 |
/images/archive/gallery/103/590.jpg בוב דילן.
צילום: אי-פי  |
|
|
|
|
| לרגל יציאת חלקה הראשון של האוטוביוגרפיה שלו, נותן בוב דילן ראיון נדיר היישר ממקום מחבואו, מוטל נידח |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
דיוויד גייטס. תרגום: טל פרי,
|
|
|
|
|
|
|
|
כשאני אומר לבוב דילן שהוא האדם האחרון שהייתי מצפה שיהפוך לאוטוביוגרף, הוא צוחק ואומר, "כן, גם אני". ולא רק בגלל שהוא שומר על הפרטיות שלו באדיקות - עד שהוא קבע להיפגש איתי בחדר במוטל איפשהו במערב התיכון (שזה כל מה שהוא מסכים שנחשוף) כדי לדבר על הספר החדש שלו "Chronicles - Volume One" (כנראה שדילן נכנס בלי שיזהו אותו, אבל משהו בכל זאת מוזר: למה הקפה שקיבלנו הוא על חשבון הבית? ).
הדמות הציבורית המוקדמת שלו נבנתה על הצהרות אניגמטיות וערמומיות שמטרתן הגנה עצמית, בדיוק כמו המעשיות שנהג לספר, בין היתר על כך שעבד בקרנבל נודד. גם שם הבמה של רוברט צימרמן היה המצאה. וגם השירים שהפכו את דילן למפורסם מספרים את האמת האישית שלו, או של הרבה אנשים אחרים, באמצעות חמקמקות סוריאליסטית.
"אני מורגל בכתיבת שירים", הוא אומר, "ושירים - אני יכול למלא אותם בסמלים ובמטאפורות. כשאתה כותב ספר כזה, אתה חייב לספר את האמת, שלא ניתנת לפירוש מוטעה".
ברור שהוא גאה בספר, אבל הוא לא נהנה לכתוב אותו. בכלל לא. "בל נשכח, שבזמן שאתה כותב, אתה לא חי. איך קוראים לזה? בדידות מזהרת? בעיניי זה לא כל כך מזהיר".
דילן, 63, נראה צעיר ובריא יותר מאשר כשדיברתי איתו ב-97', כשאלבומו האפלולי, המעט כבד, "Time Out of Mind", מיקם אותו מחדש כאמן עכשווי רלוונטי - לאחר מה שלטענתו היה רבע מאה של "ירידה ספירלית" אמנותית - והציג אותו לדור חדש של מאזינים. הוא החלים אז מזיהום כמעט קטלני של הרקמות מסביב ללב.
עתה, כשהוא יושב לצד שולחן
קטן המשקיף על חניה, על עצי פרברים קטנים ועצובים ושמים קודרים, הוא נראה כמו ילד רזה ושרירי המשתוקק לצאת החוצה, אבל הוא גם שמח מאוד, כבעבר, לפטפט קצת על מוזיקה. "כשדיברתי איתך קודם", הוא מתחיל, כאילו זה היה לפני שעתיים ולא לפני שבע שנים. הוא מאזכר את "בכל יום אני כותב את הספר" של אלוויס קוסטלו ("אני פשוט עשיתי את זה"), ואת "יש לך חבר" של קרול קינג ("ברמה מסוימת הוא משמעותי עבורי יותר מהרבה מהשירים שלי").
הוא מעיד על ההערצה שלו לבינג קרוסבי ולווילי נלסון, על הסקפטיות הידועה שלו לגבי היפ הופ ("יש הרבה מוחות מבריקים שעומדים מאחורי זה, ללא ספק, אבל אתה יודע, פחות זה יותר"), ועל הפסימיות הכללית שלו לגבי הסצנה העכשווית: "אני לא חושב שמוזיקה תחזור אי פעם להיות מה שהיתה עבורנו. אתה שומע את זה, אבל אתה לא שומע את זה".
כמו כל המודרניסטים הוא נוסטלגי, אבל גם נרגש לגבי המוזיקה החדשה שלו. בימים אלו, הוא אומר, "אני די עושה מה שאני רוצה לעשות. ז'תומרת, לא די מה שאני רוצה לעשות, אלא מה שאני רוצה לעשות. או מה שאני מאמין ששמו אותי כאן כדי לעשות".
יש לו בין שישה לשמונה שירים לקראת אלבום חדש, והוא מקווה לסיים עוד כמה לפני שהוא חוזר לדרכים בחודש הבא. אחר כך הוא רוצה להתחיל להקליט מחדש רבים משיריו הישנים, הפעם "במבנים הנכונים" - "הרבה מהשירים האלה יכולים להיות בעלי עשרה מבנים שונים כל אחד. אני לא יכול לעשות הכל, אבל אני יכול לתת כמה דברים חדשים לדורות הבאים", הוא אומר ולוקח עוד לגימה מכוס הקלקר שלו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
דילן, 65'. צילום: אי-פי
|
|
|
 |
|
 |
|
כמו לעשות רוח
|
|
|
 |
|
|
|
הספר, שיצא לחנויות ב-5 באוקטובר, היה כנראה סטייה מהעבודה האמיתית של דילן; הוא העסיק אותו לסירוגין במשך שלוש שנים, שבהן הקליד במכונת כתיבה ידנית, באותיות גדולות, כדי להקל על העוזר שלו לקרוא ולהקליד מחדש.
לא מדובר בקוריוז המתיימר להיות אמנותי, כמו "טרנטולה", הרומן שלו מ-66' שכולו אותיות קטנות; זהו ניסיון של הדמות התרבותית המשפיעה ביותר החיה היום - לא? אלא מי? - לספק לנו מבט גלוי על חייה. וזה מגיע, במקרה, בימים שבהם סופרי המיינסטרים עסוקים בדיון על חשיבותו של דילן. מחקרו של המבקר הבריטי כריסטופר ריקס, "Dylan's Visions of Sin", אוסף רשימות על דילן מאת יוצרים כמו סם שפרד, ריק מודי, ג'ונתן לתם וכן של דילן עצמו, הוצאה מעודכנת של שיריו של דילן והדפסה מחדש של "טרנטולה".
"Chronicles", שנכתב ביוזמתו של המוציא לאור דיוויד רוזנטל מ"סיימון ושוסטר", הוא לא אוטוביוגרפיה "מהעריסה-ועד-לרגל-אחת-בקבר", ולא ממואר שמתמקד בתקופה מכריעה אחת. אלא, כפי שדילן מסביר, "זה כאילו היתה לי חפיסת קלפים מלאה, וחתכתי את הקלפים ואתה הולך עם מה שאתה רואה. אני מבין שיש בכך פער עצום".
מה שהוא ראה הסתיים בהעלאת זיכרונות מימיו המוקדמים בגריניץ' וילג', פרקים על יציאתם של שני אלבומיו הפחות מוכרים "New Morning" משנת 70' ו-"Oh Mercy" משנת 89', ופרק על הבריחה הכפויה שלו מהסלבריטאיות.
הכותרת התנ"כית לספר ("דברי הימים") שהציע רוזנטל, התקבלה אינטואיטיבית על דעתו של דילן. "הפירוש של 'דברי הימים' - אני לא בטוח לגבי הפירוש", הוא צוחק, "אבל זה נראה כמו משהו שאיתו אתה יכול להשתמש בצורה נכונה בעבר".
המבקרים עלולים להתלונן על כך שהספר לא כולל את הדפים שהם הכי רצו: תאונת האופנוע המפורסמת שלו מ-66' זוכה למשפט אחד, ואין אף מילה על גירושיו ב-77', על התנצרותו ב-78' או על האופן שבו נוצרו יצירות מופת כמו "Infidels" ,'79 ,"Slow Train Coming", '75 ,"Blood on the Tracks " 83' או "Time Out of Mind" (הוא כן כתב על "Blood on the Tracks"; הפרק הזה ועוד הרבה ממה שכתב אולי יופיע בספרים הבאים - "אולי, כשאגיע לפינה").
אבל לדילן יש תפישה אחרת של סדר העדיפויות. "כלומר, אני יודע מה חשוב באמת". ומה שנראה כחשוב ביותר הוא אנשים אחרים. הוא כתב פורטרטים חדי הבחנה של כולם, מהמשורר ארצ'יבלד מקליש - שרצה שדילן ישתף עימו פעולה במחזה מוזיקלי - ועד לזוג הבוהמיינים מעשני האופיום ששיכנו אותו אצלם בווילג'. ג'ק דמפסי אפילו מקבל תפקיד אורח בעמוד הראשון. "אתה יודע איך אני זוכר דברים? אני זוכר אנשים", הוא אומר. "ברגע שאני נזכר מי היה שם, אני יכול לעשות מזה משהו. לא ירדתי יותר מדי חזק על אף אחד, אתה יודע. אני חושב שהייתי די קליל, אבל כשאני אומר את זה, אני לא מתכוון לכך שאני מעריץ גדול של ספרות מנומסת, אז זה צריך היה להיות חד".
אמנם השירים של דילן תמיד התפקעו מרוב דמויות, אבל "Chronicles" מסיר כל חשש שדילן מבלה את חייו בבדידות המזהרת של דמיונותיו. בזמן שכולם צפו בו באובססיביות, דילן צפה בהם. תמיד היה משהו מוזר בתהילה של דילן, באופן הקיצוני, הדוחה, שבו אנשים נמשכו אליו, או אולי להילת המסתורין שלו. "לשירים היה בהחלט קשר לזה", הוא אומר. ובכן, כן. זה עבר בהרבה, ובצורה מסוכנת, את ההערצה הרגילה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"Chronicles". צילום: עטיפת הספר
|
|
|
|
|
|
|
בין חזיונות לחלומות
|
|
|
|
|
|
|
בקטעים הקשים ביותר, בשנות השישים המאוחרות ובתחילת השבעים, דילן חווה שילוב מבלבל, מבעית ומרתיח של הטרדות והאלהה. כפי שהוא כותב: "זה היה מוציא מדעתו כל אחד", ומסביר מדוע קביעת ראיון איתו עדיין נדמית לקביעת פגישה להעברת סודות גרעין. כפי שדילן רואה זאת, התהילה שלו פגעה לא רק בחייו אלא גם באמנות שלו; הוא הגיב אליה במוזיקה חדשה שמטרתה היתה לבלבל את הציפיות ממנו, והסוף היה שבלבל את עצמו. "לא ידעתי מה באמת עשיתי. המשכתי לנוע על מוניטין, דבר שמאפשר לך סכום כסף מסוים, אבל אתה לא בשליטה. וכשאתה כבר חוזר לשליטה, אתה אף פעם לא בטוח שאתה עושה את הדבר הנכון. במקרה שלי, המשכתי הרבה זמן על התהילה הזאת שאנחנו מדברים עליה. אבל זה היה כמו לעשות רוח. לא הבנתי שזה חומק ממני עד שזה לא חמק".
- וכמה זמן זה נמשך?
"מבחינה אמנותית, זה התחיל מתישהו בוודסטוק, לא באופן אישי אלא מבחינה ציבורית - עד אולי שיצא האלבום 'Time Out of Mind'".
אני מכריח את עצמי לא להגיב. הוא מדבר על אותן 25 שנה שבהן נוצרו "Infidels" ,"Shot of Love" ,"Slow Train Coming" ,"Blood on the Tracks" והקטעים העילאיים שלא נכללו בגרסה הסופית שלו. ולא, בואו לא נתווכח עם האיש שיודע מה חשוב באמת. אני לוקח עוד לגימה מהספל שלי. ספל חרסינה. מכיוון שאינני בוב דילן, לא היתה לי בעיה לרוץ למסעדה בצד השני, למרות שהקפה עדיין היה על חשבון הבית.
מחוץ לחלון, גשם יורד על מגרש החניה. דילן ראה ודאי כל כך הרבה ימים מערב-תיכוניים עגמומיים כאלה כשגדל בצפון מינסוטה. התמונה על עטיפת "Chronicles" מראה את טיימס סקוור ב-61', השנה שבה הוא הגיע לניו יורק, אבל כילד, הוא אומר, "לא היה לי מושג מהי עיר. ואני חושב שזה כנראה הפך אותי למי שאני היום. המדינה שממנה הגעתי היא די עגומה. וקרה. ויש הרבה מים. אז אפשר לחלום הרבה. ההבדל בין מי שאני היום למי שהייתי אז, הוא שאז יכולתי לראות חזיונות. אני היום יכול לחלום חלומות".
השירים הראשונים שלו, הוא אומר, היו מלאי חזון, גם אם קיבלו השראה מההתבוננות הדקדקנית שלו בעולם שסבב אותו. "מה שאתה רואה ב-'Chronicles' הוא חלום", הוא אומר, "זה כבר קרה".
אתה צריך להיות בוב דילן - זה מה שכל המעריצים המטרידים האלה ככל הנראה רצו ממנו בסופו של דבר - כדי לתפוש במלואו את מה שהוא מנסה להגיד לך. אבל יש לזה קשר כנראה לכך שהוא היה צריך להשלים עם אובדן דרך היצירה המקורית שלו, שבה נדמה היה שהשירים הגיעו אליו בלי שידע מה הוא עושה. האם עדיין יש לו אותה אפשרות גישה ל. . . אני לא יודע איך לנסח את השאלה. הוא עוזר לי. "לא, לא באותו אופן", הוא אומר. "לא באותו אופן בכלל. אבל אני יכול להגיע לשם, אם אני הולך לאורך צורות ומבנים מסוימים. זה לא מזל. המזל הוא בשנים הראשונות. בשנים הראשונות ניסיתי לכתוב ולבצע את השמש והירח. בנקודה מסוימת אתה פשוט מבין שאף אחד לא יכול לעשות את זה".
במיתוס שבו הוא מסביר את עצמו לעצמו - והוא אכן זה שיודע את האמת-"Time Out of Mind" מסמן את רגע ההשלמה הזאת. "Chronicles", ה"חלום" שבו הוא מצא את עצמו נאלץ לספר את האמת הספרותית, הוא הניסיון שלו, סוף כל סוף, להסביר את עצמו לנו.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
