 'הארץ' ולפעמים הייתי מקבלת טלפון מאבא שלי, שסיפר לי איך מילא היום דלק וקיבל חינם את העיתון, ו'את כותבת נורא נחמד'. היה את הקטע שאנשים חכמים הולכים ללמוד באוניברסיטה ולא מתעסקים בממבו-ג'מבו".
בגיל שש נסעה יחד עם משפחתה לארצות הברית, שם למד אביה. בגיל עשר חזרה. שלוש שנים אחר כך עזבה המשפחה את הקיבוץ, עברה לחיות במושב קדרון ואחר כך ברחובות. "העניין של לגדול בקיבוץ לא היה כל כך משמעותי. בכל הטיפולים הפסיכולוגים שעברתי, תמיד היתה ציפייה לרגע שבו תפרוץ הטראומה הנוראה של הלינה המשותפת, וזה לא קרה. הבעיה הגדולה היא העובדה שגדלנו בלי לטפח העדפות או לגדל טעם אישי. עם אותם בגדים לכולם, חולצות פסים וג'ינס ברמודה, וגיליון אחד של'מעריב לנוער' שכיתה שלמה של 26 ילדים נלחמה עליו. השריד האחרון שנותר בי מהקיבוץ זה מלחמה נגד כל סוג של תביעה להסתדר בשורה. וכמובן, אם יעירו אותי בלילה ויגידו לי לפצוח בריקוד 'צדיק כתמר', אני אדע לעשות את זה בעיניים עצומות". בגיל 17 הגיעה עינב לתל אביב עם מזוודה קטנה וליפסטיק אדום.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עינב גלילי. צילום: אלי דסה
|
|
|
|
|
|
|
מדפיקה לא יוצא אף פעם טוב
|
|
|
|
|
|
|
בערב נפגשנו שוב בשכונה במסעדה יאפית, שמתמחה בטונה צרובה ועוד מטעמי פיוז'ן מהז'אנר הזה. היא הפסיקה לעשן לפני שנה, אבל זוחלת חזרה עם מרלבורו לייט, תמיד בלי מצית. שתינו יין ואפשר היה לראות את המתח שלה מהסיטואציה, מתח שהולך וצובר נוכחות. כשמחיתי על עוצמת המודעות שלה לכל מילה ועל הגבולות שמתחה, היא הודיעה ש"אני לא בשבי הסורי עכשיו", ו"גם ככה קשה לי". אפילו דמעות עלו בעיניה. חזרה. תל אביב. לפני 18 שנה. מזוודה קטנה. דירה שכורה וחלום להיות רקדנית. למדה אצל רינה שיינפלד. "משהו באובססיביות סביב הגוף, לשקול ככה וככה, לאכול מעט, להתאמן קשה, מאוד התאים לי. ריקוד זה גן עדן לאובססיביות. אבל התחלתי לרקוד ברצינות בגיל 17 וזה היה מעט מדי ומאוחר מדי".
- לחיים עצמאיים בגיל 17 יש השלכות מרחיקות לכת.
"כמי שגדלה בקיבוץ סבלתי מאי בהירות לגבי עקרונות כלכליים בסיסיים. כל חשבונות החשמל, הארנונה והמים נראו לי כמו איגרות ברכה מהרשויות. על התשלומים הנהוגים לא היה מה לדבר".
עם השנים התמתן קצת המשבר בינה לבין הרשויות, אבל נותרה התחושה שמאחורי כל דפיקה בדלת מסתתרים הנושים שבאו לקחת לה את הטלוויזיה. "כשדופקים בדלת נעתקת נשמתי", היא מתוודה. "לפני שלושה חודשים נשמעה פתאום נקישה. אמרתי לעצמי, 'את חייבת להתעמת עם הפחדים שלך', ופתחתי את הדלת. עמדו שם אנשים של חברת חשמל שבאו לקרוא את המונה בתוך הבית. מתברר שעל פי הקריאה הייתי חייבת להם 1,700 שקל . את רואה? מדפיקה בדלת לא יוצא אף פעם טוב".
בגלי צה"ל לא שירתה, גם לא בצה"ל בכלל. חתונה פיקטיבית עשתה את העבודה. אחרי שנטשה את הריקוד נרשמה ללימודים בבית צבי. "הייתי נורא רוצה לומר שזה בער בעצמותי, אבל האמת היא שהיה לי אז חבר שחקן, גל זייד, אז הלכתי ללמוד משחק".
החיים, כהגדרתה, היו פרומים וללא סדר, ובית צבי נראה מקום מצוין לאשפוז יום. "באותו אופן יכול להיות שמבחינה נפשית התאים לי לא פחות להגיע לבית ספר לקציני ים במכמורת". אבל הפור נפל על בית צבי, שם נאלצה לעשות אימפרוביזציות וחשיפות אמוציונליות מסוג "עכשיו תהיי שתיל קטן וזערורי שנובט מתוך הקרקע".
"זה היה חסר סיכוי. זה הכניס אותי לסטרס איום. אני סרקסטית באופן מובנה וזה היה בלתי אפשרי בשבילי להרפות, להסכים שיראו לי. שחקן טוב צריך להיות מוכן לצאת טיפש, מגוחך, מסכן, מכוער, פאתטי ועלוב. ואני לא יכולה. יכולתי לשחק רק את עצמי, בכישרון רב, עד שהתברר שיש לי רק טריק אחד.
"אחד מיתרונותי הבולטים בכישורי החיים, הוא שאני בדרך כלל אומרת לעצמי את האמת באופן די נוקב. ואני זוכרת שאמרתי לעצמי, מותק, את שחקנית בינונית מאוד. למרות זאת לא היה קל לעזוב. עזבתי באמצע שנה ב'. היתה תחושה שהקרקע תישמט לי מתחת לרגליים, ונשארתי כמו שנשארים בנישואים גרועים".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עם החבר'ה מ"משחק מכור"
|
|
|
|
|
|
|
שמש נצחית בראש צלול
|
|
|
|
|
|
|
באותה תקופה התפרנסה בעיקר ממלצרות, בפאב "צלע הבירה" המיתולוגי שריכז בוהמה משועממת ואנשי תקשורת לרוב. המלצרית עינב גלילי זכורה מאז כלוליטה די קטלנית. בנוסף לכך עסקה ב"עבודות בזויות אחרות", כלשונה. "למשל, הצגת ילדים בנושא תאונות דרכים, שבה גילמתי תמרור עצור ומעבר חצייה, כולל הטקסט הדרמטי 'עצור בטרם תעבור'. או הצגה על חינוך מיני עם אקי אבני, שבה אני הייתי ביצית והוא היה הזרע. להגנת שמו הטוב של אקי חייבים לומר שהוא עדיין לא היה אקי וסנדי היתה עדיין ביצית בעצמה. היום אין לי ספק שהוא לא היה מטנף את הרזומה שלו בפארסה התאטרלית הזאת".
חוץ מהתאטרון אפשר היה למצוא אותה באולמי חתונות, כזמרת מן המניין בלהקת "השחפים", וגם על גבי עמודי כרומו, כדוגמנית של "כיתן" למשל. את ירון זילברמן, בעלה לשעבר, פגשה דרך חברים. הוא למד אז בבוסטון והגיע לחופשה בארץ. "הייתי בת 24 ואחרי שלושה ימים של היכרות הכה בי ברק. אחרי כמה שבועות הוא חזר לבוסטון ואני נשארתי פה מאוהבת, כמו שילדה בת 24 יכולה להיות. פשוט טוטאל לוס. עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות: שכבתי על הספה ובכיתי. אחרי חודש נטשתי הכל ונסעתי אליו. השארתי פה הכל, כולל הכל. ממש ורדינה כהן על תקן 'נוסעת בעקבות האהבה'. זה היה כל כך טוטאלי שאף פעם לאחזרתי לקחת את החפצים שהשארתי. לא את התחתונים והבגדים וכלי המטבח והספרים והתמונות והאלבומים. אפילו את מסיכת האב"כ הפקרתי שם".
- האמת, די מפתיע.
"די מפתיע? די? כשאני נוסעת לחופשה של שבוע אני לוקחת איתי את קרם העפעפיים הספציפי שאני חייבת ביום שלישי. אני אדם שקשור מאוד לחפציו. כל כמה שנים עולה אפשרות לנסוע להודו, אבל זה לא ממש מסתייע כי הייתי צריכה לקחת מכולה לאשראם של אושו, כולל נעלי הפלטפורמה, כדי שאני לא אצא חלילה מוארת, אבל גמדה.
"אבל בקשר הזה היה משהו שמחק הכל. החיים הקודמים לא היו. מתו. וככה הגעתי לניו יורק. רוב הזמן הייתי לבד והמשענת היחידה שלי היתה חברה מהארץ שגרה באיסט וילג'. חיפשתי עבודה ומצאתי תחנת טלוויזיה ישראלית מקומית ששידרה ליורדים בעיר. היתה לי שם תוכנית אירוח של שלוש שעות ותאמיני לי שזה נשמע הרבה יותר זוהר ממה שזה היה באמת. פשוט לא היה את מי לארח. רוב האורחים היו בסגנון 'בתיה סוכנת הנסיעות שעושה דילים מצוינים לישראלים'. פעם אחת יעל דיין הגיעה לעיר ומשום מה ניאותה להתארח בתוכנית. הרגשנו מאוד מאוד זוהרים ואני ממש התפקעתי מגאווה. מעבר לזה עשיתי שם כל מיני עבודות רס"ר כמו העברות מקלטת לקלטת".
- אהבת את ניו יורק?
"לא הייתי מעלה על דעתי לחיות בה. חשתי שם התאיידות, ובמבט לאחור נראה לי שסבלתי מהתקף חרדה מתמשך. אני ממש לא אשת העולם הגדול. כמה שיהיה פה גיהנום, אני לא זזה. כשמוציאים אותי מהשפה יש לי הרגשה של אובדן זהות מוחלט". בסיום לימודיו של ירון חזרו השניים לארץ כזוג נשוי.
הקריירה הטלוויזיונית שלה החלה כזכור בתוכנית "העולם הערב", בכיכובם, הפרוע לשעתו, של אברי גלעד וארז טל, שם גילמה את תפקיד קריינית הרצף.
"התוכנית הזאת היתה אם כל החלטורות של ערוץ 2 הנסיוני, והמערכונים עבורה", היא מדגישה, "צולמו בחצר האחורית של האולפן, סמוך לפחי הזבל".
אחר כך הגיעה תוכנית הספורט "הדקה ה-91", שם קראה לצד יורם ארבל טקסטים בחן נשי וראיינה שחקני כדורגל. במקביל החלה ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. אחר כך הגיעה תוכנית הרדיו "היפות והאמיצות", "רשת על הבוקר" לצד בן כספית ובהמשך אלי גולדשמיט, תוכנית ראיונות אישית ומוערכת, "שולחן לשניים", ומשם ל"משחק מכור", תוכנית ההומור והסאטירה של "רשת", כמנחה וכותבת הטקסט, יחד עם אור ישראלי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עינב גלילי, פעם. צילום: אלי דסה
|
|
|
|
|
|
|
כשאהיה הגברת הראשונה
|
|
|
|
|
|
|
- והנה את מתחתנת.
"מה שמלמד אותי שוב שהכל נזיל. יש תחושה שאת מכירה את עצמך ואז מתברר שהכל קשקוש. אבל הפעם זה בא ממקום אחר לגמרי. כשאתה צעיר יש נטייה להתייחס לאהבה ככוח עליון. את פוגשת מישהו ובאורח פלא וללא סיבה את נופלת לרגליו. באהבה שלי היום יש משהו שאני אחראית עליו לגמרי, לא משהו שפועל עלייך באופן מאגי. את יודעת בדיוק למה את בוחרת מישהו. את פשוט בוחרת להיות שם. את מתאהבת באופן צלול. את בוחרת לשים את המניות הרגשיות שלך על מישהו. זאת לא גחמה, לא משובה רומנטית, אלא בחירה צלולה כתער. ויש בזה משהו מדהים. זה מפתיע אותך? לא קרה לך?".
- גם הבחירות הצלולות האלה הובילו אותי לטעויות איומות ונוראות.
"אוי ואבוי".
- זאת היתה אמירה נורא אכזרית. מרושעת ממש.
"כשמדובר ביגאל עמיר אין לי שום בעיה. הייתי רוצחת אותו. הייתי הורגת אותו ואת זרעו. אני כל כך זועמת. גם היכולת שלי לראיין מתנחלים כבדים היא מאוד מוגבלת. אני יכולה לשבת מולם ולשנוא, ועם הזמן זה רק מחמיר. בתקופה האחרונה אני לא יכולה לסבול את זה שכל דיון מתחיל בפסקה המלנכולית על גורלם המר של האנשים שצריך לעקור מהחממות, שרובן אגב ריקות. פשוט שיעברו דירה. שיקבלו פיצויים נדיבים מאוד, מבחינתי שיהיו אפילו פיצויים מושחתים בגובהם, יקבלו בית חדש, יגיעו המוברים ויאללה, נגמר. התוצאה של ההיאחזות הזאת נראית לי שואתית".
בגיל 28, ארבע שנים לאחר שהחלו, הסתיימו נישואיה לזילברמן. למרות שהתחתנה בניו יורק, נאלצה להתגרש ברבנות בתל אביב. "אבא שלי בא בתור עד, עם הומור חילוני קליל של 'נו, הנישואים של הילדה לא עלו יפה'. במצב הרוח הזה, כשכבוד הרב שאל אם יש לי שם נוסף שבו אני מוכרת, אבא שלי, שהוא איש חמוד להפליא, אמר בשיא הכנות: 'עינבי'. " מאותו רגע עברנו תחקיר חסר פשרות, שדן בסוגיה האם יותר ממניין אנשים מכיר אותי בשם 'עינבי' והאם ייתכן שאני לא הכלה אלא מתחזה. תאמיני לי, בנס הצלחתי להתיר את הנישואים. אחר כך עמדתי שם עם מפה ירוקה על הראש, שמתי את כתב היד שנתנו לי מתחת לבית השחי וצעדתי לעבר הדלת".
- עינב גלילי הוכרזה באופן רשמי כגרושה.
"זה נראה לי נס לעשות החלטה בגיל 24 שתשרוד חיים שלמים. אין החלטה אחת מאז שאני עומדת מאחוריה. וגם המחשבה שנצחיות היא המדד היחיד ליחסים מוצלחים כבר לא מקובלת עלי. זה היה בונוס מדהים להיות רווקה בגיל 30. הטריפ שלי בשנים האחרונות היה עצמאות. לקנות אוטו, למשל, ואחר כך להחליף אותו לאוטו יותר טוב".
- חשוב לך באיזו אוטו את נוסעת?
"בשבילי לקנות אוטו היה אירוע".
קנית אוטו בחנות?
"כן, כמו שצריך. באינספור תשלומים".
- איזה?
"פולקסוואגן פולו".
בחירה איכותית.
"כן. אבל לא מנקרת עיניים. בחרתי אותו בעיקר בגלל הצבע. אדום. אדום שמשדר שמחת חיים מתפרצת".
ונעליים אדומות יש לך?
"לא, זה אין לי".
רק נשים מבינות את המשמעות הקיצונית ומרחיקת הלכת של רכישת נעליים אדומות. למרות חסרונן מצאה עצמה גלילי בעולם הדייטים, הפעם לא כפרגית מסחררת ומסוחררת, אלא כאישה בשלה ורבת יכולות. זה מזעזע כמה קסם יש בחיים לבד. "ללא ספק. יש ב'לבד' חדות כזאת, דריכות".
- כמה שנים חיית לבד?
"שש".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
יגאל עמיר. צילום: אריק סולטן
|
|
|
|
|
|
|
"את התוכנית הזאת שאני עושה עכשיו, יכולתי לעשות גם עם קמטים"
|
|
|
|
|
|
|
אבל עכשיו היא עומדת להינשא שוב, עם עפר דורון, עורך דין. "לא חשבתי שארצה להתחתן פעם נוספת. נדהמתי מכמות הלחץ הישיר והעקיף שקיים מול הדבר הזה. אני לא חיה בסביבה פוריטנית. מיטב חברי הם הומואים ולסביות שעשו את ילדיהם בדרכים לא דרכים, ועדיין כמות הפעמים שהצטרכתי לספק הסבר, איך אחרי גיל 30 עדיין לא הצלחתי לקמבן לעצמי את החבילה הבסיסית שכוללת בעל ושני ילדים, היתה אינסופית.
"יש משהו כל כך מתסכל בזה שאת יכולה להיות מנכ"לית בנק לאומי או לרוץ במקום השישי ברשימה לכנסת של שינוי, ועדיין תיתפשי כמי שנכשלה בתפקידה הבסיסי. גם אם את נתפשת כמוצלחת, יש תמיד בתגובות איזו ארומה של כישלון. כאילו לא הצלחת. לא שכך בחרת, אלא לא הצלחת. וזה הטריף אותי. יש לי הומור כמעט לגבי הכל, פרט לזה, למבט הזה של, 'יה, מה השתבש?'. היה בי מרד, משהו מתנשא על השיטה. די, תניחו לי. תפסיקו לחתן אותי".
- והנה את מתחתנת.
"מה שמלמד אותי שוב שהכל נזיל. יש תחושה שאת מכירה את עצמך ואז מתברר שהכל קשקוש. אבל הפעם זה בא ממקום אחר לגמרי. כשאתה צעיר יש נטייה להתייחס לאהבה ככוח עליון. את פוגשת מישהו ובאורח פלא וללא סיבה את נופלת לרגליו. באהבה שלי היום יש משהו שאני אחראית עליו לגמרי, לא משהו שפועל עלייך באופן מאגי. את יודעת בדיוק למה את בוחרת מישהו. את פשוט בוחרת להיות שם. את מתאהבת באופן צלול. את בוחרת לשים את המניות הרגשיות שלך על מישהו. זאת לא גחמה, לא משובה רומנטית, אלא בחירה צלולה כתער. ויש בזה משהו מדהים. זה מפתיע אותך? לא קרה לך?".
- גם הבחירות הצלולות האלה הובילו אותי לטעויות איומות ונוראות.
"אוי ואבוי".
מחשבה על ילדים?
"עם הרבה פחד. מבחינתי אלה חיים נהדרים שיושמדו באבחת ביוץ אחת. מחשבה על ילדים זה כמעט בבחינת אבל על החיים שהיו. יש את המיתוס הזה של שבתות וחגים שבהם חווים בדידות אין קץ. אני בשבתות ובחגים אוכלת צהריים במסעדה נחמדה, שותה יין לבן עד שראשי סחרחר, ואז אני מקבלת טלפון מחברותי שנשרכות אחרי צאצאיהם בנחל עמוד, ואני תוהה מה עדיף. גם מקצועית לא ברור לי איך אוכל להסתדר. אני בנאדם שנשאב לתוך מה שהוא עושה וכשיש ילד אי אפשר להישאב באופן כל כך טוטאלי. אפילו את הפלאפון שסגרתי עכשיו לא הייתי יכולה לסגור. זה עידן הפלאפון הלא סגור".
חזרה לקריירה. לגופיות עם הפאייטים הנוצצים בצילומים. ליופי. לשאלה, כמה בעצם היופי החיצוני שלה סלל את דרכה, תמך בה. כמה השתמשה בו כנשק. "זה לא רלוונטי בשבילי. אם את שואלת איפה הכוח שלי, הוא בכלל לא שם. זה כמו בצילומי סטילס, בהם אני ממש נכנסת לבעתה. כשאני לא מדברת יש לי תחושה שפרקו אותי מנשקי. אני לא חושבת שיש לי נתונים חיצוניים לבנות על בסיסם מערכה שמכבדת את עצמה. זה לא היתרון היחסי שלי. הרי בטלוויזיה לא חסרות כוסיות. זה תחום שמושך נשים מדהימות ביופין".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עינב גלילי. צילום: אלכס ליפקין
|
|
|
|
|
|
|
קפה בסאן ז'רמן דה פרה
|
|
|
|
|
|
|
- ומה על הסכסוך הזה של אישה עם גופה?
"בגיל 20 הייתי הרבה יותר מסוכסכת עם הופעתי החיצונית מאשר היום. זה קשור לתחושה פנימית. היום את כבר לא מבנה רעוע כל כך, אתיודעת משהו על עצמך. בגיל 20 את מרגישה קו מתאר של משהו והקו הזה הוא מאוד קריטי. היום הרבה פחות".
- בחייך .
"ברור שאני שטופת מוח כמו רוב האנשים שאני מכירה, ובגלל שאני בנאדם פרקטי, יותר קל לי ללכת עם זה מאשר להתנגד לזה. אז אני מקמצת בפחמימות, דואגת להיות רזה, לעשות פילאטיס, גוונים בשיער, פדיקור, מניקור, קוסמטיקאית, וכל אלה גובים ממני פחות מאמץ מאשר לפרק את מטען הנפץ הסוציולוגי הזה.
"בטלוויזיה עובדים המון אנשים על איך שאת נראית. ואני הרבה פעמים תוהה כמה אנשים צריכים להשקיע מכשרונם, ממזגם ומרצונם הטוב רק כדי שתיראי טוב. אין בי שום געגוע לימים של חולצות הבטן. אני חושבת שאת התוכנית הזאת שאני עושה עכשיו, יכולתי לעשות גם עם קמטים".
- קמטים נשיים בפריים טיים? נפלת על הראש?
"למה לא? אני מקווה שבגיל 60 אני אוכל לעשות את 'לונדון וקירשנבאום'".
- תעשי לי טובה.
"אני הרבה יותר אופטימית ממך".
תראי לי אישה אחת בגיל 60 שמובילה פה תוכנית פריים טיים.
"היום אין, אבל אין לי ספק שתהיה".
- גם אם נבוא מנקודת מוצא אופטימית כל כך, יש להניח שהיא תהיה ספוגה בכמויות עצומות של בוטוקס ואינספור ניתוחים פלסטיים. זה מה שעצוב.
"מה שמצער זו לא רק העובדה שאין נשים מבוגרות, אלא שאין כמעט נשים בכלל בפריים טיים, פרט לחדשות. במקומות שמרכזים כוח וכסף יש מעט נשים. אבל בואי לא נצא בכייניות. זה משעמם".
- טוב . אז למה גופייה עם נצנצים?
"למה לא? למה לא להתלבש ככה? גם לגברים חשוב להיראות בטלוויזיה הכי טוב. ואני גם אוהבת לשחק בדימויים. אני לובשת נצנצים ובאותה נשימה אומרת משהו על חתונתו של יגאל עמיר. זה התענוג".
בפגישה השלישית שהתרחשה בבית קפה שכונתי נוסף, הספדנו את מסענו המשותף לפריז ודמיינו איך השיחה הזאת היתה נראית בסאן ז'רמן דה פרה. כמובן, אחרי שרכשנו סט לבנים יוקרתי.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
