 |
/images/archive/gallery/176/875.jpg דנה מודן.
צילום: עינב מורנו  |
|
|
| חמש תחנות התרבות של דנה מודן |
|
| עם עלייתה של "אהבה זה כואב" הנהדרת, הנה הדברים שהשפיעו על השחקנית והמגישה, מאלבר קאמי ועד "רגע עם דודלי" |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
NRG מעריב,
21/10/2004 10:57 |
|
|
|
|
|
|
|
דנה מודן, 34, בת להורים מדענים מאפקה, בוגרת תלמה ילין, מנופנפת בית צבי, ומשפטנית על פי השכלתה.
ברזומה שלה אפשר למנות את סרט הפולחן "ציפורים בניוטרל", לצד מאור כהן ודנה ברגר, את סרט הטלוויזיה "מלכה לב אדום", ואת הסרט "צור הדסים".
את הפריצה המשמעותית להמונים ביצעה כשהשתתפה ב"פלורנטין", יחד עם אבשלום פולק, אורי בנאי, קארין אופיר, איילת זורר וצמר. ב"פלורנטין" גילמה את מי שתהיה בת דמותה בשנים שאחר כך – כתבת רכילות (ג'וב שאחזה בו בעצמה, בעבר, במסגרת מוסף
סופשבוע) תל אביבית עם נטייה ביצ'ית והומור קורע.
בהמשך כבשה את המסך עם שתי תוכניות מכוננות – "יחסים מסוכנים", בה פתחו את הג'ורה, על שתי ספות צפופות, כל מי שהיה לרגע משהו בשנות התשעים, ו"דאבל דייט", תוכנית הפסאודו שידוכים הכי מצחיקה, שאת העונה השלישית שלה היא עדיין מגישה לצד רועי לוי.
בתום ארבע שנים של כתיבה, עלתה השבוע בערוץ 10 סדרה חדשה שכתבה, "אהבה זה כואב", בה היא משחקת לצד אסי כהן, בתפקיד מנחת טלוויזיה שינקינאית המתאהבת במוסכניק מגורז.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"זרע של צנונית"
|
|
|
 |
|
|
|
"ספר ילדים שאימא שלי הייתה מקריאה לי כשהייתי ילדה קטנה. בכל דף יש שורה של טקסט וציור גדול. הסיפור הוא על ילד שזורע צנונית וכולם אומרים לו שהיא לא תגדל, אבל הוא, למרות אימא ואבא ואח שאומרים לו שאין סיכוי, ממשיך. הצנונית גדלה לצנונית ענקית, והוא הולך איתה בגאווה.
"הספר הזה התווה את דרכי המקצועית ולימד אותי שלא משנה מה אומרים וכמה קשיים יש בדרך, כל עוד את מאמינה שמה שאת רוצה יקרה, אז זה יקרה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
צנוניות
|
|
|
|
|
|
|
"רגע עם דודלי"
|
|
|
|
|
|
|
"כשהייתי קטנה מאוד לא אהבתי ללכת לבית הספר. הייתי יושבת בבית ורואה טלוויזיה. 'רגע עם דודלי' הייתה הדרמה הראשונה שראיתי. הייתי מרותקת אליה. יכולתי לראות את זה שוב ושוב ושוב.
"עד היום אני זוכרת פרקים ושירים שלמים בעל פה. שיר אהוב במיוחד הוא 'מה קרה למים', והכי אני אוהבת את הילדה שאומרת 'אני מתח'בה מח'ורי ח'בית', מתוך המשחק בואו נתחבא מאחורי דברים.
"עד היום אני מחכה לשידורים החוזרים. עד היום אני מוצאת את עצמי מצטטת דברים משם, אני בטוחה שגם בסדרה החדשה יש ציטוטים שאימצתי ונכנסו לסדרה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"רגע עם דודלי"
|
|
|
|
|
|
|
"הזר", אלבר קאמי
|
|
|
|
|
|
|
"מעבר חד מ'זרע של צנונית'. כשהייתי קטנה הייתי ממש נגד קריאה. שתי האחיות הגדולות שלי קראו המון, כל אחת מהן הייתה תולעת ספרים מכובדת, ואני הייתי הבושה של המשפחה.
"בגיל 16 היה לי חבר שהיה נורא אינטלקטואל. הוא פתח לי את עולם הספרות ואז קראתי את 'ארכה' של סארטר. פתאום נגלה לי עולם. התחלתי מהצרפתים. הכי התאהבתי ב'הזר' של קאמי, למרות שהוא אלג'יראי.
"איך שזה התחיל, 'היום מתה אמי ואולי אתמול...' זה היה כתוב כמו שרציתי לכתוב כל החיים. הגיבור חי כמו שרציתי לחיות. רציתי לחיות בתוך הספר. בזכותו התחלתי לקרוא".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"הזר". צילום: עטיפת הספר
|
|
|
|
|
|
|
פינה באוש
|
|
|
|
|
|
|
"בסוף שנות השמונים ראיתי הופעה של להקת התיאטרון והמחול של פינה באוש בהיכל התרבות.
הלכתי להופעה הראשונה ואז פשוט הלכתי שוב ושוב לכל חמש ההופעות שהיו.
"לא היה לי כסף, אז הייתי נכנסת רק בהפסקה. זה פשוט הימם אותי. התנועה, הצבעים, החוכמה וההומור. המופע הזה ריגש אותי כמו ששום דבר אחר לא ריגש אותי לפני כן. זה הסך הכל של המופע, אי אפשר להגדיר את זה.
"זו הייתה אמנות מרוממת נפש. אחרי שנה הם הופיעו בקיסריה, והלכתי עוד פעם. מאז אני מחכה שמישהו יביא אותם לארץ, ולא הצלחתי לראות אותם שוב גם כשהייתי בחו"ל".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פינה באוש. צילום: גרי אברמוביץ'
|
|
|
|
|
|
|
"מלאכים בשמי ברלין"
|
|
|
|
|
|
|
"החוויה שעברתי עם הסרט הזה, גם בצפייה הראשונה וגם בצפייה החמישית, הייתה חוויה רגשית סוחפת. הסרט הזה שינה לי את החיים, כמות הנשמה והרגש שיש בסרט הזה מדהימה.
"למרות הסצנות הגדולות יותר, דווקא הסצנה הקטנה שבה פיטר פאלק עומד ליד דוכן הנקניקיות ושותה קפה, ומדבר עם המלאך הבלתי נראה שעומד ומסתכל עליו, מצאה חן בעיני יותר מהכל. פיטר פאלק מדבר עם המלאך על הטעם של הקפה ביחד עם הסיגריה, וממליץ לו לבחור בחיים הקצרים והאמיתיים על פני חיי הנצח. הסצנה הזו גרמה לי להיות אופטימית וקבל את החיים האלה באהבה".
|
|
|
|
|
|
|  | | "מלאכים בשמי ברלין" | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
